אנו בחלקו האחרון של פרק ל"ב בתניא, בדף מ"א עמוד ב'. סיימנו בשורה המתחילה במילים "שכר מצות אהבת רעים", וכעת נעסוק בקטע הפותח במילים "וגם המקורבים אליו". נקדים חזרה קצרה על הנלמד ונמשיך הלאה.
פרק ל"ב כשמו כן הוא: "לב" - זהו ליבו של התניא, העוסק במצווה הקשורה ללב, מצוות אהבת ישראל. כפי שהזכרנו בתחילת הפרק, פרק זה בא כמאמר המוסגר בתוכניתו המקורית של הספר: במהדורה קמא של התניא לא הופיע כלל, ורק במהדורה השנייה נכנס, בין פרק ל"א לפרק ל"ג.
וההמשך לפרק ל"א: לאחר שלמדנו שעבודתו של האדם צריכה להיות באופן שהנפש תהיה אצלו עיקר והגוף טפל, הרי כשאדם עובד בצורה כזו - זו דרך ישרה וקלה לבוא לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך", כפי שהארכנו בעניין זה בשיעורים הראשונים של הפרק.
לאחר שהוסבר גודל העניין שיש באהבת כל יהודי והדרגות שבדבר כפי שפירטנו, פתח אדמו"ר הזקן בחציו השני של הפרק בשאלה: הגמרא אומרת שיש יהודים שעליהם נאמר שמצווה לשנוא אותם, ואף להלשין עליהם ולספר לרבו כדי שגם רבו ישנאם. הייתכן לומר על יהודי שמצווה לשנוא אותו, וכיצד מתיישב הדבר עם העיקרון שיש לאהוב כל יהודי?
בשיעור הקודם למדנו שאמרה זו שבגמרא ייחודית וספציפית למקרה מסוים מאוד: מדובר בחברך בתורה ומצוות - יהודי המקיים תורה ומצוות כמותך, המקפיד על קלה כחמורה, יודע את חומרתם של העניינים ורוצה לקיימם. אותו יהודי נכשל בעניין מסוים, הוכחת אותו ואמרת לו כיצד הוא עושה כדבר הזה, והוא אינו שב מחטאו וממשיך בו. במקרה ייחודי זה בלבד אומרת הגמרא שמצווה לשנוא אותו. אך מי שאינו מקורב אצלך ואינו חברך בתורה ומצוות - אינו בקטגוריה זו כלל, ולהיפך: יש להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
סיומו של אותו עניין: כלפי יהודי שאינו חברך אין עליך כל מחויבות אישית של תוכחה ותגובה על מעשיו, אלא חיוב לקרבו. ועל כך סיים אדמו"ר הזקן, שהלל - בדברו על אהבת כל יהודי - סיים את אמרתו "ומקרבן לתורה": כשאדם מקרב יהודי, עליו לקוות שאולי מתוך הקירוב, האהבה והחיבה שיעורר כלפיו יצליח לקרבו לתורה ולעבודת השם. "ואם לא - הן לא" - אם לא הצלחת לקרבו לעבודת השם, אלא רק עוררת כלפיו אהבה, סייעת לו בדברים כאלה ואחרים ואמרת לו מילה טובה, אך לא הזזת אותו אף מילימטר בענייני תורה ומצוות - לא הפסדת את שכר מצוות אהבת רעים. מצוות אהבת ישראל אינה מותנית ביכולתך לקרבו.
לסיום עניין זה ראוי להוסיף הערה שכותב הרבי באחת משיחותיו: אדמו"ר הזקן כותב בתניא, שביהודים שלא הצלחת לקרבם לתורה ומצוות לא הפסדת את מצוות אהבת ישראל - ומשנכתבו הדברים בתניא, נעשו עבורנו הוראה והדרכה כיצד לנהוג. לפיכך, כאשר אדם מקרב יהודי, ואף שלא הצליח לקרבו בפועל לתורה ומצוות אך גילה כלפיו אהבה - לא זו בלבד שלא הפסיד את שכר מצוות אהבת רעים, אלא הרוויח רווח גדול: הוא קיים בכך את הוראתו של אדמו"ר הזקן שבתניא, וזו אחת הדרכים להתקשר אליו - בקיום הוראותיו. עבורנו, אם כן, אין זה בגדר "לא הפסדת" כפי שנכתב בדורו של אדמו"ר הזקן, אלא רווח גדול, ומלכתחילה יש לעשות זאת ללא כל התניה. בזה השלמנו את שלמדנו בשיעור הקודם.
