בחלק הקודם עמדנו על לשונה של התורה בפרשת נח ביחס לשם ויפת: "וערות אביהם לא ראו". ויש לדייק: מה באה התורה להוסיף במילים אלו? הלא כבר נאמר קודם לכן "וילכו אחורנית ופניהם אחורנית", וממילא מובן שלא היו יכולים לראות, שהרי אין להם עיניים בגב, וכל הפעולה נעשתה שלא כדרך הטבע. כל זה כבר כלול בלשון הראשונה - ומה, אם כן, מתחדש ב"וערות אביהם לא ראו"? כדי לבאר את העניין, נקדים עניין נוסף.
מראייה מגונה לדיבור מגונה:
עד כה עסקנו בראייה - ראייה מגונה או הימנעות ממנה. על חם נאמר "ויַּרְא חם אבי כנען את ערוַת אביו", שהייתה לו ראייה מגונה; ועל שם ויפת נאמר "וערות אביהם לא ראו", שנמנעו מראייה מגונה. כדי להבין את פשר הדברים, נעזוב לרגע את עניין הראייה ונעבור לעניין הדיבור: דיבור יפה ודיבור שאינו יפה. ומעניין שדווקא באותה פרשה עצמה מצוי גם המקור לדיבור הראוי.
הגמרא במסכת פסחים אומרת: "אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו". ואין הכוונה רק להימנע מקללה או מניבול פה, אלא שגם כאשר אדם נאלץ לומר דבר שתוכנו אינו נאה, יאמר אותו בלשון חיובית.
כדוגמה לסבר את האוזן: כפי שהורגלנו שלא לומר 'בית חולים' אלא 'בית רפואה', ולאט לאט, במשך השנים, נתפשט הדבר בכל תפוצות הארץ בכיוונים שונים - 'מרכז רפואי' וכדומה, ואף שלא לכנות אדם 'חולה' אלא 'לא בריא', וכן הלאה.
ומניין למדה הגמרא יסוד זה? "שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו". התורה מדויקת בכל אות ואות, ולא תכתוב אות מיותרת כשיכולה לחסוך בה; ואף על פי כן, בפרשת נח, בתיאור כניסת החיות אל התיבה, נאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה". התורה יכלה לכתוב בקצרה "ומן הבהמה הטמאה", ובחרה בלשון ארוכה יותר בשמונה אותיות - ומכך שלא חסכה באותיות, מוכח שבאה לחנך שלא להוציא דבר מגונה מפיו.
וכי אין התורה נוקטת כלל בלשון "טמא"?
שואלים המפרשים: הרי פעמים רבות נוקטת התורה בלשון זו במפורש. כדוגמה, בספר ויקרא, בפרשת הבהמות הטמאות, נאמר פסוק אחר פסוק: "טמא הוא לכם", "טמאה היא לכם", "טמאים הם לכם" - עשרות פעמים. ומדוע, אם כן, דווקא בפרשת נח חסכה התורה בלשון זו?
מתרצים המפרשים, שיש הבדל בין סיפור דברים לבין פסיקת הלכה. בסיפור מה שהיה, ראוי להוסיף כמה אותיות, העיקר שלא ייאמר בשפה מגונה; אך בפסיקת הלכה נדרשת בהירות מוחלטת. ניתן להמחיש זאת בדוגמה קיצונית: אילו היה הרב יושב בשיעור ואומר "החזיר הוא בהמה אשר איננה טהורה", עלול היושב בשיעור לנמנם לשבריר שנייה, לא לשמוע את המילים "אשר איננה", ולזכור שהרב אמר "החזיר טהור". כדי שלא יצאו טעויות מעין אלו, בשעת פסיקה יש לומר בבירור: טמא, טהור, בלי להוסיף מילים.
מתשובה זו משתמע, לכאורה, שבשעה שאומרים הלכה אין ברירה אלא להשתמש בלשון שאינה יפה.
ביאור הרבי:
הרבי מעמיק בהבנת דברי המפרשים: אין הכוונה שבשעת אמירת הלכה נאלץ האדם מחוסר ברירה להשתמש במילים שאינן יפות. אדרבה, בשעת אמירת ההלכה המילה הזו היא מילה יפה, ואין כאן מילה שאינה יפה כלל. אמירת הלכה פירושה שהאדם אומר את הדברים על פי תורה נטו, בלא אמוציות, בלא רגש ובלא דמיונות הנלווים לעניין; כוונתו להלכה בלבד ולא למעבר לכך, ולפיכך הוא אומר בדיוק את הדבר כמות שהוא. אך כאשר אדם מספר סיפור - היו בהמות כאלה ובהמות כאלה שנכנסו לתיבה - הוא נכנס לעניין עם כל הרגש, ועל כן עליו להתבטא בסגנון יפה ולא בסגנון שאינו יפה.
לסיכום עניין הדיבור: כאשר הדיבור מחויב, נצרך ומתבקש על פי תורה, אין לחשוב שהאדם מתעסק בדבר שאינו נקי או אינו נכון. כשהדבר נצרך - הוא נקי, הוא אמת, הוא טוב, וכך צריך להיות, ואין בו שום בעיה. דוגמאות לכך רבות בשאלות המופנות לרב, שאדם חש שאינו נוח לשאול אותן; אך כשזו הלכה - זו הלכה. הרב אינו מתייחס אליה באמוציות וברגש, אלא אומר את ההלכה: טהור, טמא וכדומה. במקום שמדובר בהלכה אין שאלות, ויש לומר את הדברים בבירור; אך במקום שאין מדובר בהלכה אלא בסתם סיפור דברים - שם נדרשת זהירות.
