בחלק הקודם למדנו את דברי האר"י הקדוש, שכל נשמות ישראל הן כאיברים של גוף אחד. הרבי מציין כי אין זה חידושו של האר"י הקדוש בלבד. שהרי אפשר לטעון שכך הם הדברים בפנימיות התורה ובסודות שבתורה, אך היכן מצינו זאת בחלק הנגלה שבתורה? על כך מציין הרבי שהדבר כתוב במפורש גם בנגלה.
שורש הדברים בנגלה שבתורה:
בתלמוד הירושלמי במסכת נדרים מובאות שלוש שורות שבהן מתבארות מצוות הלא תעשה "לא תִּקום ולא תִּטור" - שאם עשה לך אדם דבר שאינו טוב, אסור לך להשיב לו כגמולו. הירושלמי מבאר את ההיגיון שבדבר: תאר לעצמך שיד ימין הרימה בטעות סכין ופצעה את יד שמאל. האם יעלה על הדעת שיד שמאל תיקח סכין ותחתוך בחזרה את יד ימין, בטענה "את פצעת אותי, עתה אראה לך"? ודאי שלא, ולהיפך - יד ימין עצמה תמהר לחבוש את הפצע. זהו בדיוק טעמה של "לא תיקום": במה יש כאן לנקום? הרי זו יד ימין וזו יד שמאל.
נמצא שדברי האר"י הקדוש כבר כתובים בתלמוד: כל הנשמות הן איברים של גוף אחד, וממילא, מכיוון שכולן איברי גוף אחד, דורשת מאיתנו התורה "ואהבת לרעך כמוך".
[יש לעמוד על כך שהמשל אינו דומה לגמרי לנמשל: יד ימין אינה מתכוונת לפגוע ביד שמאל, ואילו בענייני נקימה ונטירה מדובר במי שפצע את חברו בכוונה ובמזיד. אלא שגם אם יד ימין תכה על יד שמאל בכוונה - כגון אדם שרצה לבחון סכין מחודדת, עשה בה ניסוי מדעת וחישוב ופצע בה את ידו - האם יעלה על הדעת שיד שמאל תשיב לו? הדבר אינו שייך כלל. ובעומק העניין, כפי שלמדנו כבר בתניא: הנזק שאירע לניזוק כבר נגזר עליו מן השמיים, והקב"ה גזר שכך יהיה, והמזיק אינו אלא שליח שלא התכוון לכלום - ומה טעם לכעוס עליו?]
מה, אם כן, מחדש פרק ל"ב?
כל האמור לעיל נלמד עוד לפני פרק ל"ב: מכתבי האר"י, מן הגמרא, ואף קודם לכן מלשון הפסוק עצמו "כמוך". שלא לאהוב את רעך כמוך - זאת אנו יודעים כל חיינו; השאלה הנותרת היא כיצד עושים זאת, כיצד מגיעים לכך בפועל. ובזה בא פרק ל"ב ומלמד את הדרך.
מהי הדרך הישרה והקלה:
אומר אדמו"ר הזקן: מי שמבקש להגיע לכך, יש לו דרך ישרה וקלה. וכיצד? שילמד היטב את פרקים כ"ט ול', ולאחריהם את פרק ל"א.
ונקדים שאלה: מה בעצם הקושי? הקושי הוא שכל האמור לעיל הוא אמת מצד הנשמה, שבה כולנו מחוברים; אך בינינו, מצד הגוף, רואים שכל אחד נראה אחרת, וכל אדם חושש מזולתו - שייקח את פרנסתו, את כבודו ואת מקומו, ויעשה לו כך ואחרת. כל אחד בונה לעצמו את עולמו, ורואה בזולתו מי שמפריע לו. כל זה נובע מהסתכלות בעיני הגוף בלבד.
