בהמשך לדברי הלל שהביא אדמו"ר הזקן בפרק, יש להקדים יסוד בסדר הדברים: אין הסדר מתחיל מכך שיש לאדם יד, יש בהמות, יש עפצים - וכעת נשאלת השאלה מה לעשות עם כל אלה, ומכיוון שאנו יהודים יראי שמיים נשתמש בהם גם למטרה זו. להיפך: הכול מתחיל מכך שהעיקר הוא רצון השם, והעיקר הוא התורה.
כך מרומז כבר במילה הראשונה שבתורה: "בראשית" - ומפרש רש"י "בשביל ראשית", בשביל התורה ובשביל ישראל, שנקראו "ראשית", נברא כל העולם.
את היסוד הזה מקפל אדמו"ר הזקן בכמה מילים: "כי יסוד ושורש כל התורה להגביה ולהעלות את הנפש על הגוף מעלה מעלה" - לכל התורה כולה מטרה אחת: שהנפש הרוחנית, הנשמה, תהיה העיקר, והגוף יהיה הנגרר אחריה.
מהי המדידה שבה יכול האדם לבחון את עצמו, אם אכן הגיע לנקודה זו? היחס ליהודי אחר. מי שהגיע למצב שבאמת הנפש היא העיקר אצלו ולא הגוף, הרי היהודי האחר הוא אחד עמו, שכן נפשו ונפש חברו אחים ממש - "ואב אחד לכולנה" - וממילא אין כל קושי לאהוב את הזולת, משום שהם אחד.
אך מי שנתקל בבעיה באהבת ישראל, אינו מסוגל לאהוב את חברו באמת ואינו מסוגל להימנע מלעשות לו רעה - סימן שאצלו הגוף הוא העיקר. ומשום שהגוף עיקר, הגוף שלו מופרע מקיומו של גוף חברו, העסק שלו מופרע מעסקו של חברו, וכן הלאה.
נמצא, שמי שהגוף אצלו עיקר, אין הבעיה שלו במצוות אהבת ישראל בלבד, אלא בשורש וביסוד של כל התורה כולה, שהרי כל התורה ניתנה לשם נקודה זו.
זהו שאמר הלל לאותו אדם, וכפי שמרמז הרבי באחת השיחות במשפט אחד: "זיל גמור" - "זיל", צא: צא מעצמך, מן האגו שלך, מן הגוף שלך וממצבך, ואז "גמור" - אז תוכל ללמוד תורה ולהתחבר לאמיתת הדברים. לכן מחבר הלל את כל התורה כולה לעניין אחד ואומר שכל התורה כולה היא אהבת ישראל, שהיא שורש הכול.
סוף סוף יש לשאול: מדוע דיבר הלל בסגנון שלילי - "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" - ולא בסגנון חיובי, שיאמר לו לאהוב את חברו כמותו?
הרבי הצמח צדק בספרו 'דרך מצוותיך', במצוות אהבת ישראל, מזכיר נקודה מעניינת המתחברת לדברינו. מי מכיר את האדם טוב יותר מכפי שהוא מכיר את עצמו? האדם מכיר את מגרעותיו, את חסרונותיו ואת כישלונותיו, ויודע היטב שנכשל בדבר חמור ושעשה מעשה אסור - ואף על פי כן אין הדבר גורם לו להסתכל על עצמו בצורה שלילית, כלשון הכתוב "ועל כל פשעים תכסה אהבה": אהבת עצמו מכסה על הפשע.
והנה אם יבוא אחר ויפרסם את המגרעת ההיא, ידבר על אותו פשע ויציף אותו כלפי מעלה - מיד יצא האדם מן הכלים. ונשאלת השאלה: מה קרה? וכי חברו שיקר? הוא לא שיקר, הוא אמר אמת, ואמר בדיוק את מה שאתה עצמך יודע - ואתה יודע זאת אף טוב ממנו, עם כל הפרטים. הוא לא גילה דבר חדש ולא המציא דברים שאינם נכונים.
אלא שהטענה אחרת לגמרי: אינך אומר שהוא שיקר, אלא מדוע אין אהבתו אליך מכסה על העניין, כשם שאהבתך לעצמך מכסה עליו? לא שהדבר אינו נכון, אלא שאהבתו אליי תהיה גדולה כל כך עד שלא יראה זאת - כשם שאני רואה בעצמי את המגרעת, ואהבתי לעצמי מכסה על הפשע עד שאיני שם לב אליו. מדוע אין הזולת מסוגל לאהוב אותי כך? זה מה שמפריע.
לפיכך אמר הלל: מה ששנוא עליך - שיגלו את פשעיך בגלוי, שיקלפו מעליך את כיסוי האהבה - אל תעשה לחברך: אל תראה את פשעיו, מפני שאהבתך אליו תהיה בעוצמה כזו שלא תהיה מסוגל לראות בו את הפשע.
