בחלק הקודם למדנו על ההתבוננות המולידה את ענפי האהבה והיראה — כיצד ההתבוננות בשכל מולידה רגש מתאים. אך במבנה השכל אין רק חכמה ובינה, אלא גם מרכיב שלישי — הדעת. בחלק זה נעמוד על הדעת כשורש הרגש, ועל תפקידה בהולדת מידות אמיתיות.
לכאורה כבר סיימנו את המסגרת: יש לנו התבוננות, יש לנו את התוצאה שהיא רגש מתאים, והכול בסדר. אם כן, מה חסר, שבשבילו אומרים שבמבנה של השכל יש לא רק חכמה ובינה, אלא גם מרכיב שלישי — הדעת? היכן נכנסת הדעת בכל העניין? לכאורה כבר השלמנו את העסק בחכמה ובינה. כמו שאמרנו שחכמה היא בבחינת אב ובינה בבחינת אם — יש אב ויש אם, ולכאורה כבר יש תולדות. מה אפוא תפקיד הדעת?
וצריך לזכור שבתחילת הפרק, בשלוש-ארבע השורות הראשונות, כשאדמו"ר הזקן הביא חכמה, בינה ודעת, הוא קרא לזה שלוש אימות. כשם שחכמה ובינה נקראות אם, מקור למידות, כך גם הדעת נקראת אם, גם היא נקראת מקור למידות. היכן היא נכנסת לתמונה?
תחילה נבין את פירוש המילה 'דעת'. 'דעת' אינה 'להבין' — להבין זה בינה. אלא בלשון הקודש, כשאומרים דעת, הכוונה מלשון והאדם ידע את חוה. הפעם הראשונה שמופיעה המילה 'דעת' בחמישה חומשי תורה היא בספר בראשית, בפסוק 'והאדם ידע את חוה'. מה פירושו? האם פירושו שהאדם ידע שיש לו אישה ששמה חוה — קודם לא ידע ועכשיו יודע? אין זו הכוונה. התורה מדברת בלשון נקייה, ורוצה לכתוב שהאדם לקח את חוה לאישה, שהאדם התקשר והתחבר לחוה. אם כן רואים שפירוש 'ידע' הוא לשון התקשרות והתחברות. כשרוצים לומר שיש חיבור בין שניים, שיש קשר בין שניים — זה נקרא שיש כאן דעת.
כדי להבין את זה בענייננו, נקדים משל שאמר אחד החסידים, המובא בספר שיעורים בספר התניא. היה כפרי אחד שלא ידע קרוא וכתוב, אך היה יהודי ירא שמיים, והביא לילדיו הקטנים מלמד שילמדם לקרוא, לכתוב, תורה ומשנה. בכל פעם שהגיע מסמך רשמי, הכפרי — שלא ידע לקרוא — היה קורא למלמד שיקרא ויסביר לו את תוכנו. יום אחד קיבל הכפרי מכתב, נתן אותו למלמד, והמלמד רואה מכתב ארוך ומפורט שהגיע מבית ההורים של הכפרי. במכתב תואר בצורה מדוקדקת ומפורטת מה עבר על אביו של הכפרי, והסוף היה שאביו הלך לעולמו — אלא שלא כתבו זאת בשורה אחת, אלא בהדרגה: אביך חלה, לא הרגיש טוב, קראו לרופא, וכן הלאה.
המלמד עומד עם הדף וקורא בהתלהבות כל שורה — זהו תפקידו. באמצע הוא מרים את עיניו ורואה שהכפרי כבר התעלף; הוא כבר אינו שומע. נשאלת השאלה: מי הבין טוב יותר מה כתוב במכתב? המלמד. מי הבין את כל הדקדוקים, כל פרט, כל ביטוי, כל סגנון? המלמד הבין טוב יותר. אך למי היה אכפת מה כתוב במכתב? מי התחבר לתכנים והרגיש שהם מדברים אליו? מי התעלף? הכפרי.
