בחלק הקודם למדנו את חובת אהבת ישראל - שעל כל יהודי מוטל לאהוב כל יהודי אהבה נצחית ובלתי מוגבלת - ולעומתה את דברי הגמרא שעל "חברו בתורה ומצוות" שחטא ולא שב מחטאו נאמר "מצווה לשנאתו". בחלק זה נברר מהי הסיבה לאותה שנאה, ומדוע אין בה סתירה לאהבת ישראל.
הסבר שהיה מקום להעלותו על הדעת:
לכאורה היה מקום לומר שאין השנאה אלא אמצעי זהירות: יהודי ירא שמיים הרואה את חברו, שאף הוא ירא שמיים ומכובד בעיני הבריות כתלמיד חכם, עושה מעשה רע - עלול להיגרר אחריו וללמוד ממעשיו, שהרי שניהם שומרי מצוות. לפיכך באים דברי רב נחמן בר יצחק ומורים עצה טובה שלא ייגרר אחריו ולא ייפול עמו: "מצווה לשנאתו" - שכן משעה שפיתח בליבו שנאה כלפיו, שוב אין סיכוי שילמד ממעשיו.
אלא שאין לומר כן, ומכמה טעמים:
אם החשש הוא שמא ילמד ממעשיו, אין נפקא מינה אם חברו בתורה ומצוות אם לאו: אף חבר לעבודה שאינו שומר מצוות כלל, שנפגשים ומשוחחים עמו יום יום, יש בקרבתו סכנת היגררות. מדוע אפוא נקטו דווקא בפרט "חברו בתורה ומצוות"?
חשש זה אינו מצדיק שנאה. די בהתרחקות - שלא יתעסק עמו ולא יימצא בקרבתו - וממילא לא ייגרר אחריו. ומכך שאמרו "מצווה לשנאתו" מוכח שיש כאן עניין שמעבר לחשש ההיגררות.
היתכן שהתורה תצווה לגרום לזולת נזק ודאי ותחושות קשות, ואולי אף היזק ממש, מחמת ספק בלבד - שמא לא יעמוד בפיתויי יצרו? אין סדר כזה בתורה.
יתירה מזו: מי שעובר על המצוות בשאט נפש נקרא רשע, ובפרקי אבות נאמר "ואל תתחבר לרשע" - לשון הרחקה מן החיבור עמו, ולא לשון שנאה.
הסיבה האמיתית - חומרת חטאו של תלמיד חכם:
על כרחך, הסיבה שבגללה אמרה הגמרא שמצווה לשנוא דווקא את "חברו בתורה ומצוות" היא סיבה מיוחדת, והיא מתבארת על פי דברי הגמרא במסכת בבא מציעא, המבחינה הבחנה קיצונית בין תלמידי חכמים לעמי הארצות:
תלמידי חכמים - שגגות נעשות להם כזדונות. תלמיד חכם היודע ספר ולומד, שנכשל מחמת שלא ידע שהדבר אסור - עצם אי הידיעה היא אשמתו, שהרי היה מחויב ללמוד, וכלשון המשנה בפרקי אבות: "שגגת תלמוד עולה זדון".
עמי הארצות - זדונות נעשות להם כשגגות. "עם הארץ" הוא כינוי ליהודי שאינו מבין כלל מהו לימוד, לא חונך על כך, ואף אינו יודע מאיזה צד אוחזים בספר. רחוק הוא מן העניין שלא באשמתו, וכשהוא עובר עבירה בזדון - אין הוא מבין כלל את חומרת הדבר, ולפיכך נחשבת לו כשגגה.
לאור זאת: תלמיד חכם - הוא "חברו בתורה ומצוות" שבלשון התניא - שעבר על דברי תורה, ובא חברו והוכיחו: כיצד אתה עובר על דין מפורש בשולחן ערוך? ואף על פי כן אין הוא משנה את אורח חייו באותה נקודה - שוב אין בידו לטעון "לא ידעתי". השגגה שהייתה נחשבת לו כזדון הפכה לזדון גמור, והרי הוא עומד ועובר בזדון ממש נגד רצון השם. רק על מצב קיצוני זה נאמר "מצווה לשנאתו".
וראוי להדגיש עד כמה נדיר מצב זה. כבר הרמב"ם העיד על יהודים שבדורו, ועל אחת כמה וכמה בדורנו, שרובם בגדר "תינוקות שנשבו" - פשוט אינם יודעים. רוב העוברים על דברי תורה חונכו בצורה שאינה נכונה, וקשה עד מאוד לאדם בן שלושים, ארבעים, חמישים או שבעים לשנות את אורח חייו. לפיכך הרי הם בכלל "עמי הארצות", ואי אפשר לומר על מי מהם שהוא עובר בזדון: אף מי שנוסע בשבת, ולאחר שהעירו לו ממשיך בכך - יש להחשיב את מעשהו כשגגה, מחוסר ידיעה בעוצמת הדבר, בחומרתו ובמשמעותו. רק אצל תלמיד חכם נחשב הדבר לזדון.