[אמנם לא תמיד מודע האדם לחסרונותיו, ולעיתים דווקא מן הצד ניתן להאיר לו חסרונות שאינו מודע להם כלל. פעמים רבות השוחד העצמי מונע ממנו אף לומר לעצמו שהייתה כאן בעיה, והוא מוצא לעצמו אלף ואחת הצדקות מדוע מעשהו היה טוב ומצוין. אך הדברים נאמרו באדם היודע ומכיר מה נדרש ממנו ויודע את נפשו - שכאן דיבר באמצע התפילה, שכאן לא התפלל במניין - עובדות שהוא מכיר בהן, ואף על פי כן אין הדבר גורם לו לחיסרון באהבת עצמו].
מכיוון ש"סוד ושורש כל התורה להגביה ולהעלות את הנפש על הגוף מעלה מעלה", האהבה ליהודי אחר היא הכלל הגדול הכולל בתוכו את כל התורה כולה.
ממשיך אדמו"ר הזקן: "וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל". שהרי מה עניינה של מצווה שהיהודי מקיים? המצווה ממשיכה עליו אור וקדושה, כל מצווה בעניין אחר, ושם הוי' נמשך אל היהודי בעת קיום המצווה.
[במקום אחד בליקוטי תורה אומר אדמו"ר הזקן דבר מעניין: המילה "מצוה" עצמה היא שם הוי'. כיצד? שתי אותיותיה האחרונות, ו' ה', הן שתי האותיות האחרונות שבשם הוי-ה, ושתי האותיות הראשונות, מ' וצ', מתחלפות באתב"ש - מ' ב-י' וצ' ב-ה' - ונמצא שכל מצווה היא שם י-ה-ו-ה].
וכלשון הידוע, שהאדם מעורר 'אתערותא דלתתא' במעשהו למטה, ובכך גורם ל'אתערותא דלעילא' ולהמשכת אור מלמעלה. אך כדי שהאור מלמעלה יימשך וישרה באמת אצל היהודי, נדרש שהמקום שלמטה - המקום שבו צריך האור האלוקי לשכון - יהיה מאוחד. אם אין אחדות במקום, אין הקדושה יכולה לשכון בו, שכן הקב"ה שורה רק במקום שיש בו אחדות.
וזוהי נקודה נוספת המקשרת את כל המצוות כולן לאהבת ישראל: עניינן של כל המצוות הוא להמשיך את הקדושה כאן למטה, וכדי שהקדושה תימשך באמת יש להכין כלי - והכלי שבו שורה הקדושה הוא האחדות.
ונראה את הלשון בפנים: "להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל" - היינו בשורש נשמות ישראל, עד שהאור יאיר אצל היהודי כאן למטה, "כמו שכתוב לקמן" (ובעזרת השם נלמד זאת בפרק מ"א, שם יאריך אדמו"ר הזקן בנקודה זו). והיכן צריך האור להימשך? "דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא" - אחדותו של הבורא מתאחדת דווקא באחדות נשמות ישראל, "ולא כשיש פירוד חס ושלום בנשמות" - שאם יש פירוד בנשמות כפי שהן נמצאות בגוף, הרי הגוף הוא המפריד, ואין המקום כלי מתאים להשראת השכינה.
בהמשך התניא, באיגרת הקודש, מביא אדמו"ר הזקן משל מגופו של אדם: הדם זורם בכל המערכת ועובר מן הלב אל כל האיברים ומן האיברים אל הלב. אם יש חס ושלום נתק בזרימת הדם בין איבר לאיבר, אין אותו איבר מקבל מן הלב, והדבר מגיע לנמק, לא עלינו, ולבעיות נוספות. כך גם בעם ישראל: גוף אחד שלם, שהזרימה צריכה לעבור בין כולם, ואם חסר בחיבור הזה - אין האור האלוקי יכול להימשך.
שהרי אותו יהודי יקיים אחר כך מצוות תפילין, או מזוזה, או ציצית, או כל מצווה אחרת, ומה הוא מבקש לפעול בהן? להמשיך אור אלוקי עליו, ועל ידו על כל עם ישראל - וכיצד יוכל להמשיכו כשקיים מצב של פירוד?
לכן אומר אדמו"ר הזקן: "דקודשא בריך הוא לא שריא באתרא פגים" - אין הקב"ה שורה בגילוי במקום פגום, והפוגם את המקום הוא החיסרון באהבת ישראל. "וכמו שכתוב ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" - דווקא כשכולנו כאחד נמשכת הברכה, כמו שכתוב במקום אחר באריכות.
ונקודת הדברים שאדמו"ר הזקן מוסיף כאן: בתחילת הפרק אמר שהאדם שיש בו שמחה, שמחת הנפש, זו דרך ישרה וקלה לבוא לאהבת ישראל. כאן הוא מוסיף, שלא רק אהבת ישראל תהיה על ידי שמחת הנפש, אלא שהדבר יוביל לכל התורה כולה, שכן אהבת ישראל היא המפתח לכול. לא כפי שהיה אפשר להבין מחלקו הראשון של הפרק, שזו מעלה המביאה לאהבת ישראל בלבד ואין קשר בין שמחת הנפש לשאר העניינים; אלא אהבת ישראל היא מפתח לכל העניינים כולם, וכולם יחד קשורים ובאים כתוצאה ממנה - וכפי שמרומז בדברי הלל שאמר "זהו כל התורה כולה".
