בחלק הקודם למדנו כיצד מקור הנשמה הוא בפנימיות הבורא ממש, וכי כל נשמה היא בבחינת חלק אלוקה ממעל ממש. בחלק זה נתעכב על ההגהה שאדמו"ר הזקן כתב בצד, המיישבת קושיה עקרונית על הגדרת הרמב"ם, ולאחר מכן נפתח בשאלה חדשה — כיצד ייתכנו דרגות שונות בנשמות שכולן באות ממקור אחד.
בצד ישנה הגהה, ואיננו מדלגים עליה. לפני שנלמד אותה נקדים נקודה מעניינת: יש מי שחולק על ההגדרה של הרמב"ם שזה עתה קראנו. הרמב"ם הגדיר ואמר שבורא עולם הוא המדע, הוא היודע, הוא הידוע. המהר"ל מפראג, בספרו גבורות השם, שואל בהקדמה על הרמב"ם בצורה תקיפה מאוד ואינו מסכים עם ההגדרה הזו. הוא אומר שבורא עולם כל כך נעלה, כל כך אין-סופי וכל כך מופשט, עד שלומר עליו את המילה "היודע" אינו נדבק בו, שכן ידיעה היא רמה שכלית, שהיא אחד מן הדברים שבורא עולם ברא.
הוכחה לכך מביא המהר"ל: לא נכתב "החכם ברוך הוא", אלא הקדוש ברוך הוא. ומעניין שהרמב"ם בעצמו פתח את ההלכה הזו במילים "הקדוש ברוך הוא". קוראים לו הקדוש ברוך הוא ולא החכם ברוך הוא. ומה פירוש המילה קדוש? קדוש הוא מובדל, מופשט, מנותק. המילה קדוש אומרת בעצם שאין לנו שום הגדרה ושום דבר — כל מה שתאמר, אין זה הוא. אם כך, לומר עליו "הוא היודע, הוא המדע, הוא הדעה" כלל אינו מתאים ואינו נכון. המהר"ל אומר שאי אפשר להגדיר אותו בשום הגדרה, אלא לקרוא לו הקדוש בלבד.
ואילו האדמו"ר הזקן דווקא כן מצטט את הרמב"ם. ויש לדעת שהמהר"ל מפראג היה סבי סבו של אדמו"ר הזקן. מיד מתעוררת השאלה: כיצד אפשר להמשיך הלאה מבלי להתייחס לזעקת המהר"ל שהדבר אינו מסתדר? על כך כותב אדמו"ר הזקן הגהה בצד ומיישב.
נאמר תחילה את הרעיון בעל פה. אומר אדמו"ר הזקן רעיון פשוט: הרמב"ם צודק וגם המהר"ל צודק, שניהם צודקים. בורא עולם במהותו הוא בוודאי קדוש ברוך הוא, ואי אפשר להגדירו בשום תואר ובשום הגדרה, שכן הוא אינסופי ומופשט. אך יחד עם זה, גילו לנו המקובלים שבורא עולם צמצם את האור האלוקי שלו לתוך סדר השתלשלות עם סדר, הגבלה ותואר. הוא הגביל את עצמו — לא שנעשה מוגבל, שכן נשאר מופשט, אלא שכוחותיו נכנסו לתוך גבול. הוא הוריד את עצמו וגילה את יכולותיו גם בצורה מוגבלת, לצורכנו, אף שבוודאי נשאר אינסופי ובלתי מוגבל.
לפי זה שני הצדדים צודקים: המהר"ל זועק שאי אפשר לקרוא לו רק "הקדוש ברוך הוא" — וזה נכון, כפי שהוא מופשט הוא קדוש. והרמב"ם צודק, שכפי שבורא עולם הוריד וצמצם את עצמו בתוך סדר השתלשלות, בתוך עולם של מושגים, אפשר להשתמש כלפיו ולומר היודע והדעה. אין סתירה בין הדברים.
נקרא את ההגהה מבפנים. היא מתייחסת למילים וכמו שכתב הרמב"ם, ומיד עליהן הוא אומר והודו לו חכמי הקבלה — חכמי הקבלה מודים לרמב"ם, שלמרות זעקת המהר"ל הרמב"ם צודק, כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק. רבי משה קורדוברו כתב את ספר הפרדס, ושם הוא כותב וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציב אמילתא — גם לפי מה שהאר"י ז"ל מסביר בקבלה, הדבר יציב ונכון. וכיצד זה נכון? בסוד התלבשות אור אין סוף ברוך הוא על ידי צמצומים. כשהאור האלוקי האין-סופי מצטמצם ויורד לתוך סדר השתלשלות, אז צודק הרמב"ם.
אילו צמצומים? צמצומים רבים בכלים דחכמה בינה דעת דאצילות. כשהאור האלוקי יורד לתוך סדר השתלשלות של עולם האצילות, שיש בו עשר ספירות — חכמה, בינה, דעת — הצטמצם האור לחכמה, ואז אפשר לקרוא לו יודע, ידוע וכן הלאה. אך לא למעלה מהאצילות — ושם צודק המהר"ל. המהר"ל מדבר כפי שהוא למעלה מן ההתלבשות בעולמות, והרמב"ם מדבר כפי שהוא בתוך התלבשות העולמות.
