נמשיך בסיכום השיעור הקודם מלשון אדמו"ר הזקן: "ולכן עושים גופם עיקר ונפשם טפלה" - יהודי המסתכל על גופו כדבר עיקרי ועל נפשו כדבר טפל, יהודי כזה שלא למד את פרק ל"א. הוא נותר תקוע בנמיכות רוח, בעצבות ובמרירות על כך שיש לו גוף נבזה ושפל - אותה שפלות אמיתית של הגוף שעליה הצביע אדמו"ר הזקן בהרחבה בפרקים כ"ט ול"ד, אלא שלאחר מכן הורה שיש להסתכל על רוממות הנפש.
ומי שעושה את גופו עיקר ואת נפשו טפלה - הרי גופו שלו אינו גופו של הזולת, וגוף חברו אינו גופו. ממילא אין הוא מסוגל להתחבר אל הזולת, שכן הוא מקים סביבו חומה: "אני כזה והשני אחֵר" - ולא תיתכן ביניהם אהבה ואחווה אמיתית.
לא ייתכן שתהיה אהבה אמיתית בין שניים שחיבורם נעשה מצד הגוף בלבד. ואם בכל זאת נמצא אהבה ואחווה בין מי שגופם עיקר אצלם, הרי זו אהבה התלויה בדבר - אהבה חיצונית, הבאה מצד סיבה ולא מצד אמיתת הדברים. אך אהבה אמיתית, שאינה תלויה בדבר, אהבה בלתי מוגבלת שאינה יכולה להתבטל, הבאה מעומק הנפש כאהבת האדם את עצמו - זו קיימת רק כאשר נפשו עיקר וגופו טפל.
אמנם במקומות מסוימים מבואר שלעיתים אפשר להתחיל דווקא מן הצד ההפוך: אם אין האדם מצליח לעורר בעצמו את המצב שנפשו עיקר וגופו טפל כדי להגיע לאהבת ישראל - יתחיל מן הסוף, יתחבר אל יהודי נוסף ויאהב את חברו בפועל, ועל ידי זה יתעורר אצלו גילוי הנפש והאהבה תהיה אמיתית. כלומר, אין להמתין עד ההגעה לדרגה הגבוהה ולהימנע עד אז מעבודה באהבת ישראל, אלא להתחיל באהבת ישראל, וזו תעורר ותגלה את פנימיות הנפש.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושה הוא כו'" - וכוונתו לסיפור הידוע המובא בגמרא במסכת שבת:
מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". דחפו שמאי באמת הבניין שבידו, כלומר דחה אותו. בא לפני הלל - וגייר אותו הלל, ועמד בתנאו ואמר לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך, לחברך אל תעשה), וסיים: "זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור". כלומר: כל שאר פרטי התורה אינם אלא פירוש למה שאמרתי לך, לך ולמד אותם, אך את כל התורה כולה כבר אמרתי לך.
דיוקים רבים יש בקטע זה שבגמרא. נראה תחילה את ביאורו של אדמו"ר הזקן כאן בתניא, ולאחר מכן נוסיף עניינים נוספים הכתובים במקומות אחרים בחסידות. אך כדי לעמוד על חידושו של הפרק ביחס לדברי הגמרא, נקדים את דברי רש"י המבאר את דברי הלל.
קושיית רש"י: כיצד ייתכן לומר שכל התורה כולה אינה אלא פרטים במצווה זו של אהבת ישראל? הרי התורה נחלקת באופן כללי למצוות שבין אדם לחברו ולמצוות שבין אדם למקום. אילו אמר הלל שהיסוד של כל המצוות שבין אדם לחברו הוא "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה" - הדבר מובן, שכן זהו באמת יסודן. אך הלל לא סייג את דבריו למצוות שבין אדם לחברו בלבד, אלא אמר באופן כללי "זו היא כל התורה כולה", ומשמע שאף המצוות שבין אדם למקום הן פרטים בעניין זה. וכיצד יתיישב הדבר - מה הקשר בין מצוות תפילין, או כל מצווה אחרת שבין אדם למקום, לאהבת ישראל?
רש"י מביא לכך שני פירושים:
הפירוש הראשון: הלל כלל לא התכוון ל"חברך" במובן של יהודי אחר, אלא "רעך" - הקב"ה, ורש"י מביא את הפסוק במשלי "רעך ורע אביך אל תעזוב". ולפי זה אמר הלל לאותו נוכרי: אל תעבור על דברי הקב"ה, כשם שאין אתה רוצה שיעברו על דבריך. לפי הסבר זה אין כל שאלה, שכן מלכתחילה מדובר בכל מה שהקב"ה מצווה, וממילא נכללת בזה כל התורה כולה.
