בחלק הקודם עסקנו בסיפורו של רבי אלעזר, ובאותו אדם שהיה שרוי במצב ירוד ביותר. מה בכל זאת עולה מן הסיפור? לאיזו דרגה רומם אותו רבי אלעזר? לדרגה מינימלית בלבד - שייקרא 'בריה'. משמעות הדבר, שאותו אדם יאמר: מאמין אני שנבראתי על ידי הקדוש ברוך הוא, "לך לאומן שעשני". עדיין לא נעשה תלמיד חכם, אף לא יודע ספר, ואין בידו מאומה - זוהי דרגה נמוכה ביותר.
ודווקא על דרגה זו אומר הלל: לך ולמד מאהרן הכהן להיות "אוהב את הבריות". אף אדם כזה, שכל מעלתו בהיותו 'בריה' בלבד, מוטל עליך לאהוב אהבה אמיתית. דע לך שהוא חלק ממך, ועליו נאמר "מי יודע גדולתן ומעלתן", ועליו נאמר "אב אחד לכולנה".
"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה":
אדמו"ר הזקן מוסיף את המשך דברי הלל בשם אהרן הכהן: "ומקרבן לתורה", ומבאר: "וכולי האי ואולי" - אם תקרב את אותו אדם, הנמצא בדרגה רוחנית נמוכה כל כך, ותמשכהו בחבלי אהבה, אולי בריבוי העבודה והמאמץ תצליח לקרבו לתורה ולעבודת השם, ויתחיל לקיים תורה ומצוות.
ודבר זה טעון ביאור: ממתי הותנו תנאים בקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך"? וכי יש לאהוב את הזולת רק אם עולה בידך לקרבו לתורה ומצוות? ואם לא תצליח, או שידוע לך מראש שלא תצליח לקרבו לשום מצווה - שוב אין חובה לאהבו? האם האהבה היא אמצעי לקיום המצוות, או שמא מטרה בפני עצמה? הרי מכל שלמדנו עד כה בפרק עולה בבירור שהאהבה היא מטרה, ולפתע משתנה כאן הנימה.
אמנם אדמו"ר הזקן ממשיך ומבהיר: "והן לא - לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים" - אף אם לא הצלחת לקרבו לתורה ומצוות, לא הפסדת את מצוות אהבת ישראל, שכן אין היא אמצעי אלא מטרה. ובכל זאת, מדוע נקשרו שני העניינים זה בזה מלכתחילה?
מה נעלה יותר - נשמות ישראל או התורה?
כאן יש לעמוד על נקודה יסודית, ותחילה על האדם להתבונן בעצמו ומתוך כך יבין את יחסו לזולתו. ידועה השאלה: מי קדם למי, ושורשו של מי נעלה יותר - שורש נשמת היהודי או שורש התורה?
מצד אחד: "ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא". אף שחטא, ואין בידו תורה ומצוות, לא איבד את קדושתו היהודית. מכאן שישראל נעלים יותר.
מצד שני: לשון הזוהר, שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא - שלושה הקשורים זה בזה. מכאן משמע שבלא התורה אין קשר כלל.
ואין בכך סתירה, שכן הכול תלוי באיזו בחינה מדובר: מצד שורשה העליון של נשמת ישראל, אין ספק שהיא נעלית מן התורה. אך משירדה הנשמה ונתלבשה בגוף בעולם הזה הגשמי, אין אפשרות להתחבר אל הקדוש ברוך הוא אלא על ידי תורה ומצוות. אין יהודי יכול לומר: הרי יהודי אני ונשמה יהודית בקרבי, ובלאו הכי אני קשור - ומה לי ולתורה ומצוות? הנשמה כפי שהיא למעלה קשורה בקשר מהותי, אך הנשמה המלובשת בגוף מחויבת בקיום, וזהו המסלול היחיד.
וכשם שעל האדם להביט כך על עצמו, כך עליו להביט על יהודי אחר: חייב הוא לאהבו מפני שהוא יהודי, ש"אב אחד לכולנה". אך מכיוון שידוע לו שבעולם הזה, בהיות הנשמה מלובשת בגוף, הקשר בין היהודי לקדוש ברוך הוא נוצר ומתגלה רק על ידי קיום התורה והמצוות, יעשה את כל המאמצים למשוך את אותו יהודי לתורה ולמצוות - שכן דווקא בכך מתקיימת האהבה האמיתית כלפיו: הוא אוהבו, וחפץ שיהיה מחובר באמת, ויודע שזוהי הדרך היחידה לחיבור.