כלומר, כשאדם לומד משהו רק עם חכמה ובינה, הוא אינו מתעלף. אם זה רק בחכמה ובינה, ייתכן שתהיה לו התעוררות כלשהי — הוא אינו אדיש לגמרי, ובכל אופן נוגע לו מה שהוא קורא — אך זו התלהבות או התעוררות שאין לה אחיזה, שאינה ממשית. אבל אם האדם מתחבר לדברים ומרגיש שאכפת לו, שזה שלו — כמו שכתוב במגילת אסתר במרדכי היהודי וידע מרדכי את כל אשר נעשה, שהוא הרגיש שכל מה שקורה קורה לו — כשזה קורה לך, אתה נכנס לזה עם כל ההתלהבות וכל החיות, ואז הרגשות שיוולדו יהיו רגשות אמיתיים, לא דמיוניים. זו הכוונה כאן בהתקשרות והתחברות.
עכשיו נקרא את המילים בהמשך ונבין למה הוא מתכוון. אדמו"ר הזקן אומר: שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד — האדם מקשר את דעתו בנושא שהוא לומד בצורה מאוד מאוד חזקה, ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה בגדולת אין סוף ברוך הוא. הוא מכניס את עצמו עם כל כולו, ואינו משאיר נקודה שהיא מחוץ לרעיון שהוא לומד. אם הוא מדבר על בורא עולם, כל כולו מונח בזה.
כשאדם לומד על משהו שאינו מעניין אותו כל כך, שסתם שמע והוא קורא כרגע, הוא מכניס רק חלק מסוים מנפשו בעניין. יש לו עדיין דברים אחרים חשובים יותר; ייתכן שבאמצע יקבל טלפון חשוב, יעזוב הכול וירוץ לעניין השני — סימן שגם כשקרא, לא היה מונח בזה. אבל כשמדובר בעניינים של עבודת השם וגדולת השם, האדם תוקע את עצמו בחוזק, עם כל כולו, כל נפשו. ואם אינו מבין? אז ילך למישהו אחר — וכפי שכבר למדנו בהקדמה לתניא, שמי שדעתו קצרה ילך אצל הגדולים שבעירו ויסבירו לו. אך אדם שמסבירים לו, תוקע את עצמו בעניין בחוזק.
הוא מוסיף עוד מילה: ואינו מסיח דעתו. אין די בכך שתכניס את כל נפשך בנושא — צריך גם את כל זמנך בנושא. יש אדם שמכניס את כל נפשו באכפתיות אמיתית, אך מקדיש לזה רק זמן קצר, ואחר כך הולך לעיסוקיו האחרים. אומר: אם תיקח את העניין רק לזמן קצר, גם אם עם כל כולך — לא תהיה לזה השפעה אמיתית. צריך עם כל הנפש ועם כל הזמן, שלא יהיה היסח הדעת.
כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה — לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם בדמיונות שוא. אם יהיה אדם שהוא גם חכם וגם נבון — יש לו גם חכמה וגם בינה, והוא מבין היטב את גדולת האין סוף — אך אם לא יקשר את עצמו בצורה פנימית, עם כל הנפש ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית. כמו שנתנו בדוגמה: אותו מלמד קורא ומבין, יש לו רגש, אך זה אינו אמיתי — הוא אינו מתעלף. תהיה לו אהבה, אך אהבה מדומה, לא אהבה אמיתית.
מה נקרא 'דמיונות שוא'? אפשר להשתמש בדוגמה מן ההלכה. יש ברמב"ם, שהביא מן הגמרא, במושג של שבועה, שאסור להישבע שבועה שאינה אמת. בהגדרה של שבועה שאינה אמת יש כמה שלבים: יש שבועה שנקראת שבועת שקר, ויש שבועה שנקראת שבועת שווא — ואין זה אותו דבר. הרמב"ם מסביר מה זו שבועת שווא ומביא כמה דוגמאות. אחת מהן: אדם שבא ואומר על כיסא — 'אני נשבע שזה כיסא'. האם שיקר? לא, זו אמת. ובכל זאת שבועה זו נקראת שבועת שווא, מדוע? כי לא הועילה כלום, לא הביאה שום תועלת ושום תוכן; זהו דבר ידוע, זה לחינם. לעומת זאת, שבועת שקר היא כשאדם אומר על שולחן שזה כיסא ונשבע על כך — זה ממש אינו אמיתי.
