הגענו לאמצעו של פרק ל"ג, בדף מ"ב עמוד א' (עמוד 83), במקום שבו עצרנו - בשורה המתחילה במילים "ממש וזה כל האדם". עצרנו ממש באמצע העניין, ולפיכך נפתח בתזכורת קצרה ונחזור שלוש-ארבע שורות אחורה, כדי לפתוח את העניין מחדש.
בחלק הקודם למדנו כיצד מגיע היהודי לשמחת הנפש האמיתית: על ידי התבוננות והעמקת המחשבה בייחודו יתברך האמיתי. ביארנו מהו "ייחודו יתברך האמיתי" - נקודת יסוד באמונה, שהמציאות היחידה, הבלעדית, האמיתית והמוחלטת היא מציאות הבורא בלבד. כל מציאות העולם הנראית לעינינו אינה אלא מציאות שהקב"ה ברא באופן שתיראה כמציאות עצמאית, ומי שאינו מתבונן באמיתת הדברים - נדמה לו העולם כישות בפני עצמה. אך אין זה אלא חלק מן ההסתר והצמצום האלוקי; מצד האמת, מצד אחדותו האמיתית של הבורא, העולם אינו אלא אין ואפס, והבורא הוא המציאות היחידה והבלעדית. עניין זה מבואר באריכות בפרקים כ"א וכ"ח, ובעזרת השם נלמדו בהרחבה בשער הייחוד והאמונה, שבו י"ב פרקים העוסקים בכך בלבד.
כל יהודי מאמין בכך מצד האמונה, שהרי ישראל "מאמינים בני מאמינים"; אך כאשר הוא מתבונן בדבר ומבין אותו, צריכה התבוננות זו להביאו לשמחת הנפש האמיתית. מדוע?
ובלשון אדמו"ר הזקן: "והנה כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו" - ככל שהאדם מעמיק בכך שהמציאות היחידה היא מציאות הבורא, ושאין העולם ישות שיש לייחס לה משמעות עצמאית, כך מתעוררת בלבו שמחה.
ראוי לציין נקודה מעשית: ככל שהאדם ממעט לייחס לעולם מעמד של גורם בעל משמעות, ומבין שהכול אלוקות והכול מתנהל בידי הבורא - כך קל לו יותר להתמודד ולעבור את כל המניעות והעיכובים, הפרטיים, הכלליים והציבוריים, המזדמנים לו ביום-יום, ובמיוחד בעת קיום תורה ומצוות.
אדמו"ר הזקן מבאר ששמחה זו נובעת משני טעמים. תחילה הוא מזכירם בקצרה, ולאחר מכן מפרטם:
"כי קרבת אלוקים ממש".
"וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאת כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים, כמו שכתוב לקמן באריכות" - שאותה אמונה והתבוננות הן המביאות לעניין דירה בתחתונים.
"קרבת אלוקים ממש":
אם ניקח דימוי מבני אדם, הקרבה יכולה להיות במדרגות שונות. יש קרבה פיזית בלבד - זה עומד ליד זה; זוהי קרבה חיצונית וטכנית, שאין לה משמעות מעבר לעצם הסמיכות. יש קרבה פנימית יותר - שאין הוא רק עומד לידך אלא אף מביט בך, ויותר מכך - מדבר עמך. ואף בדיבור עצמו יש דרגות: אם הוא מדבר עמך בענייני דעלמא, אין זו קרבה פנימית כל כך; אך אם הוא שופך לפניך את כל פנימיותו - הרי זו קרבה שאין כמותה. ואולם אף היא, בין בני אדם, אינה מוחלטת, שכן הדיבור, ככל שיביע את הפנימיות, אינו יכול להביע את הכול; הדיבור הוא תבנית מוגבלת, המביעה רק עד כמה שהמילים מסוגלות להביע.
בנמשל, הדברים עמוקים לאין ערוך. הקב"ה יכול היה לברוא את העולם ואת בני האדם באופן שלעולם לא נצליח בהכרתנו ללמוד אודותיו, להבין את ייחודו ולדעת את אופן בריאת העולם. הוא יכול היה לבראנו באופן של נתק מוחלט בתודעה - שננהל את חיינו, אך לכל הנוגע לעניין אלוקי לא תהיה לנו שום שייכות. ואכן יש אנשים המצויים במצב כזה, ומשום כך על האדם לשמוח שיצא ממנו.