על כן אומר אדמו"ר הזקן: אל תשכח את מסקנת פרק ל"א. מסקנת הפרק עוסקת במאזן שבין הגוף לנפש - מה עיקר ומה טפל. מצד הגוף, הגוף נבזה ומתועב, ואילו היה האדם מסתכל מצד הגוף בלבד, היה שרוי בעצבות ובמרירות כל חייו. אך יחד עם זה, בתוך הגוף שוכנת נשמה הקשורה באלוקות, ועל האדם לדעת את הפוטנציאל האלוקי הטמון בו - וידיעה זו היא שצריכה להוביל אותו לשמחה. וכאשר הצליח האדם להוביל את קו מחשבתו כך שהעיקר יהיה הנשמה ולא הגוף, ממילא יסתכל על חברו לא בעיני הגוף אלא בעיני הנשמה. שהרי מצד הגוף אתה הוא אתה והוא הוא הוא, ומה הקשר ביניכם?
בלשון אדמו"ר הזקן: אם יקיים האדם את "הדברים הנזכרים לעיל" - את מה שלמדנו בפרק ל"א, "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, ורק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה" - "הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל, למגדול ועד קטן".
יהודי עצוב ומריר אינו יכול לאהוב את זולתו, משום שאף את עצמו אינו אוהב: הוא מסתכל על עצמו רק מן הצד שהוא נבזה ונמאס ומתועב, והוא מדוכא ממצבו. ואילו יהודי שמח - במה הוא שמח, והרי מצבו ירוד? אלא שהוא שמח מפני שיש לו נשמה הקשורה באלוקות, ואין הוא רוצה להסתכל על הצד הנמוך שבו, שהוא הטפל, אלא על העיקר שבו.
"לכל נפש מישראל" - ולא רק לבנו ולאחיו, שלשם כך אין צורך בפרק ל"ב, שהרי זהו טבע האדם; אלא לכל נפש מישראל, מגדול ועד קטן, אף במקום שטבע האדם צועק ושואל: כיצד שייכת אהבה כאהבתו את עצמו כלפי אדם כזה? שאלה זו נשאלת מצד הגוף.
מסופר על אחד הבחורים בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, שנוסדה על ידי אדמו"ר הרש"ב, שניגש לאחד המשפיעים בישיבה ושאל: כיצד אפשר בכלל לאהוב את הזולת, איך הדבר שייך? ענה לו המשפיע: "תזרוק את הגוי שבך, ואז היהודי שבך לא ישאל את השאלה הזו". כלומר, השאלה עולה מצד ה'גוי' שבאדם, מצד הגוף שבו. וכיצד 'זורקים את הגוי'? על כך נדרשת עבודה רבה, לדעת כיצד להסתכל על כל הדברים.
וזוהי אותה "דרך ישרה וקלה" - לאחר שהעמיק האדם בפרק ל"א. כל אחד סבור שדרך ישרה וקלה פירושה לחיצת כפתור, אך כפתור כזה אינו קיים. מה שקיים הוא כיוון נכון: להרגיל את עצמו לחשוב נכון ולשים את הדגש על העיקר ולא על הטפל. ככל שנשים את הדגש על הטפל שבנו, על הגוף, לא נוכל לסבול את הזולת, שכן הוא מפריע לגוף שלנו, והגוף שלי והגוף שלו אינם הולכים יחד. אך אם נשים את הדגש על הנשמה, על העיקר שבנו, אז - כפי שיאמר אדמו"ר הזקן מיד בביטויים נפלאים - כולם בעצם מהות אחת, ואין שום קושי לאהוב את הזולת ממש כמוך.
"כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו" - זו המסקנה שסקרנו בפרק ל"א, הבאה מפרקים כ"ט ול': לאדם יש גוף שהוא מתועב ונמאס, אלא שאין הדבר מושך אותו למרירות ולעצבות כל ימיו, שכן שמחתו באה ממקום אחר - מן הנפש והנשמה שבו. "והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים" - מצד הנשמה, מי יודע מי גבוה ומי נמוך? שמא דווקא מי שנראה בעיניך נמוך הוא הגבוה באמת, ואתה, החושב את עצמך גבוה, הוא הנמוך. "בשגם כולן מתאימות" - תואמות זו לזו, "ואב אחד לכולנה" - אב אחד לכולן.