ויתרה מזו: היכן כתובה מצוות אהבת ישראל, ומניין נודעת לנו מעלתו של כל יהודי? מן התורה. התורה היא שמגלה לנו את מעלת היהודי, ואין אדם יכול להתנתק ממנה ולומר: משנתגלה לי סוד מעלתו של היהודי, שוב אין לי צורך בתורה.
זוהי, אם כן, כוונת דברי הלל: "אוהב את הבריות" - עליך לאהבו ללא כל תנאי, אך דע שהמגמה צריכה להיות "ומקרבן לתורה", ולעשות את כל המאמצים לקרבו, שכן כאן, בהיות הנשמה בגוף, החיבור האמיתי לבורא עולם הוא דרך התורה.
דיוק הלשון "והן לא":
אל תחשוב שאם קירבת אותו לתורה ומצוות קיימת את המצווה במאה אחוז, ואם לא קירבת - אין בידך אלא מחצית. על כך אומר אדמו"ר הזקן "והן לא". אילו נכתב "ואף אם לא", היה משתמע שהמצב המושלם הוא הקירוב, ובהיעדרו יש חיסרון. הלשון "והן לא" באה להשוות לגמרי בין שני המצבים: הן אם קירבת והן אם לא - האהבה שלמה בשתי המידות.
והיכן מצינו ביטוי זה? בחנניה, מישאל ועזריה. נבוכדנצר העמיד להם פסל, דרש מהם להשתחוות ואיים עליהם, והם השיבו שלא יועיל לו דבר ולא ישתחוו לפסל. לשונם בספר דניאל, בארמית: "והן לא, ידיע להוא לך מלכא" - ומבארים חז"ל שכוונתם הייתה: אין אנו אומרים שלא נשמע בקולך משום שקיבלנו הבטחה שהקדוש ברוך הוא יצילנו; בין אם יצילנו הקדוש ברוך הוא ובין אם לא יצילנו, בין אם תצליח להמיתנו ובין אם לא - מבחינתנו אחד הוא, ולפסל לא נשתחווה. באותו ביטוי עצמו נוקט אדמו"ר הזקן: אהוב את הבריות, ואם תצליח לקרבם לתורה מה טוב, ואם לא תצליח - לא הפסדת מאומה, ואהבת ישראל שלך הגיעה לשלמותה.
דיוקו של הרבי: "ומקרבן לתורה" ולא להיפך:
הרבי מדייק באחת משיחותיו: לא נאמר "אוהב את הבריות ומקרב אליהם את התורה", אלא "ומקרבן לתורה". זוהי נקודה חשובה ביותר. פעמים רבות סבורים שכדי לקרב אדם יש להתחשב בכך שהתורה נראית נוקשה וממוסגרת, ויש בה כללים קבועים. בא אדם ואומר: אם אציג בפני היהודי את כללי התורה כמות שהם, לא ייראה הדבר בעיניו ולא ייטב באוזניו - אם כן, נקרב את התורה אליו, נתאים אותה למצב העכשווי ונערוך בה "שיפוצים" כדי לקרבה אל האנושות. על כך בא הדיוק בלשון: התורה נשארת כפי שהיא, שלמה וממוסגרת, ואת הבריות מקרבים אליה - ולא משנים את התורה כדי לקרבה אל הבריות. בכך נשללת דרכם של הרפורמים.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אף אדם שכל מעלתו בהיותו 'בריה' בלבד, מצווה לאהבו אהבה אמיתית, ועם זאת המגמה היא "ומקרבן לתורה". ביארנו שאין כאן תנאי באהבה, אלא הבנה יסודית: אף ששורש נשמת ישראל נעלה מן התורה, הנשמה המלובשת בגוף מתחברת לקדוש ברוך הוא אך ורק על ידי תורה ומצוות, ולפיכך הקירוב לתורה הוא ביטוי האהבה האמיתית. עמדנו על דיוק הלשון "והן לא", המשווה בין שני המצבים - כלשון חנניה, מישאל ועזריה - וללמדנו שהאהבה שלמה בכל אופן, ועל דיוקו של הרבי שמקרבים את הבריות לתורה ולא את התורה אל הבריות.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ל"ב.