כאן אין הוא אומר 'דמיונות שקר', שכן לאדם תהיה אהבה. אם ממש אין לו אהבה והוא אומר שיש לו — זה שקר. אך כאן יש לו אהבה, אלא שהיא שווא, לחינם — שבשביל אהבה כזו לא היית צריך את החכמה ואת הבינה; היא קיימת ממילא. לא עוררת כאן דבר מיוחד, לא ההתבוננות הולידה משהו, לא חידשת דבר, לא שינית ולא פעלת עניין חדש. אם אתה רוצה שהאהבה תהיה אהבה אמיתית — שיתעורר משהו חדש עם רגש אמיתי, רגש שפועל ומשנה את אורח חייו ואת הסתכלותו — חייב שיהיה דעת. אם לא, יהיה זה דמיונות שווא.
על כן עכשיו נבין למה הדעת נכללת יחד עם חכמה ובינה בכותרת של 'אימות', שהיא האם של המידות — כי בלי דעת אין מידות. יש חכמה ויש בינה, אך לא יהיו מידות; ואם ייראה לך שקיימות מידות, אין זה נכון — זה שווא. על כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן — הדעת מקיים את המידות וגם מחיה אותן. כי כשאתה מרגיש את הזיקה לדבר, זה נעשה שלך.
כמו שהרבי הביא פעם בהתוועדות את הסיפור הידוע על אריסטו, שתפסו אותו פעם בקלקלתו בסיום אחת מהרצאותיו. אמרו לו: איך זה מסתדר עם ההרצאה הרצינית שנתת זה עתה? השיב: עכשיו איני אריסטו; קודם, כשדיברתי, זה היה הזמן שקיבלתי את תפקידי — הייתי שם, בדיקן, באוניברסיטה, ואז נתתי את ההרצאה. אבל זה לא אני. כלומר, גם כשנתן את מה שנתן, זה לא היה הוא — הוא היה כמו מכשיר הקלטה המעביר דברים שהוא יודע, בהרצאה. בבית הוא עושה מה שהוא רוצה.
פירוש הדבר, שאדם שלומד תורה או מתבונן בצורה כזו — זה לא יפעל דבר. הוא יכול לתת הרצאה על חומרת העישון, ובהפסקה יצא לעשן; זה אינו הולך יחד. אם אינך מתחבר לדבר, הדבר אינו פועל; ואם הוא פועל, זה דווקא באופן של שווא.
על כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן, והוא כולל חסד וגבורה, פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה. הדעת כוללת חיזוק וקיום של הצד הימני ושל הצד השמאלי — גם חסד וגם גבורה, דהיינו גם אהבה וגם יראה. וכשאנו אומרים 'קיום המידות וחיותן', כוונתנו גם לענפים של האהבה ולענפים של היראה, כפי שהזכרנו קודם. כל התוצאות שדיברנו עליהן, שהן ההמשכיות של אהבה ויראה, הכול תלוי אך ורק בעניין הדעת.
לסיכום, בחלק זה למדנו את תפקידה של הדעת כשורש הרגש. הדעת היא מלשון 'והאדם ידע את חוה' — לשון התקשרות והתחברות; היא קשירת הדעת בחוזק ובהתמדה בגדולת אין סוף ברוך הוא, עם כל הנפש וכל הזמן, בלא היסח הדעת. בלי דעת, אף החכם והנבון לא יוליד אלא אהבה ויראה מדומות — 'דמיונות שוא', בדומה לשבועת שווא שאין בה תוכן, כפי שהמחיש המשל על הכפרי המתעלף לעומת המלמד הקורא בהתלהבות ריקה. לכן נמנית הדעת עם החכמה והבינה כאחת מ'שלוש האימות', ומכונה 'קיום המידות וחיותן', הכוללת חסד וגבורה — אהבה וענפיה, ויראה וענפיה.