בקריאה רצופה נראים שלושה ביטויים אלו כסותרים זה את זה:
"מי יודע גדולתן ומעלתן" - משמע שיש גבוה ויש נמוך, אלא שאין אנו יודעים מי הוא מי.
"כולן מתאימות" - אם כולן תואמות, אין גדול וקטן, וכולן שוות זו לזו.
"ואב אחד לכולנה" - יש רק אב, ואין כאן פרטים כלל.
שלושה שלבים בשורש הנשמות:
אדמו"ר הזקן מקפל בשלושה ביטויים אלו את כל הדרגות שבשורש הנשמה, ומטפס עימנו לאט לאט. תחילה הוא אומר: אל תסתכל מצד הגוף, שמצדו אתה הוא אתה והוא הוא הוא, זרים ונפרדים ממש זה מזה, ומצד הגוף אי אפשר כלל לאהוב את הזולת. נסתכל מצד הנשמה, ונטפס שלב אחר שלב:
שלב שבו אכן יש גדול וקטן, אלא ש"מי יודע" מי הגדול ומי הקטן.
שלב גבוה יותר, שבו "כולן מתאימות" - כולן תואמות ושוות.
שלב גבוה יותר, שבו "אב אחד לכולנה" - אין פרטים כלל, אלא האב בלבד.
המשל הגשמי שלמדנו בפרק ב':
בגשמיות הדבר כך הוא ממש. עוד בפרק ב', שלושים פרקים קודם לכן, עסק אדמו"ר הזקן בשורש הנשמות, ונתן שם משל מצורת ההולדה של בן מאב - כיצד נוצר ריבוי האיברים בגוף האדם, בעוד שכולם באים מאותו שורש עצמו, ממוח האב. ממוח האב בא בסופו של דבר בן, אך מוח האב הוא בעצם מוח האב: אין שם בן, אין פרטים ואין כלום; ולבסוף יוצא בן שלם עם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כיצד נוצר תהליך זה? אמר אדמו"ר הזקן שהוא עובר כמה תחנות:
מוח האב - המקור, שבו אין בן ואין פרטים כלל.
טיפת מוח האב - השלב הנוסף.
תשעת חודשי ההיריון בבטן האם - הם היוצרים את ההבדלים בין החלקים: ראש, לב, רגל, ציפורניים ושערות.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי דברי האר"י הקדוש, שכל הנשמות הן איברים של גוף אחד, מקורם אף בנגלה שבתורה - בתלמוד הירושלמי במסכת נדרים על "לא תיקום ולא תיטור", במשל יד ימין ויד שמאל. חידושו של פרק ל"ב אינו בעצם החיוב של "ואהבת לרעך כמוך", שכבר נודע מכתבי האר"י, מן הגמרא ומלשון הפסוק, אלא בשאלה כיצד מגיעים אליו בפועל: "דרך ישרה וקלה" הבנויה על מסקנת פרקים כ"ט-ל"א - שגופו נמאס ומתועב בעיניו, ושמחתו שמחת הנפש לבדה. כאשר העיקר הוא הנשמה, משתנה ההסתכלות על הזולת מעיני הגוף לעיני הנשמה. כמו כן עמדנו על שלושת הביטויים "מי יודע גדולתן ומעלתן", "כולן מתאימות" ו"אב אחד לכולנה", המבטאים שלושה שלבים עולים בשורש הנשמות, ועל המשל מתהליך ההולדה שלמדנו בפרק ב'.
בחלק הבא נרחיב בהגדרת המושגים שקראנו, נחזור על הדברים ונעמוד על הביטויים הנפלאים שבהם ממשיך אדמו"ר הזקן לבאר את אחדות הנשמות בשורשן באלוקים חיים.