בחלק הקודם למדנו על כוח החכמה כמקור השכל — כיצד החכמה היא הכוח הראשוני שממנו נובעת כל התודעה השכלית. כעת נעמיק להבין את ההבדל המהותי בין החכמה לבין הבינה, שני עולמות שונים לגמרי בתהליך הלמידה וההבנה.
כשאנחנו מדברים על מושג החכמה ביחס למושג הבינה, האמת היא שכל אחד יכול לחוש זאת בהזדמנויות רבות מאוד — את התהליך של ביטוי החכמה או ביטוי הבינה. אחר כך נראה שיש בזה דרגות שונות, אך כרגע נדבר ברמה הבסיסית, הידועה והמוכרת לכל אחד.
ניקח לדוגמה את תהליך הלמידה. אדם יושב ולומד נושא מסוים — בין אם זה נושא תורני ובין אם להבדיל נושא אחר — ויש לו קושי בהבנת העניין. זה יכול להיות גם באמצע עבודה, כשאינו יודע כיצד לפתור בעיה מסוימת. בכל מיני מצבים, בכל תחום שאדם עוסק בו, הוא יכול למצוא את עצמו עומד מול השאלה כיצד פותרים מצב מסוים.
כל אחד יכול להרגיש בעצמו שהתהליך עובד כך: השלב הראשון הוא בלבול. הוא אינו יודע, אינו מוצא לעצמו מקום, לגמרי מבולבל, ואינו מוצא פתרון ומוצא. ואז, פתאום, דווקא אחרי הבלבול, דווקא אחרי חוסר הידיעה, הוא מרגיש שמתנוצץ לו בראש רעיון. פתאום הבריק לו רעיון, והוא אומר: "או, מצאתי!" ובאותה שנייה שבה הבריק לו הרעיון, הוא מתמלא בתחושת עונג ואושר עצום, כי הוא מרגיש שהבעיה נפתרה. באותה שנייה הוא ממש מרגיש: זהו, האיר לו הדבר.
ומה התהליך הבא? עכשיו יכול לקרות אחד משניים. יכול להיות שבאותה שנייה, כמו שזה בא כך זה ייעלם, והוא יאמר: "ברח לי". אולי מישהו דיבר אליו, הפריע לו, וזה נעלם. אין זה שהוא מדמיין שהיה לו לפני רגע אושר רב מכך שנראה פתרון לבעיה — זה היה באמת, זה לא מדומיין, כך זה היה. או שזה ברח, או שבמקרים רבים הוא מצליח לשבת עם עצמו ולהתחיל לנתח את הנקודה, את ההברקה הזו, לנתח אותה לאט לאט ולהוריד אותה לאותיות ולמילים. לפעמים אדם ייעזר בעט ובדף ויתחיל לרשום מילים, אפילו לא מסודרות, ואז לאט לאט הוא יבנה את הבניין. זה תהליך. מי שאינו מכיר את התהליך מהספרים וחווה אותו בפעם הראשונה חושב שיש לו בעיה, שהוא אדם מבולבל ואינו יודע לבנות את הדברים — אבל כך זה עובד, ועוד מעט נבין למה זה עובד כך.
אלו הם שמות התהליכים: השלב הראשון הוא הביטול — האדם מבטל את עצמו, זהו הבלבול. ואחרי הביטול באה החכמה — החכמה היא ההברקה, שנצנץ לך בראש רעיון. והשלב הבא, אם הצלחתי להוריד את ההברקה למעשה, להבין אותה ולפרט אותה — זה נקרא בינה. זה ההבדל בין חכמה לבינה, ואלו שני עולמות שונים לגמרי.
באופן כללי יכול להיות שיהיו אנשים שאצלם עניין החכמה מאיר בתוקף — בעל הפטנטים ללא גבול, שכל הזמן נופלים לו בראש עוד רעיונות ועוד רעיונות, אבל אינו מסוגל ליישם אף דבר, אינו מסוגל להוריד למבנה ולפסים אלא רק לזרוק רעיונות כל הזמן. ויש אנשים שלעולם לא נופל להם רעיון בראש, אך אם מישהו יאמר להם רעיון, או אם יעלה בהם רעיון, הם יודעים לנתח דברים, כי אצלם הבינה מהירה יותר. כל נפש מושלמת — לכל אחד יש גם חכמה וגם בינה, אבל תמיד יש חיזוק יתר בזה או בזה.
