בחלק הקודם למדנו על שלוש האמות שבנפש — חכמה, בינה ודעת — ועל אופן ההתבוננות באלוקות דרך שלוש הבחינות: ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב. בחלק זה נעמיק כיצד ההתבוננות הזו פועלת בנפש: כיצד השכל, בבחינת אב ואם, מוליד את רגשות היראה והאהבה.
שכל אנושי של יהודי יבין זאת, ושכל אנושי של גוי לא יבין זאת. אנחנו כיהודים לא יכולים להבין למה הוא אינו יכול להבין את זה, אבל ברוך השם אנו נמצאים בתחום שבו כך כתוב. בחינת סובב כל עלמין היא תחום נעלה יותר, וגם בזה יכול האדם להתבונן.
ומהו כולא קמיה כלא חשיב? זהו כבר נושא שלישי. כאשר אתה בא ואומר ביחס לסובב כל עלמין וממלא כל עלמין — הרי לעלמין, לעולם, יש איזשהו יחס. עצם העובדה שמתעסקים איתו סימן שהוא שווה משהו. אבל יש רמת התבוננות עמוקה כזו, שבה אני אומר כולא, כל העולמות, קמיה כלא חשיב — הם בכלל אינם נמצאים. בורא עולם, במהותו האלוקית המופשטת, בכלל אינו מתעסק עם העולם, לא בבחינת ממלא כל עלמין ולא בבחינת סובב כל עלמין. הוא בעצמו, והעולם בכלל אינו נחשב כלום ואפס. זו התבוננות מסוג שלישי. על כל אחת מהבחינות הללו יש פרקים בתניא ויש מאמרי חסידות, וכל אחת מהן היא נושא בפני עצמו.
מה שאדמו"ר הזקן רוצה לומר כאן הוא, שכאשר אדם מתבונן באחת משלוש ההתבוננויות הללו — כמה שהוא מבין, כמה שהוא יכול, כשמתבונן הוא מעמיק מאוד.
באחד הדיוקים של אבא של הרבי, רבי לוי יצחק, שהיה מקובל גדול והסביר קטעים רבים בתניא על פי הקבלה, הוא שואל: למה אמר אדמו"ר הזקן כשמתבונן ומעמיק מאוד — מה עניין שלושת הלשונות הללו? והוא מבאר שזה כנגד שלוש הבחינות: מתבונן — זה כנגד ממלא כל עלמין, שכל אחד יכול להתבונן; מעמיק — זה כבר בבחינת סובב כל עלמין, שהוא השיעור למעמיקים, לבחינת היהודי שבנפש; ומאוד — להגיע לבחינת "בכל מאודך", זה משהו שאינו נתפס בשכל כלל, זהו ביטול של הנשמה, בחינת היחידה שבנפש, כנגד כולא קמיה כלא חשיב. כך אפילו הביטויים שמקדים התניא — "מתבונן ומעמיק מאוד" — מתאימים לשלוש הבחינות.
ומהו עניין היחידה שבנפש? היחידה שבנפש היא מעל כל הכוחות, מעל כל הפרטים — זו ההתמסרות כפי שהיא.
ואם אדם מתבונן בשלוש הבחינות הללו, מה זה פועל עליו? נולדה ונתעוררה מידת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו. זה מוליד לו יראת הרוממות, ולא יראת העונש. יראת העונש היא יראה שבאה מן האדם, מחשש על האגו שלו, שלא יאונה לו נזק — וגם זה טוב, יותר טוב לא להיכשל בחטא אפילו מתוך התבוננות בעונש. אבל יראת העונש היא רמה שגם הנפש הבהמית יכולה להגיע אליה. יראת הרוממות, לעומת זאת, היא של הנפש האלוקית — האדם ירא מן הרוממות. כמו שאדם הנמצא ליד צדיק גדול ואדם מכובד מאוד מרגיש כבוד עמוק ורספקט גבוה מרוממותו — זו נקראת יראת הרוממות.
והיכן היא? זה במוחו ומחשבתו, כפי שאמרנו קודם בהבדל בין יראה ופחד — שהיראה היא במוח. לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך — כאן הוא מתבייש, יש לו יראה ובושה מגדולת הבורא שאין לה סוף ותכלית. ואחרי היראה שבמוח, כשזה מחלחל ויורד אל הלב, נעשה פחד השם בליבו — כאן זה פחד.
