בחלק הקודם למדנו על האמונה באחדות ה', ועל שני הרווחים הטמונים בתודעה זו: שמחתו הפרטית של האדם המצליח להכניס את המלך אל תוך תודעתו, ועשיית דירה לו יתברך בתחתונים. על יסוד שני אלה כותב אדמו"ר הזקן כי שמחתו של היהודי היא "שמחה כפולה ומכופלת" - שמחה כפליים.
שתי השמחות:
בלשון אדמו"ר הזקן: "מלבד שמחת נפשו המשכלת בקרבת ה' ודירתו אתו" - זו השמחה הראשונה: הנפש המשכלת משתמשת בשכלה כראוי, מתבוננת בעומק גדולתו של הבורא ומכניסה את המלך אל תוך דירתה, ובכך עצמו יש שמחה. ועל כך מוסיף: "עוד זאת ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו יתברך באמונה זו" - זו השמחה השנייה והגדולה יותר: השמחה על נחת הרוח שגרם האדם לבורא עצמו.
משל למה הדבר דומה: אדם שעשה מעשה שהביא לו עצמו טובה והנאה, ולעומתו מעשה ששימח מאוד את אביו האהוב עליו וגרם לו עונג. במה ישמח יותר - בהנאתו האישית, או בכך שגרם נחת רוח לאביו? פשוט שאדם שמח יותר בכך ששימח את אביו, ועל אחת כמה וכמה בכך ששימח את המלך. כך גם כאן: שמחה גדולה היא שהאדם מצליח להכניס את המלך אל תודעתו, ולמעלה ממנה השמחה על ששימח את הקב"ה - שהרי כל מטרת בריאת העולם הייתה שנגלה אותו מתוך הכיסויים, והוא זכה וגילהו. זהו עונג אלוקי.
"דאתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא":
אמונה זו פועלת ש"אתכפיא סטרא אחרא ממש" - בכל פעם שהאדם מכניס תודעה זו אל מוחו, הסטרא אחרא (כינוי לצד האחר, הצד השלילי) נכפית ובורחת. ואין לחשוב שדי בהכנסה אחת והדבר נשאר קבוע; יש להכניס זאת שוב ושוב ועוד הפעם. הסטרא אחרא מכניסה באדם כל העת תודעה הפוכה: עזוב, אתה נמצא כאן, תיהנה מכל רגע; ואילו הקדושה אומרת: הקב"ה נמצא כאן, שכח מהנאותיך והתחל לחשוב על ההנאה של הבורא. כל פעם שהאדם מכניס אל תודעתו את האמונה הזו הוא כופה את הסטרא אחרא, "ואתהפך חשוכא לנהורא" - הופך את החושך לאור.
ואיזה חושך הוא זה? "שהוא חושך הקליפות שבעולם הזה הגשמי המחשיכים ומכסים על אורו יתברך". העולם הזה מלא קליפות, כיסויים והפרעות: לכל מקום שהאדם פונה אין הוא רואה אלא ישות, אגו ו"אני", ועליו לנפץ את כל אלה ולומר לעצמו תחילה: אין עוד מלבדו.
מסופר על אחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן, רבי בנימין קלצקר. (באותם ימים עדיין לא היו שמות משפחה, והכינוי ניתן לו על שם עיסוקו: "קלוץ" ביידיש הוא בול עץ, והוא היה סוחר עצים גדול.) כישרונו היה מופלא: די היה לו במבט אחד על היער כדי לאמוד במדויק כמה הוא שווה, כמה ניתן להפיק ממנו וכמה ראוי לשלם עבורו, והפריצים שכרו את שירותיו כשמאי. לימים אמר לעצמו: מדוע אעבוד עבורם? ונעשה בעצמו סוחר עצים, והתעשר בצורה נפלאה.
פעם אחת הגישו לו בסוף השנה את מאזן החשבונות כולו: כמה נכנס וכמה יצא, כמה משלוחים בים וכמה ביבשה. ישב וסיכם טור אחר טור, וכשהגיע אל השורה התחתונה נעצר והרהר: מה הם כל העצים, ומה הוא כל העולם? מתוך התעוררות פנימית כתב בתחתית הדף, לא בדרך צחוק אלא באמת לאמיתה: "אין עוד מלבדו". זוהי השורה התחתונה של כל המיליונים: הכול אלוקות. הוא הגיע לעושר מופלג, ואף על פי כן צחק מן העולם כולו וראה בו אין ואפס. הסתכלות כזו על העולם וההכרה שהכול אלוקות - היא היא נטילת חשכת העולם והפיכתה לאור.
"עד קץ הימין" - עד שיגיע הזמן שקבע הקב"ה, עד ביאת המשיח, יש לקליפות יכולת ורשות להסתיר ולהפריע. הקב"ה נותן להן כוח זה משום שרצונו שתהיה התמודדות. וכמו שכתוב "קץ שם לחושך" - שיבוא יום שבו ישים הקב"ה קץ לחושך הזה, "דהיינו קץ הימין שיעביר רוח הטומאה מן הארץ ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו", כמו שיתבאר לקמן.
ראוי להתעכב על כך: על ימות המשיח נאמר "ימים אשר אין בהם חפץ" - ימים שלא ניהנה מהם, משום שאז לא תהיה עוד התמודדות, אלא הכול יהיה בפשטות ובגילוי אלוקות. ואז דווקא נתגעגע לימי הגלות, שבהם העונג הוא בכך שמתמודדים ומצליחים.
