עצרנו באמצע פרק ל"ב בתניא, בדף מ"א עמוד א', בשתי השורות שלפני סוף העמוד, שם פותח אדמו"ר הזקן קטע חדש. לפני שנמשיך, נשוב בקצרה על עיקרי הדברים שלמדנו עד כה.
בחלקו הראשון של הפרק למדנו על הדרישה של אהבת ישראל: כשהתורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך", כוונתה "כמוך ממש" - ברמה הגבוהה ביותר, כפי שאדם אוהב את עצמו באהבה עצמית. וכיצד ייתכן להגיע לאהבה כזו לזולת? מבאר אדמו"ר הזקן, שהדבר אפשרי כאשר היהודי מתבונן בחברו מצד נשמתו, כשהוא עושה את נפשו עיקר ואת גופו טפל. שכן מצד הנשמה "אב אחד לכולנה", וממילא כולנו נקודה אחת ממש, מהות אחת.
עוד הזכרנו, שהאהבה לזולת אינה צריכה להיות רק מצד אותה דרגה עליונה של "אב אחד לכולנה", אלא גם מצד המעלות הפרטיות שיש באותו יהודי, ועל כך הלשון בתניא: "מי יודע גדולתן ומעלתן".
בשיעור הקודם עסקנו בדברי הלל הזקן, שעניין "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כל התורה כולה", ובשני טעמים לכך:
יסודה ושורשה של כל התורה הוא להעלות ולהגביר את הנפש על הגוף - זו מטרת כל התורה והמצוות, בכל מצווה שהיא. ומכיוון שאהבת ישראל אפשרית רק כאשר מגבירים את הנפש על הגוף, הרי היא ממש מפתח לכל התורה כולה.
כל עניין קיום המצוות הוא להמשיך אור אלוקי נעלה - ולא רק על המקיים עצמו, אלא על כל בית ישראל. והכלל הוא, שאור אלוקי גבוה נמשך למטה רק בתנאי שהמטה הוא כלי לכך, דהיינו כאשר שוררת אחדות: "ברכנו אבינו כולנו כאחד" - מתי תתקיים הברכה? כאשר "כולנו כאחד".
שאלת אדמו"ר הזקן:
"ומה שכתוב בגמרא שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו" - בגמרא מפורש שיש מצב שבו מצווה לשנוא יהודי, ולא עוד אלא אף לומר לרבו שישנאהו. תחילה נראה היכן אמרה זאת הגמרא, ולאחר מכן נבין כיצד הדבר מתיישב עם מה שלמדנו, שכל יהודי צריכה להיות כלפיו אהבה ברמה הגבוהה ביותר.
דברי הגמרא במסכת פסחים:
הגמרא דנה בפסוק "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו". הפסוק מדבר במי שהולך בדרך ורואה את חמורו של שונאו. שואלת הגמרא: מיהו אותו שונא, מיהו אותו בעל החמור שהתורה אומרת עליו שיש ביניכם שנאה? אם נאמר שמדובר בגוי - הרי מובא שמדובר בישראל. ואם בישראל הכתוב מדבר, הרי יש לתמוה: כיצד ייתכן שיהיה יהודי שאתה שונאו? והתורה אינה עוצרת לתמוה על כך, אלא ממשיכה והולכת בדינו של החמור. ומכאן שאלת הגמרא: "מי שרי למיסניה?" - האם מותר לשנוא? והרי נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך".
מתרצת הגמרא: מדובר במי שראה בו דבר ערווה. ומקשה: אם עדים מעידים עליו בבית דין שעבר על דיני תורה ועושה איסור בשאט נפש - הרי "כולי עלמא נמי סני ליה", הכול שונאים אותו, ומדוע נוקט הפסוק לשון המשמעה שמדובר בעניין שבינו לבינו בלבד? אלא מדובר שהוא לבדו ראה את הדבר, ואין עדים נוספים, ואין הוא יכול להעיד לבדו. על אדם כזה אומר רב נחמן בר יצחק: מצווה לשנוא אותו, שנאמר "יראת ה' שנאת רע".