לאחר שיש לו את היראה והפחד, ושוב יתלהב ליבו באהבה עזה כרשפי אש. למה חייבת היראה לבוא לפני האהבה? מכיוון שהאדם צריך תחילה לבטל את הישות שלו לפני שהוא נמשך באהבה לבורא עולם. מתוך אהבה לענייני העולם לקפוץ ישירות לאהבת הבורא — זה אינו הולך כך. כפי שהביטוי הידוע בחסידות: בין ישות אחת לישות אחרת חייב להיות באמצע אפס, ביטול. בין הגרעין לעץ חייב תחילה להיות ריקבון של הגרעין. וכך, כדי לעבור מאהבה לענייני העולם אל אהבת השם, חייב להיות באמצע פחד השם בליבו ויראת השם — מצב של ביטול הישות — ואז יתלהב ליבו באהבה עזה כרשפי אש.
ואדמו"ר הזקן מתאר כאן לשונות שונות: בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקת לגדולת אין סוף ברוך הוא. הוא מביא כאן חמישה ביטויים: אהבה, חשיקה, חפיצה, תשוקה ונפש שוקקת. כתוב באחד הביאורים שזה כנגד חמש דרגות הנשמה — נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה — לפי כמה שיצליח האדם לעלות; "נפש שוקקת" היא הדרגה הגבוהה ביותר. ואם הוא מגיע לרמה הגבוהה ביותר, היא כלות הנפש — שהנפש שלו פשוט מתכלה ומתכללת לגמרי באלוקות.
אדמו"ר הזקן מביא את המקורות מן הפסוקים: כדכתיב נכספה וגם כלתה נפשי וגו', וכתיב צמאה נפשי לאלוקים וגו', וכתיב צמא לך נפשי וגו'. שלושת הפסוקים הללו לקוחים מתהילים. וכי הוא רק רוצה להביא אוסף של פסוקים על צימאון? הרי יש עוד פסוקים, וגם סדר הפסוקים אינו מובן: הפסוק הראשון, "נכספה וגם כלתה", הוא בתהילים פרק פ"ד; הפסוק השני, "צמאה נפשי לאלוקים", הוא בפרק מ"ב; והפסוק השלישי, "צמא לך נפשי", הוא בפרק ס"ג. הוא אינו הולך לפי הסדר — מתחיל מפ"ד שהוא המאוחר, עובר למ"ב ואז לס"ג. לא לפי סדר עולה ולא לפי סדר יורד. מה הרעיון?
מבואר שכל אחד מן הפסוקים מדבר על דרגה שונה: אחד על בחינת ממלא כל עלמין, אחד על סובב כל עלמין, ואחד על כולא קמיה כלא חשיב. כשאדם מתבונן בממלא כל עלמין, שהיא הדרגה הראשונה, זה מביא אותו למצב של נכספה וגם כלתה נפשי, וההמשך: לחצרות השם — הוא התבונן בחצרות השם, בחלק הנמוך יותר. זו הדרגה הנמוכה, ממלא כל עלמין.
הפסוק השני הוא כבר צמאה נפשי לאלוקים — כבר לא לחצרות, אלא לאלוקים חיים; זו הדרגה של סובב כל עלמין. וכשמגיע לפסוק השלישי, צמא לך נפשי, וההמשך כמה לך בשרי — מהו "לך"? לך בעצמך. זה כלשון הידוע של אדמו"ר הזקן: "איני רוצה לא את העולם הזה שלך ולא את העולם הבא שלך, אני רוצה אותך בעצמך". זו הדרגה הגבוהה של כולא קמיה כלא חשיב. לכן מביא אדמו"ר הזקן דווקא את שלושת הפסוקים הללו ובסדר הזה — כי שלוש הדרגות הללו מתאימות לשלושת העניינים.
לסיכום, בחלק זה למדנו כיצד ההתבוננות בשלוש בחינות האלוקות פועלת בנפש: כיצד היראה — במוח ובמחשבה, ואחריה הפחד בלב — מולידה את יראת הרוממות, וכיצד לאחר ביטול הישות מתלהב הלב באהבה עזה כרשפי אש עד כדי כלות הנפש. עוד ראינו כיצד חמשת לשונות האהבה מכוונים כנגד חמש דרגות הנשמה, וכיצד שלושת הפסוקים מתהילים מכוונים כנגד שלוש בחינות האלוקות. באופן כללי, למדנו על מבנה הנפש הכולל שכל ורגש, טעמנו מעט מן החכמה והבינה, וראינו כיצד הם, בבחינת אב ואם, מולידים את אהבת השם, יראתו ופחדו.
בחלק הבא נעסוק בהמשך פרק ג — בהתבוננות המולידה את ענפי האהבה והיראה, וכיצד מתפצלים הרגשות הללו לענפים ותולדות בעבודת השם.