הפירוש השני ("לשון אחר" ברש"י): "חברך" - חברך ממש, חבר כפשוטו. ומה הקשר למצוות שבין אדם למקום? על כך אומר רש"י: "כגון גזילה וגניבה וניאוף ורוב המצוות". גם בדבריו נוקט רש"י בלשון "רוב המצוות" - רובן אפשר לחבר לפרטי "מה ששנוא עליך", אך יש מצוות שיקשה לחברן לכך.
אדמו"ר הזקן כאן בתניא מלמד שיש להבין את דברי הלל כפשוטם. וכפי שאמר הרבי פעם בשיחה, יש להסתכל בפשטות כיצד הבין זאת הנוכרי, שהרי הלל דיבר אליו. [ויש לדון אם אמר לו זאת לפני הגיור או לאחריו, אך גם אם היה זה לאחר הגיור - זה היה תנאו]. בפשטות הוא הבין שהכוונה לחבר כפשוטו, ולא שהכוונה לקב"ה. ואם כן, יש לפענח את דברי הלל לפי המובן הפשוט שלהם.
וכדי להבין את הקשר בין מצווה זו של "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה" לבין האמירה שזו כל התורה כולה, צריך להבין קודם מהו יסודה של כל התורה, מהו שורשה, מהו המבוקש, היעד והתכלית שכל התורה באה לפעול ביהודי. ומשנבין את התכלית - נבין מדוע כל התורה היא פרטים באהבת ישראל.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין". זהו היעד המשותף לכל המצוות - הן שבין אדם לחברו והן שבין אדם למקום - וזו הנקודה שאפשר לומר עליה שהיא יסוד הכל. עניין זה כבר מרומז בתחילת התניא, בפרק הראשון.
אפשר להשתמש בלשון שקדמה לכך בגמרא בסוף מסכת קידושין, אמרה שהרבי היה חוזר עליה מאות ואלפי פעמים: "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". אמנם בנוסחאות הנפוצות בגמרא הלשון היא "אני נבראתי לשמש את קוני", אך הרבי מציין לכתב יד ותיק של הגמרא הנמצא בוותיקן, שבו מופיעה הגרסה "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".
ומשמעות הדברים: יהודי צריך להסתכל כך לא רק על עצמו ועל גופו, אלא על הסביבה הקרובה אליו ועל העולם כולו. כל מה שרואים מסביב, וכולל את האדם עצמו - "אני לא נבראתי": אין שום יעד ושום מטרה בבריאה כשלעצמה, ואף שרואים עולם גדול ובריאה נפלאה, אין לה עניין מצד עצמה, אלא "לשמש את קוני". זהו עניין הביטול כפשוטו - שהאדם כופף את עצמו.
שתי דרכי הסתכלות במצוות תפילין:
האופן הראשון: אדם אומר: יש לי, ברוך השם, גוף בריא, ידיים ורגליים, הודו לה' כי טוב. כעת אני רוצה להיות ירא שמיים, ואני יודע שיש בתורה מצוות תפילין - אקח אפוא את יד שמאל שלי ואניח עליה תפילין. עד כאן הדברים נראים מצוינים.
האופן השני, העמוק יותר: יהודי מתחיל מן הצד ההפוך - שהוא בעצם הצד הישר. יש בתורה מצוות תפילין, ומהי מצוות תפילין? לקחת קלף, לכתוב עליו פרשה ולהניחו. וכדי שניתן יהיה לקיים את המצווה נדרשים כמה וכמה מרכיבים: קלף - ולשם כך נדרשות בהמות; דיו - ולשם כך נדרשים העפצים הצומחים על עץ מסוים; וידיים, יד שמאל - כדי שיהיה על מה להניח. נמצא, שכדי שמצוות תפילין תוכל להתקיים ברא הקב"ה את הבהמה, ברא את העפצים וברא את יד שמאל - וכל אלה יחד, לשם מה נבראו? כדי שמצוות תפילין תוכל להתקיים.
מיסוד זה - שכל מציאות הגוף והעולם אינה אלא טפלה ומשמשת לקיום המצוות ולהעלאת הנפש - נבין בהמשך מדוע כל התורה כולה אינה אלא פירוש ופרטים למצוות אהבת ישראל.