זוהי השמחה הגדולה שעל האדם לשמוח: שבורא עולם נתן לנו את האפשרות שישכון בתוכנו באמצעות התודעה שלנו - אנו מתקרבים אליו באופן שהוא בא אלינו. הרי יצור אנוש, אפילו הגדול והחכם שבבני האדם, קטן ומוגבל, וביחס לבורא ויוצר היה אמור לשרור מרחק אינסופי, עד שלא תהיה לנו כל יכולת ללמוד, להבין ולדבר בעניין כלל. עצם האפשרות שהבורא איפשר לנו היא "קרבת אלוקים ממש" - קרבה אדירה, שהבורא התקרב אלינו.
את הטעם השני, עניין "דירה בתחתונים", נניח לפי שעה, ותחילה נקרא את השורות הבאות, שבהן מבאר אדמו"ר הזקן מהי אותה קרבת אלוקים.
משל המלך המתאכסן בבית ההדיוט:
"והנה כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם" - המלך בשר ודם, ואף ההדיוט בשר ודם, אלא שזה הדיוט ואיש פשוט וזה מלך. אדם שזכה להתקרב אל המלך, יספר על כך בהתפעלות כל ימיו.
ואולם, מידת ההתקרבות של האיש הפשוט אל המלך יכולה להיות בכמה אופנים:
המלך מזמין את האיש הפשוט אל הארמון ומכניסו חדר לפנים מחדר, להיות עמו יחד. לכאורה זו מדרגה גבוהה מאוד, שמחה אדירה והשתוקקות גדולה - אך בתוכה טמונה אמירה: "אתה איש פשוט, לביתך אינני יכול לבוא ולרדת אליך אינני מסוגל; מה שאני עושה - אני מביא אותך אליי".
המלך מוכן לבוא אל ביתו של האיש הפשוט, לשבת על כיסאו ושולחנו ולהיות קרוב אליו. זו קרבה גדולה הרבה יותר, שכן בכך אומר לו המלך: לא רק את אישיותך אני מחשיב, אלא איני פוסל אף את סביבתך - אני לוקח אותך כמות שאתה ובא אל ביתך. אלא שגם בזה יש דרגות: ביקור קצר בלבד פירושו "לגור אצלך אינני יכול, מוכן אני להיכנס לזמן קצר, לשתות תה ולצאת".
והדרגה העליונה: המלך בא לא לביקור קצר אלא לגור בביתו ולהיות עמו - שאין קרבה גדולה מזו.
ומכאן דיוקי הלשון בתניא: "המתאכסן" - "אכסנאי" בלשון חכמים הוא אורח, דבר זמני. ויותר מזה: "ודר אתו עמו בביתו" - לא זו בלבד שהמלך מתאכסן אצלו לזמן קצר, אלא דר עמו; ואף אין הוא מבקש ממנו לפנות את הבית, אלא "אתו עמו בביתו" - יחד אתו, בביתו שלו.
בנמשל, זהו בדיוק מה שהקב"ה עושה עם היהודי. אומר הוא לו: לא משנה מי אתה ולא משנה מה אתה, אם רק תפתח את עיניך ואת מוחך ותתחיל להתבונן - תוכל להכניס אל מוחך ואל תודעתך את ההתחברות לאחדות הבורא במדרגה הגבוהה ביותר. המלך בא לשכון אצלך, בתוך ביתך ובתוך חדרך, ואין קרבה גדולה מזו.
"וקל וחומר לאין קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" - הקל וחומר כאן בלתי מוגבל: אם קרבתו של מלך בשר ודם גורמת שמחה כה גדולה, על אחת כמה וכמה לאין קץ בקרבתו ובדירתו של מלך מלכי המלכים. זכה האדם להכניס את הבורא אצלו כדייר קבע - ולו גם באותה מידה מצומצמת שהוא מסוגל להבין ולהשיג - ומכאן השמחה הגדולה שעליו לשמוח.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי ההתבוננות בייחודו יתברך האמיתי מביאה את האדם לשמחת הנפש, ומשני טעמים: "קרבת אלוקים ממש", ו"דירה בתחתונים" שהיא תכלית בריאת האדם וכל העולמות. ביארנו את משמעות הקרבה - שהבורא, שהמרחק בינו לבין יצור אנוש מוגבל הוא אינסופי, איפשר לאדם להכירו ולהתחבר לאחדותו, ובכך התקרב אלינו. ועמדנו על משל ההדיוט והמלך על כל מדרגותיו, ועל דיוק הלשון "המתאכסן ודר אתו עמו בביתו" - שאין זה ביקור זמני בלבד, אלא דירת קבע בביתו של האדם.
בחלק הבא נעסוק בטעם השני שהזכיר אדמו"ר הזקן - "וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאת כל העולמות עליונים ותחתונים" - עניין הדירה בתחתונים.