נחזור לראייתם של חם, שם ויפת:
גם כאן הדבר דומה. שלושתם שמעו על אותו מעשה עצמו, שהאב שוכב באוהל בצורה שאינה צנועה, אך תגובתו של כל אחד מהם הייתה שונה בתכלית:
חם: מששמע את הדבר, מצא בו סיפור מעניין - יש כאן כותרת, יש מה לספר, יש מה לפרסם: "ראיתם מה עשה? ראיתם כיצד הוא שוכב?" - ומיד יצא וסיפר לאחיו.
שם ויפת: מששמעו את המקרה, שאלו את עצמם מיד לא מה הסיפור המעניין על אביהם, אלא מה הדבר אומר להם ומה הוא דורש מהם כרגע: האב שוכב בצורה שאינה צנועה - מה עליהם לעשות? ומיד השיבו לעצמם: לכסות את האב.
לכך אומרת התורה "וערות אביהם לא ראו": הם לא ראו כלל את ערוות אביהם. ומה כן ראו? הם ראו משימה המוטלת עליהם. חם ראה ערווה, ושם ויפת לא ראו ערווה. אין כוונת התורה שמבחינה פיזית לא ראו, שהרי זאת כבר אמרה קודם לכן ב"ופניהם אחורנית"; התורה באה להוסיף ולהודיע את מעלתם, שלא רק מבחינה פיזית לא ראו את ערוות אביהם, אלא שאף בראשם לא הייתה שם ערווה כלל - הם ראו אך ורק את המשימה המוטלת עליהם לקיים.
נחזור לענייננו בפרק ל"ב:
למדנו שכאשר אדם רואה יהודי, מצווה לשנוא לא אותו אלא את הרע שבו; וכן שהדבר נאמר דווקא ביחס ל"חברך בתורה ומצוות" ולא ביחס ליהודי אחר. וההבדל פשוט לאור כל האמור:
בחברו בתורה ומצוות: כאשר אדם רואה עליו רע, עליו לומר לעצמו מיד: מה פירוש הדבר שאני רואה עליו רע, ומה הוא דורש ממני? והתשובה היא הלכה - "הוכח תוכיח את עמיתך". ואם אינו מתכוון לשוב, הדבר דורש ממנו מיד לשנוא את הרע הזה ולדחותו.
ביהודי אחר שאינו חברו: שמע עליו רע - מה זה נוגע אליו? מה עניינו לעשות מכך עסק? אין הוא יכול אפילו לומר לעצמו "עכשיו אשנא את הרע שבו", שהרי אין זה מעניינו כלל. ואם העניין נוגע ללבו - ילך ויקרב אותו, ומעבר לכך אין זה מעניינו.
לכן אומר אדמו"ר הזקן שביהודי שהוא חברו מצווה לשנוא את הרע. ומהי המצווה שבכך? שזה חלק מן התהליך התורני שהתורה מחייבת בו את האדם. ובאיזה רע מחייבת התורה לטפל? ברעו של יהודי שהוא חברו, ובו נאמר "הוכח תוכיח את עמיתך". אך ביהודי אחר אומרת התורה שאין להתעסק בכך, אין זה מעניינו ואין זה שייך אליו כלל; לא יהיה בכך אלא לשון הרע, אמוציות ורגש ועשיית כותרות. וממילא, יהודי זר שיש בו רע מכאן ועד להודעה חדשה - אין זה מעניינו של האדם לשנוא את הרע הזה כלל, אלא רק במקרה שבו מוטל עליו לטפל בדבר. וזהו ההקשר שבו הבאנו את היסוד מעניין הדיבור ומעניין הראייה.
ראוי להתייחס לתמיהה על עצם הלשון: המילה "שנאה" הפותחת את העמוד בתניא היא לשון חריגה ומוזרה, שאינה שכיחה כלל. ואולם מכל האמור מתברר שדווקא בזה חיזקנו שאין מדובר בשנאה במובנה הפשוט; אין זה קיים, ואם קיים - זהו מקרה נדיר שבנדירים. אין מדובר בשנאת האדם, אלא בשנאת התהליך: מצב מסוים ומוגדר מאוד, שבו על האדם לשנוא את היצר הרע שבחברו.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על השאלה מה מוסיפה התורה במילים "וערות אביהם לא ראו", ולשם ביאורה עברנו לעניין הדיבור: דברי רבי יהושע בן לוי במסכת פסחים "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו", שנלמד מכך שעקם הכתוב שמונה אותיות בפרשת נח וכתב "אשר איננה טהורה"; שאלת המפרשים מריבוי לשון "טמא" בתורה, ותירוצם שבפסיקת הלכה נדרשת בהירות; וביאור הרבי, שבשעת ההלכה אין המילה מגונה כלל, שכן הדברים נאמרים על פי תורה נטו, בלא רגש ובלא תוספת. מכאן חזרנו לראייה: חם ראה סיפור וערווה, ושם ויפת ראו משימה בלבד. ולאור זה התבאר חידושו של אדמו"ר הזקן: מצוות שנאת הרע נאמרה דווקא בחברו בתורה ומצוות, שבו מוטלת עליו חובת "הוכח תוכיח", ולא ביהודי אחר שאין הדבר מעניינו כלל.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ל"ב ובהמשך ביאורו בעניין אהבת ישראל.