בחלק הקודם סיימנו את פרק ג', שבו הציג אדמו"ר הזקן את הכרת הנפש: הנפש כוללת שני יסודות מרכזיים - יסוד השכל ויסוד הרגש. הוא ביאר בהרחבה את תפקידן של חכמה, בינה ודעת ואת ההבדלים שביניהן, ופירט את סוגי הרגשות - יראה ופחד, אהבה, ואהבה שהיא כצימאון, על ענפיהם. פרק ג' מגדיר, אם כן, מה כוללת נפשו של האדם, והמדובר בנפש האלוקית. כעת נפתח את פרק ד' ונראה נקודות נוספות שיש בנפש, נקודות חשובות עוד יותר מאלו שבפרק הקודם.
פרק ד' - שלושת לבושי הנפש:
אדמו"ר הזקן פותח: "ועוד יש לכל נפש אלוקית שלושה לבושים". נוסף על הדרגות שבנפש, עשר הכוחות שנמנו בפרק ג', יש לה גם שלושה לבושים. מהו תפקידו של לבוש? כמו בגשמיות, ניתן לתת ללבוש כמה הגדרות:
לבוש ניתן להלבישו ולהפשיטו - אין הוא צמוד לאדם תמיד, והרשות בידו לשנותו.
הלבוש מייפה את האדם - היופי אינו של הבגד, שהרי בגד התלוי על הקולב אין בו כל התפעלות; היופי הוא של האדם, אלא שבלא לבוש מתאים ויפה אין הוא בא לידי ביטוי.
הלבוש נראה חיצוני, ובלעדיו אין תפקוד - לכאורה עניין טכני ושולי, אך בלא לבוש אין האדם יכול לצאת לרחוב ולעשות דבר. אותו דבר חיצוני לכאורה הוא הנותן לאדם את היכולת לתפקד ולפעול.
הדברים כולם קיימים אף בנפש. שלושת לבושיה הם מחשבה, דיבור ומעשה: אפשר להחליפם, להיות עמם ובלעדיהם, והם המגלים את יופייה של הנפש ואת יכולתה לפעול.
מדוע נקראים מחשבה, דיבור ומעשה "לבושים"?
נפתח בהגדרה הראשונה, שלבוש הוא דבר שהאדם יכול להיות עמו ובלעדיו:
מעשה: כדברי שלמה המלך בעשרים ושמונה העיתים, יש עת לעשות ויש עת להימנע מעשייה. בידי האדם לעשות ולא לעשות, כלבוש שניתן להלבישו ולהפשיטו.
דיבור: "עת לדבר ועת לחשות" - בידו לדבר ובידו לשתוק.
על המחשבה יש לתת את הדעת: כיצד נקראת לבוש? הרי אין מציאות של אדם שאינו חושב. מיום לידתו ועד יום מותו אין שנייה אחת, ביום ובלילה, שבה המחשבה אינה פעילה; אף בשנתו הוא חולם וחושב. ובלשון המאמרים: המחשבה משוטטת תמיד.
רמז לכך יש בשמות נשותיו של יעקב: לאה קשורה לעולם המחשבה ורחל לעולם הדיבור. אחד הביאורים בשם 'לאה' הוא מלשון עייפות, שהכוח היחיד באדם שהוא עייף מפני שאינו נח לרגע הוא כוח המחשבה, ואילו שאר הכוחות יש להם עצירה ומנוחה.
ההסבר הוא שהבחירה באיזו מחשבה לחשוב מסורה בידי האדם: כל מחשבה העולה בדעתו יכול הוא להפשיט מעליו ולהכניס תחתיה מחשבה אחרת. כאשר נכנסות מחשבות זרות, בידו לשלוט בהן ולהעלות במקומן מחשבות טובות - משנה, פרק תניא או דף גמרא שהוא יודע בעל פה. מטעם זה נקראת גם המחשבה לבוש.
אמנם המחשבה היא לבוש פנימי וצמוד יותר. אף בלבושים גשמיים יש דרגות: חליפה שאדם פושט בנקל, ולעומתה בגדים צמודים שאין הוא מפשיטם לעיתים קרובות. כך גם בלבושי הנפש יש צמודים יותר ויש שקל יותר להימנע מהם, אך הצד השווה שבשלושתם שכולם נקראים לבושים.
לבושי הנפש האלוקית:
כאן מדובר בנפש האלוקית; בנפש השנייה, שהוזכרה בפרק א', נעסוק בפרק ו'. על כן מחשבותיה, דיבוריה ומעשיה של הנפש האלוקית עסוקים בדברים קדושים, טהורים וטובים, וכלשונו: מחשבה, דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה. אין לנפש האלוקית מה לחשוב, לדבר או לעשות מחוץ למסגרת זו, שכן כל שאינו נכלל בהגדרת תרי"ג המצוות אין לו שייכות אליה.
ראוי לדייק בלשון "כשהאדם": מדוע לא נקט "כשהאיש"? המילה 'אדם' רומזת לשלושת הלבושים: א' היא הכוח הראשון והעליון, המחשבה; ד' - דיבור; ם' - מעשה.