עוד שאל רב אחא בריה דרבא את רב אשי: "מהו למימרא ליה לרביה דליסניה?" - האם עליו ללכת ולומר לרבם [כאשר יש להם רב משותף], שראה בו כך וכך, ובכך יגרום שגם הרב ישנא אותו? השיב לו: "אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי - לימא ליה, ואי לא - לא לימא ליה". כלומר, אם יודע שרבו יאמין לו כשניים, כשני עדים - יאמר לו; ואם לאו - לא יאמר לו.
על ציטוט זה נזעק אדמו"ר הזקן: הרי למדנו שכל יהודי יש לאהוב אהבה אמיתית, שכן בשורשם "אב אחד לכולנה", ודבר זה אמור בכל אחד מזרע ישראל, יהיה מי שיהיה, והוא אחד עמך. כיצד אפוא אומרת הגמרא בפשטות כזו שיש מצב שבו מותר לשנוא - ולא רק מותר, שהרי שתי לשונות בגמרא: רב שמואל בר רב יצחק אמר בשם רב שמותר לשנוא, ורב נחמן בר יצחק אמר שמצווה לשנוא - ויתרה מזו, שאם יודע שרבו יאמין לו, ילך ויספר לו כדי שגם הרב ישנא אותו?
תשובת אדמו"ר הזקן - בשני תנאים:
אדמו"ר הזקן משיב: "היינו בחבירו בתורה ומצוות וכבר קיים בו מצוות הוכח תוכיח את עמיתך". כלומר, אין הדבר פשוט כלל, ואין הוא אמור בכל מי שראה בו דבר ערווה, אלא דווקא בהתקיים שני תנאים:
"בחבירו בתורה ומצוות" - אין הכוונה בהכרח לחבר במובן החברתי הפשוט של המילה, אלא למי שהוא שומר תורה ומצוות כמותו, יודע ומקפיד, ירא שמיים ותלמיד חכם - חברו בתורה ובמצוות.
"וכבר קיים בו מצוות הוכח תוכיח את עמיתך" - שכבר הוכיחו על מעשיו, ואף על פי כן אין הוא חדל ממעשיו השליליים. "עמיתך" הוא צירוף של שתי מילים: "עם שאתך" - מי שנמצא עמך באותה דרגה בתורה ובמצוות.
אך אם לא נתקיימו התנאים הללו, דהיינו שאין הוא חברו בתורה ובמצוות - אזי גם אם הוכיחו ולא שינה את דרכו, לא עליו נאמר שמצווה לשנוא אותו. רק במי שהוא חברו בתורה ובמצוות, ורק לאחר שכבר הוכיחו, נאמרו דברי הגמרא.
ויש להבין: מהו חסרונו של אותו יהודי, שדווקא משום שהוא חברו בתורה ובמצוות, דווקא משום שהוא ירא שמיים ומקיים תורה ומצוות, ייתכן בו מצב שבו אומרים שמצווה לשנוא אותו - ואילו מי שאינו שומר תורה ומצוות אין אומרים בו כן? וכי משום ששומר תורה ומצוות הוא נמצא במינוס, במצב גרוע יותר?
לסיכום: בחלק זה שבנו על יסודות אהבת ישראל שלמדנו - "כמוך ממש" מצד הנשמה שבה "אב אחד לכולנה", ומצד המעלות הפרטיות - ועל שני הטעמים לכך שאהבת ישראל היא "כל התורה כולה": הגברת הנפש על הגוף, והיות האחדות כלי להמשכת האור האלוקי. מכאן עברנו לשאלת אדמו"ר הזקן מדברי הגמרא במסכת פסחים, שבמי שראה בחברו דבר ערווה מצווה לשנוא אותו ואף לומר לרבו שישנאהו, ולתשובתו שהדברים אמורים דווקא בשני תנאים: בחברו בתורה ובמצוות, ולאחר שכבר קיים בו מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך".
בחלק הבא נעלה על הדעת הסבר אפשרי לחסרונו של אותו יהודי דווקא, נדחה אותו, ומתוך כך נגיע לנקודה האמיתית שבדברי אדמו"ר הזקן.