בחלק הקודם עמדנו על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ועל גדרי שנאת הרשע. כעת נראה עד היכן מרחיקה הגמרא בעניין זה, ומשם נשוב אל לשונו של אדמו"ר הזקן בפרק.
עד היכן מגיעה "ואהבת לרעך כמוך":
הגמרא עוסקת במקרה הקיצוני ביותר: אדם שעבר עבירה שהתורה חייבה עליה מיתה, ובית הדין הגיע למסקנה שיש להמיתו (ואין לחשוב שבזמן הסנהדרין היו ממיתים כל שני וחמישי, אלא זהו המקרה הקיצוני). לכאורה, מה מקום לדון באיזה אופן ימיתוהו, כיצד יהיה לו פחות ביזיון ופחות כאב? על כך אומר רב נחמן ביטוי מעניין ביותר: "ואהבת לרעך כמוך" - ברור לו מיתה יפה, שיש להמיתו במיתה הנוחה ביותר ובמיעוט הביזיון האפשרי.
נמצא, אפוא, שעל מי נאמר "ואהבת לרעך כמוך" במקרה הקיצוני הזה? על אדם היוצא להורג, שעבר עבירה חמורה ביותר. תורת אמת פסקה שיש להמיתו, ואף על פי כן אין הדבר סותר: כל זמן שהוא חי, ובמינון המתאים, נוהגת בו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויש לחפש את הדרך להמיתו בצורה המכובדת ביותר. מכאן עד כמה קיצוני עניין זה ונוהג בכל מצב.
היחיד שהותרה שנאתו, כפי שלמדנו עד כה, הוא מי שמקיים תורה ומצוות ומבין היטב את חומרת מעשיו, והוכחת אותו ולא שב - שאז ניתן לך היתר, ואף מצווה, לשנוא אותו. מלבד זאת אין מצב כזה כלל.
"הנה על זה אמר הלל הזקן":
כל ציטוט שמביא אדמו"ר הזקן מכיל דגש חזק, ויש להתעכב על כל מילה ולעמוד על עוצמת הדברים. נלך לפי הסדר. ראשית, מדוע "הלל הזקן"? אין הכוונה לזקנה שבשנים, אלא "הזקן" הוא כינוי בלשון חז"ל לגדול הדור: "זקני העדה" ו"זקני העיר" הם המכובדים, עיני העדה.
שניים היו, שמאי והלל, ושתי דרכים בהנהגה: שמאי נהג בקפדנות, הכל לפי המידה ולפי שורת הדין (וחלילה לומר שעבר על דברי תורה - צדיק גמור היה, אלא שנהג בדיוק כפי הדין), ואילו הלל נהג לפנים משורת הדין, כידוע מן הסיפורים עליו. בהדגישו "הלל הזקן" בא אדמו"ר הזקן לשלול טענה אפשרית: "אתה תנהג כהלל ואני אנהג כשמאי, ומדוע אני מחויב דווקא לדרך הקיצונית הזו של אהבה בלא תנאים ובלא גבולות?". על כך התשובה: הלל היה גדול הדור, וההלכה נפסקה כמותו, וממילא הנהגתו היא הנהגה שעליך לחקות והיא מחייבת אותך.
"הוי מתלמידיו של אהרן":
גם בזה יש דגש. ידוע שמשה רבנו ואהרן הכהן נהגו בדרכים שונות: אצל משה הכל היה אמת - ישר כסרגל, הכל בדיוק כפי שצריך, בלא לפנים משורת הדין. דרכו של אהרן הייתה אחרת: לפנים משורת הדין ובדרך של חיבה. אהרן היה הולך ברחוב, פוגש אדם רשע ומקדים לו שלום, מדבר עם כל אחד ומקרב כל אחד. ואכן נאמר בתורה שבהסתלקותו בכו אותו כל בית ישראל, מה שלא נאמר על משה רבנו. לכן אומר הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן" דווקא - בנקודה זו אין ללמוד מדרכו של משה, אלא מדרכו של אהרן.
ומה היו דרכיו של אהרן, כלשון המשנה בפרקי אבות?
"אוהב שלום" - כמסופר באבות דרבי נתן: כשהיה אהרן הולך ברחוב ורואה אותו רשע, היה מקדים לו שלום ושואל בשלומו. אותו רשע היה חושב לעצמו: אילו היה אהרן יודע מי אני, וכי היה מקדים לי שלום? לא היה מסתכל עלי כלל; ומחר, כשיראה אותי שוב, לא יהיה לי נעים - והיה מחליט לשנות את אורח חייו, ורק בשל אותו שלום. באמירת שלום לכל אחד היה מושכו חזרה אל הדרך הנכונה.
"ורודף שלום" - כשהיה רואה שניים מריבים, היה הולך אל כל אחד מהם ואומר לו שחברו מצטער מאוד על מה שעשה ומבקש שיסלח לו, וכך היה אומר גם לשני.