מכאן מפרט אדמו"ר הזקן במה עסוק כל לבוש:
במעשה - "מקיים במעשה כל מצוות מעשיות": האדם מנצל את כוח המעשה שלו לקיים את כל המצוות המעשיות, כתפילין וציצית וכיוצא בהן, שרוב רובן של המצוות קשורות לצד המעשה.
בדיבור - "פירוש כל תרי"ג מצוות והלכותיהן": בכוח הדיבור לומד את כל תרי"ג המצוות ואת כל הלכותיהן.
במחשבה - "משיג כל מה שאפשר לו להשיג": מתעמק בכל מה שביכולתו להשיג בפרדס התורה - פשט, רמז, דרוש וסוד.
ראוי להעיר: אין אדמו"ר הזקן בא כאן לתאר את סדר ההשתלשלות שביניהם, שהדיבור נמשך מן המחשבה, כפי שנתבאר בפרקים קודמים, אלא לתחם את תחומו של כל לבוש בפני עצמו.
דיוק ראשון: מדוע במעשה נקט "כל מצוות מעשיות" בלא המילה תרי"ג, ובדיבור נקט "כל תרי"ג מצוות"? ההבדל ברור: בדיבור יכול האדם לעסוק בכל תרי"ג המצוות, אך במעשה אין הוא יכול לקיים את כולן - יש מצוות התלויות בבית המקדש שאינן נוהגות בזמן הזה, ויש מצוות התלויות בארץ ואינן נוהגות בחוץ לארץ. לפיכך דייק ולא כתב תרי"ג.
שאלת הרבי בסדר החלוקה:
לכאורה הייתה מתבקשת חלוקה פשוטה בהרבה: המעשה יעסוק במצוות המעשיות, הדיבור במצוות התלויות בדיבור - ברכת המזון וקריאת שמע פעמיים ביום, שהן מצוות עשה מן התורה - והמחשבה במצוות התלויות במחשבה: אמונה, אהבת השם ויראת השם. אך אדמו"ר הזקן אינו נוקט כך: בדיבור אינו מזכיר כלל את המצוות התלויות בדיבור אלא את פירוש כל תרי"ג המצוות, ובמחשבה אינו מזכיר את המצוות התלויות במחשבה אלא את ההשגה עצמה. מדוע?
שאלה זו שואל הרבי באחד ממכתביו, ומשיב עליה תשובה פשוטה (אף שהוא עצמו כותב שהיא בדוחק, ודוחק של הרבי הוא בשבילנו דלת פתוחה מאוד): אדמו"ר הזקן מבקש לחדש שבכל לבוש יש ייחוד שאין בחברו. אילו היה מונה בכל לבוש רק את המצוות התלויות בו, היו שלושתם דומים זה לזה, וכל אחד נוטל את התחום השייך אליו בלבד. לכן, נוסף על הצד השווה - שאף הדיבור נוטל את המצוות התלויות בדיבור כשם שהמעשה נוטל את המצוות המעשיות - מציין אדמו"ר הזקן את הייחוד שבכל לבוש:
ייחודו של הדיבור: בכוחו ללמוד את כל תרי"ג המצוות, ואין דבר זה בכוח המעשה.
ייחודה של המחשבה: בכוחה להשיג בפשט, ברמז, בדרוש ובסוד, ואף עניינים שאין האדם יכול לבטאם בדיבור - במחשבתו הוא משיגם.
מסיים אדמו"ר הזקן: "הרי כללות תרי"ג איברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצוות התורה". בתורה תרי"ג מצוות - רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה - וכנגדן רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ועל דרך זה תרי"ג איברים בנפש. זהו הטעם שמספר המצוות מתאים בדיוק לגופו ולנפשו של היהודי. כאשר האדם משתמש בכל לבושיו במידה המקסימלית, מתחברת מהותו כפאזל שלם, באופן מהותי ומושלם, לכל פרטי התורה והמצוות. עד כאן נאמרו הדברים באופן כללי.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי נוסף על עשר כוחות הנפש יש לנפש האלוקית שלושה לבושים - מחשבה, דיבור ומעשה. הלבוש הוא דבר שאפשר להלבישו ולהפשיטו, הוא מגלה את יופיו של האדם, ואף שנראה חיצוני - בלעדיו אין יכולת תפקוד. ראינו כיצד ההגדרה הזו חלה על מעשה ודיבור, וכיצד היא חלה גם על המחשבה, שאף שהיא משוטטת תמיד, בידי האדם לבחור באיזו מחשבה יתלבש. עמדנו על תחומו של כל לבוש - מצוות מעשיות, פירוש כל תרי"ג המצוות והלכותיהן, והשגה בפרדס התורה - על הדיוק בהשמטת המילה תרי"ג במעשה, ועל תשובת הרבי שבכל לבוש יש ייחוד שאין בחברו. ולסיום: כללות תרי"ג איברי הנפש מלובשים בתרי"ג מצוות התורה.
בחלק הבא נעסוק בפירוט הפרטי: כיצד כל אחד מן הלבושים נוטל נתח אחר בנפש ומתחבר אליו באופן פנימי.