"ובפרט בארצות הטמאות" - במיוחד יהודי הנמצא בחוץ לארץ, ששם האוויר טמא על פי ההלכה "ומלא קליפות וסטרא אחרא", וגם שם הוא מגיע לתודעה זו של אחדות ה' - מעלתו גדולה יותר מזו שבארץ ישראל. שהרי הדירה נעשית בתחתונים, וככל שהמקום תחתון, חשוך וירוד יותר, כך הדירה הנעשית בו רבת עוצמה יותר. "ואין שמחה לפניו יתברך כאורה ושמחה ביתרון האור הבא מן החושך דווקא" - כשהופכים את החושך לאור, יש לאור טעם אחר לגמרי מאשר אור שלא קדם לו מצב של חושך.
"ישמח ישראל בעושיו":
"וזהו שכתוב ישמח ישראל בעושיו". ויש לדייק: מדוע נקרא כאן הקב"ה "עושיו", ולא נאמר "ישמח ישראל בבוראו" או "ביוצרו"? כידוע ישנם ארבעה עולמות - אצילות, בריאה, יצירה ועשייה - ועולם העשייה הוא התחתון שבהם. "בעושיו": היהודי שמח בכך שהוא מגלה את הקב"ה כבעל הבית דווקא בעולם העשייה, בעולם הזה. וככל שהגילוי נעשה בעולם תחתון יותר, כך השמחה גדולה יותר.
"פירוש, שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה'" - כל מי שהוא יהודי, ואין נפקא מינה מהי רמת שכלו, הבנתו ויכולתו, יש לו לשמוח בשמחתו של הבורא. ומהי אותה שמחה? "אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים, שהיא בחינת עשייה גשמיות ממש" - הקב"ה שש ושמח בכך שהעולם הזה הגשמי נעשה דירה לו יתברך. ומי עושה לו את הדירה בתחתונים? ישראל. כביכול אומר לו הקב"ה: הריני נותן לך להיות שותף בשמחתי, בוא ושמח עמי יחד.
מדוע נאמר "עושיו" בלשון רבים?
לכאורה היה צריך להיכתב "בעושו", ולשון רבים עלולה להישמע חס ושלום כאילו יש שניים שעשו. אלא מבאר אדמו"ר הזקן: "בעושיו לשון רבים, שהוא העולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא שנקרא רשות הרבים". ידוע שיש רשות היחיד ויש רשות הרבים: היחיד הוא הקב"ה, האחד והיחיד, וכל מקום שהאלוקות בו בגילוי הוא רשות היחיד. ואילו העולם הזה הגשמי נקרא רשות הרבים, משום שאין רואים בו גילוי אלוקות ונדמה בו כאילו יש רבים. ומי יצר מצב זה של "רבים"? הבורא עצמו, שכביכול צמצם את עצמו והורידו למצב של "עושיו" לשון רבים.
העולם הזה נקרא גם "טורי דפרודא" - ובתרגום מארמית: הרים נפרדים. ועבודתו של האדם היא ליטול דווקא את המקום הזה, הנראה כאילו הוא רבים ונפרד, ולגלות שבאמת הכול אחד ואין דבר נפרד מן הבורא חס ושלום: "ואתהפכן לנהורא ונעשים רשות היחיד לייחודו יתברך". ובמה? "באמונה זו" - כשיש לאדם אמונה באחדות ה', הוא עושה את הבורא לבעל הבית אצלו והופך את העולם לרשות היחיד.
אמנם עלול אדם להביט בעולם הגדול המלא קליפות, סטרא אחרא וחושך, ולומר: מי בכלל יכול לתקן את כל זה? ומתוך כך להתייאש מלכתחילה. על כך נאמר בפרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" - אין אתה צריך לגמור את הכול, אך את מה שביכולתך לעשות - חובה עליך לעשות.
משל לשיכור שהיה שותה לשכרה, ומתוך שכרותו לא היה אחראי למעשיו ושובר והורס מכל הבא ליד. אך למחרת בבוקר, משהתפכח, היה מביט במעשיו, מוציא מזומן ומשלם מיד על כל הנזקים: "מה אעשה, לא שלטתי בעצמי - הריני משלם". לילה אחד השתכר כהוגן, הסתובב ושבר כמה חלונות ראווה, ובאותו לילה עצמו אירעה באזור רעידת אדמה גדולה: בתים נפלו ורחובות נהרסו. קם בבוקר, ראה את ההרס ואמר: את כל זה אני צריך לשלם? כל זה אני עשיתי? אמרו לו: את הכול לא אתה עשית, אך את מה שעשית - עליך לשלם.
כך גם האדם המביט בעולם ורואה את החורבן שבו ותוהה: וכי אני אשלם ואתקן את הכול? נאמר לו: את הכול אינך צריך לגמור, אך "אין אתה בן חורין להיבטל ממנה".
לסיכום: בחלק זה למדנו כי שמחתו של היהודי באמונה באחדות ה' היא "שמחה כפולה ומכופלת": שמחת נפשו המשכלת בקרבת ה' ובדירתו איתו, ולמעלה מכך - השמחה בשמחת ה' ובגודל נחת הרוח שהוא גורם לבורא. אמונה זו כופה את הסטרא אחרא והופכת את חשכת הקליפות לאור, כדוגמת רבי בנימין קלצקר שסיכם את כל חשבונותיו ב"אין עוד מלבדו"; ומעלתה גדולה במיוחד בארצות הטמאות, מפני יתרון האור הבא מן החושך דווקא. עוד עמדנו על הדיוק ב"ישמח ישראל בעושיו" - הגילוי דווקא בעולם העשייה התחתון, וב"עושיו" לשון רבים - הפיכת "רשות הרבים" ו"טורי דפרודא" לרשות היחיד לייחודו יתברך, וכל זאת באמונה זו.
בחלק הבא נמשיך בהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ל"ג.