כדי להבין יותר, נוסיף עוד משפט. במקומות מסוימים מבדילים בין חכמה ובינה בשמות אחרים — קוראים לזה ראייה ושמיעה. לחכמה קוראים ראייה ולבינה קוראים שמיעה. מדוע? מה שהבנו קודם, ההבדל בין ההברקה לניתוח, נבין היטב כשנבין את ההבדל בין ראייה לשמיעה.
בראייה קורה דבר מעניין. אתה יכול לעמוד מול בניין ענק וגבוה, עם הרבה פרטים וציורים וכל מיני פרטים ופרטי פרטים. בפעם הראשונה שאתה עומד ליד הבניין, אתה פותח את העיניים, נותן מבט של שתי שניות, סוגר את העיניים — וצילמת אצלך את כל המבנה. עכשיו יבוא מישהו ויאמר לך: תספר לי כל מה שראית. זה לא ייקח שתי שניות — ייתכן שזה ייקח עשרים וארבע שעות לספר את מה שראה בשתי שניות. הוא ישב וייזכר עוד פרט ועוד פרט: ראיתי כך וגם כך. איך זה ייתכן שבראייה צילמת את הכול בשנייה או שתיים, ובשמיעה — כשמישהו ישמע ממך את מה שראית — זה יהיה תהליך ארוך ומפורט?
זה בדיוק כמו חכמה ובינה. בראייה, בשכל שלי ובתודעה שלי עדיין לא קלטתי כלום, לא הפנמתי כלום, עוד אין לי כלום. מה שקרה בראייה הוא שזכיתי לצלם דבר מבחוץ. הקדוש ברוך הוא נתן לי יכולת לפתוח את העין ולצלם דבר שנמצא מבחוץ, למרות שאיני מבין אותו, איני קולט אותו, ואולי איני מצליח להבין את הסתירות שבדברים שראיתי — אבל ראיתי. ראייה היא צילום של דבר מבחוץ, וזה כמו חכמה. מה זה חכמה? הבריק לי בראש. הקדוש ברוך הוא ברחמיו המרובים נתן לך בראש לצלם ולראות את העומק של העניין בצילום מהיר.
ומה זה בשמיעה? כמו שאמרנו קודם שההברקה יכולה לברוח, כך גם בראייה. לפעמים אדם ראה משהו ויוצא בהתפעלות, ואומרים לו: תגיד מה ראית? והוא עונה: איני יודע, אין לי מילים, איני יודע להסביר, אין לי יכולת. אומרים לו: תסביר מילה אחת. והוא אינו יודע להסביר. למה הוא אינו יודע? הרי הוא ראה! זה בדיוק כמו אדם שנפלה לו הברקה ולא הצליח להוריד אותה לבינה. לא כל אחד יכול להוריד את החכמה לבינה — היכולת להוריד מחכמה לבינה היא כישרון בפני עצמו, כישרון של בינה. חכמה היא הצילום, היא הראייה; ושמיעה היא הבינה, היא הניתוח, ההרחבה, הפרטים.
מדוע קוראים לחכמה בשם חכמה? חכמה היא בעצם צירוף של שתי מילים: כוח מה. מה זה "מה"? זהו ביטול, כמו הפסוק שבו משה ואהרון אומרים "ונחנו מה כי תלינו עלינו" — מה אנחנו. הכוח של חכמה הוא ביטול. מדוע הוא ביטול? כי אין לו עדיין תפיסה, אין לו עדיין ממשות, אין לך בשר במה לאחוז. ראית משהו, הבריק לך משהו, אבל מה זה עדיין — "מה". אם זה יירד למטה, זה יהיה בינה.
ומדוע קוראים לחכמה "כוח"? הרי גם בינה היא כוח, גם דעת היא כוח, ויש הרבה כוחות. למה דווקא חכמה זכתה לקבל את הכינוי "כוח"? גם בזה יש דבר מעניין. כשאומרים "כוח" כאן, אין הכוונה שיש איזה כוח מסוים, אלא בדיוק כמו שאומרים "להוציא מהכוח אל הפועל". כוח הוא הפוטנציאל, ופועל הוא המעשה. ביחס למושג הזה, חכמה היא כוח ובינה היא פועל, כי בבינה אני מושך מהחכמה. לא ייתכן בינה בלי חכמה, אבל ייתכן חכמה בלי בינה.