"וגם המקורבים אליו":
עד כה סיכמנו שישנם יהודים שעליהם נאמר שמצווה לשנוא אותם, והם המקורבים אליו שהוכיחם ולא חזרו בהם. וכאן אומר אדמו"ר הזקן דבר מעניין: "וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם" - יהודי המקורב אליך, שהוא חברך בתורה ומצוות, והוכחת אותו כדת וכדין כראוי, ואף שהוא יודע את חומרת העניין אינו מעוניין כלל לעזוב את העוון שעשה. אף שמצווה לשנוא אותו, אין הדבר אומר שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" נמחקה כלפיו: יש עליך מצווה לשנוא אותו, ויש עליך מצווה גם לאהוב אותו - "ושתיהן הן אמת": האהבה צריכה להיות באמת, והשנאה צריכה להיות באמת.
וכיצד ייתכן לאהוב אותו באמת ולשנוא אותו באמת גם יחד?
"שנאה מצד הרע שבהם" - אין השנאה אליו עצמו, אלא אל הרע שבו: אל המעשה הרע שעשה, אל היצר הרע הפועם בקרבו ואוטם את ליבו מלשוב. את החלק הרע הזה שונאים.
"ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם" - אף שיש בו רע, שהרי אינו שב מעוונו, יש בו גם טוב, ואצל כל אחד ואחד יש טוב גנוז - "שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם המחיה נפשם האלוקית". ואת הטוב שבו, את נפשו האלוקית, עליך לאהוב.
נמצא שכלפי אותו יהודי - חברך בתורה ומצוות שהוכחת אותו ולא שב - המצווה היא לשנוא את הרע שבו בלבד, ולא את הטוב שבו חס ושלום. אף ההלשנה לרבו אינה אלא על הרע שבו, ואין זה לשון הרע, שכן הדבר נאמר במצב הספציפי הזה בלבד. נחדד אם כן: באדם זה מצווה לשנוא את הרע שבו ולאהוב את הטוב שבו.
למי נאמרו הדברים?
כל זה נאמר על חברך בתורה ומצוות בלבד. אך יהודי אחר, שאינו חברך בתורה ומצוות - יהודי החוטא ועובר על התורה, שאינו מבין את חומרת הדבר - כלפיו לא רק שאין מצווה לשנוא אותו, אלא אסור לשנוא בו אפילו את הרע שבו. הרי מה שנאמר "מצווה לשנוא" מדובר על החלק הרע בלבד, ואף אותו אסור לשנוא ביהודי כזה. כלפי אדם כזה קיימת האהבה בלבד - אהבה לטוב שבו, והרע שבו אינו מעניינך כלל.
ולכאורה, מה בכך אם ישנא את הרע שבו? הרי אין הוא שונא את הטוב שבו אלא את הרע בלבד - מהו אם כן ההבדל בין חברו בתורה ומצוות לבין יהודי אחר?
כדי להבין זאת עלינו להיעזר בעניין נוסף, שונה במקצת אך קשור בהחלט, והוא ייתן לנו תמונה ברורה: מתי נדרש האדם לטפל ברע של הזולת - כלומר לשנוא אותו - ומתי אין הרע שבזולת מעניינו כלל, וכיצד עושים זאת.
סיוע מפרשת נח:
בפרשת נח מסופר הסיפור הידוע, שנח שכב באוהלו במצב שאינו צנוע, וחם בנו ראה את ערוות אביו ומיד הלך וסיפר לשני אחיו, לשם וליפת. ואומר הפסוק: "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערוות אביהם ופניהם אחורנית" - שם ויפת לקחו את הבגד, הניחוהו על שכמם, והלכו אל אוהל אביהם כשגבם אל המיטה והשמלה על גבם.
ולכאורה, מדוע נאמר שוב "ופניהם אחורנית"? רש"י מבאר על המקום: כל זמן שהלכו עד המיטה הלכו עם הגב, וברגע שהגיעו לכסותו הוצרכו להסתובב כדי שיהיה נוח להם, וכשהגוף מסתובב לכיוון האב - הפנים מסתובבות אחורנית מאליהן, כדי שלא יראו.
אילו היה הפסוק עוצר כאן, כל ילד הקורא את הפסוק היה מבין בעצמו את התוצאה: אם גבם אל המיטה כל הדרך, ובהגיעם אליה פניהם אחורנית - בוודאי שלא ראו דבר, והדבר מובן מאליו. ובכל זאת אין התורה חוסכת מאיתנו מילים ואינה סומכת על הבנתנו, ומוסיפה עוד משפט: "וערוות אביהם לא ראו". משפט זה נראה מיותר לחלוטין, שהרי מובן מאליו שההולך אחורנית ופניו לאחור אינו רואה. ואם התורה כותבת זאת, בוודאי יש כאן תוספת - עניין נפלא ועמוק שהתורה באה להוסיף, ואין זה דבר טכני בלבד, שהרי את הצד הטכני אנו מבינים מעצמנו.
בחלק הבא נבאר מה באה התורה להוסיף במילים "וערוות אביהם לא ראו", ומה נלמד מכאן לשאלה מתי על האדם להתייחס אל הרע שבזולת ומתי אין הרע שבזולת מעניינו.