וכמו שכתוב במקום אחר שאין סוף ברוך הוא מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממהות ובחינת חכמה בינה דעת. נכון שבורא עולם במהותו הוא למעלה מכל הגדרה, ועד כדי כך הוא מרומם, שמהות ובחינת חכמה בינה דעת — שאצלנו הם הדרגה הנעלית ביותר של השכל — ביחס לבורא עולם נחשבים כעשייה גופנית, כממשות וכדבר גופני אצלו יתברך. כמו שכתוב כולם בחכמה עשית. מדוע לא נאמר "כולם בחכמה החכמת" או "כולם בחכמה השכלת", אלא "כולם בחכמה עשית"? כאילו נאמר: עם החכמה הוא עשה. אצל בן אדם אומרים שעם החכמה הוא חושב ומשכיל ומבין, ועם הידיים הוא עושה; אך אצל בורא עולם אומרים שעם החכמה הוא עושה, לפי שהחכמה מבחינת אלוקות היא כעשייה.
לומר לבורא עולם "אתה חכם" הוא בבחינת השפלה, אבל אפשר לקרוא לו חכם כשהוא משפיל את עצמו. לפעמים בורא עולם משפיל את עצמו לרמה של סדר השתלשלות, ואז אפשר לקרוא לו חכם; אך כפי שהוא למעלה מהשפלה זו, ודאי נקרא קדוש ומובדל. ויש להדגיש שהלשון "להשפיל" כאן אינה במובן שלילי, שכן להיות בשפלות היא דרגה גבוהה מאוד, כשם שאדם צריך להיות שפל רוח.
עד כאן, לאחר האריכות שקבע אדמו"ר הזקן, אפשר לסכם את כל העיקרון בשורה אחת: נשמת כל איש ישראל, כל אחד ואחד בלי הבדל, כולם יש להם מקור אחד. וכיצד קוראים למקור? חלק אלוקה ממעל ממש — תוכיותו, פנימיותו, מחשבתו, חכמתו. כל הביטויים הללו הם אותו רעיון, ואין הבדל ביניהם, וזה נכון לכל איש ישראל בלי הבדל.
מיד מתעוררת שאלה: אם כך, כל הנשמות היו צריכות להיות אותו דבר, באותה רמה, שכן כולן באות מאותה נקודה. על כך אומר אדמו"ר הזקן ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות — יש בנשמות רבבות סוגים, גבוה על גבוה לאין קץ, עד אינסוף. כיצד ייתכן שכל הנשמות, ברבבות סוגים שונים, הן מהות אחת, ממש מתוכיותו ופנימיותו, ולמרות זאת יש בהן רבבות מיני חלוקי מדרגות?
אדמו"ר הזקן מביא שלוש דוגמאות לסוגי נשמות מן הקצה אל הקצה. תחילה הוא מסתכל במאקרו — מתחילת ההתהוות של עם ישראל ועד אלינו. אחר כך הוא מלמד שאין צורך ללכת כל כך רחוק מקצה לקצה, שכן בכל דור ודור ובכל שלב אפשר לראות חלוקי מדרגות. ולבסוף הוא מדבר על כך שאפילו ברמה נמוכה יש חלוקי מדרגות.
בשלב הראשון הוא פותח כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבנו עליהם השלום. קח את אברהם אבינו, היהודי הראשון, שקוראים עליו בפרשת השבוע היום ה' אל אברהם — תחילת התהוות העם היהודי. ואחר כך, כעבור שבעה דורות, יש לנו את משה רבנו. אלו הם שבעת הרועים שאנו מכירים בשבעת האושפיזין, מהאבות עד משה רבנו, והם ודאי הנשמות הגבוהות.
מן הצד השני, קח את נשמות דורותינו אלה — הנשמות שבדורות שלנו, הרחוקים מאברהם אבינו בכמה אלפי שנה. וכיצד הוא קורא לנשמות אלו? דעקבי משיחא — נשמות של העקב. כמו שכתוב שכל הנשמות היו תלויות באדם הראשון: כשם שבגוף האדם יש ראש, ידיים, רגליים עד העקב, כך הנשמה של אדם הראשון כללה את נשמות כולם. יש נשמות שבאו כביכול מהראש, ויש מהידיים, מהלב, עד העקבים. אנחנו כבר מן העקבים, לפני ביאת המשיח, שומעים את עקבי המשיח — הנשמות הנמוכות ביותר, הבאות מהעקבים של רמת הנשמה הכללית מאז אדם הראשון. בחינת עקבה עם ממש לגבי המוח והראש.
ויש כאן דיוק מעניין. ידוע שהשלישי שבאבות נקרא ישראל ונקרא יעקב. השם יעקב מתבאר כ"י' עקב" — היוד מאיר בעקב, שאף שהעקב הוא דרגה נמוכה, היוד מאיר בו. אך כאן הלשון הוא "עקבי", בסדר הפוך, כלומר לא שהיוד מאיר בעקב, אלא עקב ממש — כבר אין רואים אפילו את היוד. אלו הדרגות הנמוכות ביותר של העקב של אדם הראשון, כביכול במשל. זו דוגמה ראשונה.
לסיכום, בחלק זה למדנו את ההגהה שבה מיישב אדמו"ר הזקן את קושיית המהר"ל על הרמב"ם: במהותו בורא עולם מרומם מכל הגדרה ונקרא הקדוש ברוך הוא, ואילו כפי שצמצם את עצמו בסדר השתלשלות ובכלים דחכמה בינה דעת דאצילות אפשר לומר עליו "היודע והדעה" — ושני הצדדים צודקים. מכאן עברנו לשאלה כיצד, אם כל הנשמות ממקור אחד, יש בהן רבבות חלוקי מדרגות, והתחלנו בדוגמה הראשונה: המרחק שבין נשמות האבות ומשה רבנו לבין נשמות דורותינו — דעקבי משיחא.
בחלק הבא נעסוק בהמשך העניין — כיצד רואים את חלוקי המדרגות מן הקצה אל הקצה לא רק בין תחילת ההתהוות לימינו, אלא גם בתוך כל דור ודור.