"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - ובנקודה זו יש להעמיק.
"אוהב את הבריות" - מהו הכינוי 'בריות':
אומר אדמו"ר הזקן: "לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו... ולכן נקראים בשם בריות בעלמא". בדרך כלל מכנים בני אדם בשמות "אנשים" או "בני אדם", ואילו "בריות" הוא הכינוי הפחות שבכינויים: אף על עדר כבשים אפשר לומר "ראיתי כאן בריות", וכן על זחלים וכיוצא בהם. אין זה כינוי המייחד את האנושות, אלא כל יצור נקרא כך על שם היותו בריאה שברא הקב"ה.
וזוהי הכוונה: מדובר ביהודי הרחוק לגמרי מתורת ה' ומעבודתו, שאינו ראוי לכינוי מכובד יותר מ"בריה". ואף שזהו הכינוי הנמוך, כבר יש בו מעלה - שהרי יש שהם למטה אף מזה, כפי שנראה בהמשך - שכן מעלתו היחידה היא שנברא בידי הקב"ה, ומעבר לכך לא נמצאה בו מעלה אחרת. לכן הכינוי היחיד שניתן לכנותם בו הוא "בריות בעלמא".
ואף על פי כן בא הלל ואומר "אוהב את הבריות" - "צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה": יש למשוך אף את אותם אנשים שאין בהם שום מעלה, ולמושכם באהבה חמה. "עבות" הוא חבל עבה שאינו נקרע בשום צורה, וכך יש למושכו בחבלי אהבה, אף שאינו אלא "בריה".
סיפורו של רבי אלעזר ברבי שמעון:
כדי לחדד עד כמה נמוך הכינוי "בריה", נעיין בסיפור הידוע במסכת תענית: רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בא פעם אחת מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה. ולשון הגמרא: "והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה".
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו אותו אדם: "שלום עליך רבי" - ולא החזיר לו רבי אלעזר, אלא אמר לו: "ריקה" (כינוי של ביזיון, מלשון ריק), "כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". ענה לו אותו אדם: "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית".
הסיפור על פניו תמוה ביותר: כלום ייתכן לגשת לאדם מכוער ולומר לו "כמה מכוער אתה"? וכי לא ידע רבי אלעזר שאותו אדם נברא כך בידי הקב"ה, ולא הוא יצר את עצמו, ומה הטענה כלפיו? ואף מצד דרך ארץ, כלום נאה לנהוג כך? עד כדי כך תמוה הדבר, שרש"י במקום מפרש שכל הסיפור הזה היה עם אליהו הנביא, ולא עם אדם בשר ודם רגיל. אך כשקוראים את הסיפור בפשטות, מדובר בבן אדם, וסוד טמון כאן.
הביאור: רבי אלעזר ראה לפניו אדם הרחוק כל כך מן הדרך הנכונה - מדרך התורה והמצוות, מדרך של תרבות ומדרך של אנושיות - שהוא פשוט מתחת לכל ביקורת. אדם רחוק כל כך, לעיתים אין דרך לקרבו ולהסביר לו: אם תתחיל לדבר עמו אין הוא מבין את השפה, שכן ירוד הוא עד מאוד. הדרך היחידה היא לתת לו "שוק", כדוגמת חולה שהגיע למצב גופני ורפואי ירוד עד שיש להעניק לו שוק חשמלי.
לכן נתן לו את השוק ואמר לו: "כמה מכוער אתה!" - ולא לכיעור החיצוני נתכוון, אלא לכיעורו הרוחני. והדבר השפיע עליו וקירבו: מיד שב אותו אדם בתשובה ואמר "לך ואמור לאומן שעשאני", כלומר: מאמין אני שיש בורא לעולם, יש אומן ויש מנהיג שברא אותי, ואני מאמין בו. ובכך תיקן רבי אלעזר את אשר רצה. (יש המשך לסיפור, שאינו נוגע לענייננו כעת).
לסיכום: בחלק זה למדנו עד היכן מגיעה מצוות "ואהבת לרעך כמוך" - עד כדי כך שאף במי שנתחייב מיתה יש לברור לו מיתה יפה. עמדנו על הדגשים שבלשון אדמו"ר הזקן: "הלל הזקן" - גדול הדור שההלכה כמותו, וממילא הנהגתו מחייבת; "מתלמידיו של אהרן" דווקא - דרך החיבה והלפנים משורת הדין, שעניינה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כמו כן ביארנו שהכינוי "בריות" הוא הנמוך שבכינויים, שכל מעלתו היא עצם היותו נברא בידי הקב"ה, ואף על פי כן יש למושכו "בחבלי עבותות אהבה", כפי שעולה מסיפורו של רבי אלעזר ברבי שמעון.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ל"ב.