כל החכמה והרעיון הוא שאדם ידע לחבר את החכמה לבינה כל הזמן, שיזכור את הנקודה. כי לפעמים, כשאתה הולך ומתחיל להתרחב ולהתפרס, אתה כבר מאבד את הנקודה — מאיפה באת ומה בעצם רצית. לכן צריך כל הזמן לזכור את נקודת החכמה. זה כמו מעיין ונהר: הנהר רחב וגדול — רחבות הנהר, הנהר רחב מאוד — אבל מאיפה בא הנהר? מהמעיין. המעיין נובע בטיפות. המעיין הוא הטיפות של החכמה, והנהר הוא מים עומדים, מים מכונסים שמקורם מהמעיין הנובע — זו הבינה שמקורה מהמעיין. יכול להיות מעיין קטן, חור קטן שזורם, ומהזרימה הזו נהיה נהר ענק. זו החכמה והבינה.
עכשיו נראה את הלשון בפנים ונבין את המילים לפי ההקדמה שנתן. וביאור העניין: כי הנה השכל שבנפש המשכלת — אותו פוטנציאל הקיים בנפש להבין דברים — שהוא המשכיל כל דבר, נקרא בשם חכמה. ומדוע קוראים לה חכמה? כוח מה — כוח שאין לו תפיסה וביטול. והוא כשמוציא כוחו אל הפועל — כשאתה לוקח את ההברקה ומוריד אותה לפועל, נותן לה את הבשר, את ההרחבה, את המשלים ואת הביאורים, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו — מה זה "לאשורו"? להבין אותו כראוי.
המילה "לאשורו" כוללת בתוכה שני פרטים: להבין אותו לאורך ולהבין אותו לרוחב. מה נקרא לאורך? שתבין אותו ותוכל גם להוריד אותו לרמה נמוכה יותר, לתת לו משל נמוך עוד יותר. ולרוחב — שתוכל לדמות דבר לדבר, שהבנת מושג אחד תעזור לך להבין מושג נוסף ועוד מושג נוסף, וכן הלאה. וגם להעמיקו — להבין את העומק של הדברים. זה הניתוח: אתה לוקח את ההברקה ונותן לה, וזו הבינה. מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה. זה ההבדל בין חכמה לבינה.
יש דוגמה מעניינת בגמרא. עשרים וארבע פעמים מופיע בגמרא שרב הידוע אמר דבר וחלקו עליו חכמי ישראל, ובכל הפעמים כתוב אותו ביטוי: שבאו לרב ושאלו אותו שאלות חזקות מאוד הסותרות את הדבר שאמר, ואומרת הגמרא "שתק רב". "שתק רב" פירושו שלא היה לו הסבר להניח את דעת השואל, ולמרות זאת, בחלק מהפעמים ההלכה נפסקה כמו רב. למה? הרי שתק! כאן העניין: נקודת החכמה האירה אצלו בצורה מלאה, הוא ראה את הדבר, אלא שזה לא ירד לבינה — לא משום שרב לא יכול להוריד, שהרי רב היה גדול, אלא משום שהסביבה לא הייתה מסוגלת להבין את הדברים.
לכן ראו על השתיקה שלו שאין זו שתיקה מחוסר, אלא שתיקה מראייה עצומה של הדבר — רק שאין הוא יורד. החכמה האירה בשיא השיאים. וזה כפי שאמרתי קודם, שבחכמה יש דרגות, וזוהי דרגה גבוהה מאוד בחכמה. לכן ההלכה נפסקה כמותו, כי השתיקה שלו לא הייתה שתיקה של אי-ידיעה אלא שתיקה של אמת מאירה. על כל פנים, זה חכמה וזה בינה.
לסיכום, בחלק זה למדנו את ההבדל המהותי בין חכמה לבינה: החכמה היא ההברקה הראשונית, "כוח מה", צילום מהיר של העניין מבחוץ בבחינת ראייה, שיש בו ביטול ואין בו עדיין תפיסה וממשות. הבינה היא הכוח להוציא את ההברקה מן הכוח אל הפועל — לנתח, להרחיב ולפרט אותה לאורך, לרוחב ולעומק, בבחינת שמיעה. ראינו שכל נפש כוללת את שני הכוחות, אך אצל כל אדם יש חיזוק יתר באחד מהם, וכי הן קשורות זו בזו כמעיין ונהר — ולמדנו מהדוגמה של "שתק רב" שהחכמה יכולה להאיר בתוקף עצום גם בלי שתרד לבינה.
בחלק הבא נעסוק בשלוש האמות ובהבנת אלוקות — כיצד שלושת הכוחות השכליים משמשים כאמות ויסוד להבנת ענייני אלוקות ולעבודת הנפש.