מכאן שאין כל סתירה בין חובת אהבת כל יהודי, שלמדנו בחלק הקודם, לבין דברי הגמרא "מצווה לשנאתו": הגמרא עוסקת במקרה נדיר וקיצוני שבו מתקיימים שני תנאים כאחד - שהוא "חברו בתורה ומצוות", ושהוכיחו ואף על פי כן לא שב מחטאו ואינו עוזב את החטא. כך אף מפורש בספר חרדים, שרק לאחר התוכחה, אם ממשיך במעשיו - מצווה לשנאתו.
על אדם זה מוסבים גם דברי דוד המלך שנראה בסוף הפרק (ושם נראה מקרה קיצוני נוסף), וכן הכתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו" - "שונאך" היינו אותו יהודי שמצווה לשנאתו, ומיעוט שבמיעוט הם הנכנסים בגדר זה. ומכל שכן יהודי שאינו "חברו בתורה ומצוות": אותו אסור לשנוא כלל, ומצווה לאהוב אותו ולסייע בידו.
"אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו":
לעומת המקרה הקיצוני האמור, יהודי שאינו חברו בתורה ומצוות אלא להפך - רחוק הוא מתורה ומצוות, ואף עובר עליהן ממש - עליו נאמר שיש לקרבו. אלא שיש כאן תנאי חשוב אחד: "ואינו מקורב אצלו".
מהו אותו תנאי? כלפי אדם המקורב מאוד, חבר קרוב שנעשה כחלק ממנו באלף ואחד דברים, פתיחת יחס של אהבה יתירה וקירוב ללא תנאים עלולה להיות מסוכנת: במקום שישפיע עליו, עלול הוא להיות המושפע ממנו. במצב כזה עליו לשמור על עצמו במינון מסוים, שלא ייהפך ממשפיע למושפע. אך כאשר אינו מקורב אצלו - שכן בבניין, אדם שהקשר עמו טכני וכללי, ועל אחת כמה וכמה יהודי שאינו מכירו כלל - אין חשש שישפיע עליו, וממילא מוטל עליו הציווי להיות הוא המשפיע.
על מצב זה אמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". משפט זה נראה לכאורה מוכר ופשוט, אך יש להתעכב על כל תיבה ותיבה שבו ולעמוד על חשיבותה.
ולפני כן, הוכחה מעניינת שמביאים האחרונים ליסוד "ואהבת לרעך כמוך" שעליו נשענים כל הדברים - שכל מי שאינו "חברו בתורה ומצוות", ואפילו הוא חוטא ופושע ועובר על התורה, מצווה לאהוב אותו: הגמרא במסכת סנהדרין דנה במי שעבר עבירה שעונשה אחת מארבע מיתות בית דין, וכיצד ממיתים אותו. למשל בסקילה - אם להפילו כשהוא לבוש או כשאינו לבוש, באיזה אופן יפחת כאבו ובאיזה אופן יהיה מותו מהיר יותר: דיון של ממש בפרטים אלו.
לסיכום: בחלק זה בררנו מדוע אין לומר שהשנאה נועדה רק כדי שלא ילמד ממעשיו - שהרי אז אין הבדל בין חברו בתורה ומצוות לזולתו, ודי היה בהתרחקות, ואין מקום לגרום נזק ודאי מחמת ספק, ובפרקי אבות נאמר "ואל תתחבר לרשע" ולא לשון שנאה. הסיבה האמיתית נעוצה בהבחנת הגמרא בין תלמידי חכמים, ששגגותיהם כזדונות, לעמי הארצות, שזדונותיהם כשגגות - ולפיכך רק ב"חברו בתורה ומצוות" שהוכח ולא שב מחטאו, מצב נדיר ביותר בדורנו שרובו "תינוקות שנשבו", נאמר "מצווה לשנאתו", ואין בכך סתירה לאהבת ישראל. לעומתו, מי שאינו חברו בתורה ומצוות ואינו מקורב אצלו - מצווה לאוהבו ולקרבו, כדרכו של אהרן הכהן.
בחלק הבא נשלים את ההוכחה מסוגיית הגמרא בסנהדרין, ונעמוד על דבריו של הלל הזקן - "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - תיבה אחר תיבה.