להשלמת העניין, יש את הפתגם הידוע מן השנים עשר פסוקים שהרבי הנהיג שכל ילד ידע בעל פה - אמרת רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה". לכאורה אמרה זו אינה מתאימה לדברי הלל, ואף שעל פניו נראה אותו דבר, אין הדבר כן: כשאומרים "כלל גדול בתורה", אין הכוונה שזו כל התורה, אלא שיש בתורה פרטים ויש בה כללים, וזהו כלל גדול מבין כלליה - וייתכן שיש בתורה כללים גדולים נוספים. דברי הלל רחבים הרבה יותר: הלל אינו מסווג את אהבת ישראל כעניין אחד גדול בתוך התורה, אלא אומר שהיא כל התורה כולה, וכל התורה כולה נמצאת בה.
האם אכן יש סתירה בין דברי רבי עקיבא לדברי הלל? בפנימיות הדברים, אין רבי עקיבא סותר את דברי הלל, שהרי הלל היה רבו של רבי עקיבא שבא דור אחריו. אלא רבי עקיבא מרמז: אם רצונך להבין את עומקה של אהבת ישראל, שהיא כל התורה כולה - היכן תדע זאת? "כלל גדול בתורה" - מתוך לימוד התורה. אי אפשר לומר: הואיל וזו כל התורה כולה, די לי באהבת ישראל, ומה לי עוד תפילין, מזוזה ושאר הדברים. בא רבי עקיבא ואמר: דע לך, כלל גדול הוא - אך בתורה. אם תלמד תורה, תעמיק בה ותקיים את הכתוב בה, תתחבר ותגלה את העוצמה שבכלל הגדול הזה של אהבת ישראל, ואז תגלה שהוא גם כל התורה כולה. נמצא שאין לנתק ולהפריד אחד מן השני.
ולהשלמת העניין, באחת השיחות מביא הרבי סיפור קצר, שממנו נלמד עד היכן נדרש מיהודי עניין אהבת ישראל. הרבי מביא סיפור שסיפר פעם הרבי הקודם על אחד מגדולי ישראל, שאחד מילדיו היה במצב קשה מאוד של היפך הבריאות, לא עלינו. תגובתו הטבעית של האב הייתה שבכה בדמעות שליש ולא מצא לעצמו מקום. לאחר זמן התלונן על עצמו ואמר: "אני עדיין בתחילת עבודת השם, בתחילת הדרך בלבד. אם איני מסוגל לבכות כך ולהרגיש כאב כזה על ילד אחר, ורק משום שזה ילדי - סימן שחסר לי עדיין באהבה אמיתית לכל יהודי ויהודי".
הוא דרש מעצמו שהכאב יהיה על כל יהודי ויהודי, שהרי כל ישראל אחים ממש ו"אב אחד לכולנה", ולא שהכאב יבוא רק משום שזה בנך או קרובך או עניין שלך - שאז הוא נובע מתוך המחשבה על עצמך. והרבי מקשר זאת למה שכתוב כאן בתניא: זהו שאדמו"ר הזקן דורש בפרק זה מן היהודי, להגיע לרמה זו של "כל ישראל אחים ממש, כי אב אחד לכולנה", עד לדרגה הגבוהה ביותר של אהבת ישראל.
לסיכום: בחלק זה למדנו שאין הסדר מתחיל מן הגוף וצרכיו אלא מרצון השם ומן התורה, כמרומז ב"בראשית" - "בשביל ראשית", תורה וישראל. שורש כל התורה הוא "להגביה ולהעלות את הנפש על הגוף מעלה מעלה", ואבן הבוחן לכך היא היחס ליהודי אחר; ולפיכך החיסרון באהבת ישראל אינו חיסרון במצווה אחת אלא ביסוד כל התורה - וזהו "זיל גמור" שאמר הלל. ביארנו מדוע נקט הלל בלשון שלילה, על פי דברי הצמח צדק ב'דרך מצוותיך' ש"על כל פשעים תכסה אהבה". למדנו נקודה שנייה: השורש להמשיך אור אין סוף בכנסת ישראל, "למהוי אחד באחד דווקא", שכן "קודשא בריך הוא לא שריא באתרא פגים", וכמשל זרימת הדם באיברי הגוף. לבסוף עמדנו על היחס בין "כלל גדול בתורה" של רבי עקיבא ובין "כל התורה כולה" של הלל, ועל הסיפור שממנו נלמד עד היכן מגיעה הדרישה לאהבת ישראל אמיתית.
בחלק הבא נמשיך בלימוד דבריו של אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק.