עצרנו באמצע פרק ל"א, בדף מ' עמוד א' (עמוד 79), בשלוש השורות הראשונות שבעמוד - בסופה של השורה, במילים "ואחר כך יבוא לידי שמחה". נפתח בסיכום קצר של הנלמד בחלק הקודם, ומתוכו נבין את ההמשך.
תמצית הנלמד עד כה:
בפרקים כ"ט ול' האריך אדמו"ר הזקן לשכנע את האדם עד כמה מצבו ירוד - הן מצבו הפוטנציאלי והן מצבו המעשי - ועד כמה עליו להיות שפל בפני כל אדם. האדם ישים אל ליבו שאין לו במה להחזיק את עצמו כגדול, אלא מצבו ירוד ביותר. מטרת ההתבוננות הזו היא לבטש ו"לשפשף" את הבהמיות שבאדם, שהיא הגורמת לו הפרעה ועטימות גדולה בשעה שנדרשת התרגשות אלוקית בעת התפילה וכדומה.
בתחילת פרק ל"א עלתה השאלה: התבוננות שכל כולה שברון ממצבו, לכאורה תוביל את האדם לעצבות, לדיכאון ולנפילת רוח - דבר מושלל, שהרי כבר נתבאר בתניא באריכות עד כמה על האדם להיות תמיד בשמחה. כיצד, אם כן, מוליכים אותו בדרך ארוכה כל כך של "כמה אתה שפל וכמה אתה רחוק"?
התשובה שנתבארה: תחושת עצבות לזמן קצר יש בה תועלת, והראשונה שבהן - לבטש ולשבור את הבהמיות, על דרך הכלל "פגע בו כיוצא בו", ובלשון "מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא". והשלב הבא אצלו אינו עצבות אלא מרירות: הוא חש במצבו הירוד, אך אינו שוקע בדיכאון, אלא קובע שחייבים לעשות משהו ולצאת מן המצב, ומחפש כל דרך להינצל. תנועת נפש זו היא בהחלט חיובית, מלאה חיוניות ורוממות שמצד הקדושה. כאן עצרנו.
לאחר שעבר האדם את תהליך המרירות - ובכללו גם מעט עצבות - הוא אמור להגיע דווקא מתוך ההתבוננות במצבו הירוד אל שמחה אמיתית. מהי אותה שמחה?
משל לאדם שנאמר לו כי מצבו העסקי ירוד ביותר, הפסיד רבות והכול קרס, והוא שוקע בדכדוך; אך מיד מוסיפים ומגלים לו שבמאגריו שמור עדיין סכום מכובד, שאם יוציא אותו אל הפועל יוכל להתרומם ואף להכפיל את רווחיו, עד שישכח כליל שהיה פעם במצב ירוד. משעה שאדם יודע אילו עוצמות קיימות בו, אין הוא שוקע עוד במצבו הירוד בלבד, אלא שמח בטוב שבקרבו שעמו יוכל לפרוץ קדימה. על דרך זה בנמשל: מתוך זה עצמו מגיע האדם לשמחה אמיתית.
"דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל" - מדוע נדרשת כאן נחמה? לפי שאדם שעבר ביטוש ארוך ועמוק כבפרקים כ"ט ול', שהעמיד את עצמו כנמוך, כמתועב, כירוד וכרחוק - זקוק עתה לנחמה, ובכפליים.
כיצד אפשר להיות בשמחה למרות המצב הירוד? לכאורה עומדים לפניו שתי אפשרויות:
להתעלם מן הרע ולהפרידו מן התודעה, שלא לחשוב עליו כלל, ומתוך כך להתרומם.
לומר לעצמו שהפריז בחושך וברע שבו, ושאין מצבו גרוע כל כך.
אדמו"ר הזקן שולל את שני האופנים: לא בדרך ההתעלמות ולא בדרך ההפרזה. אומרים לאדם: "לא הפרזת - המסקנות שנתבארו בשני הפרקים הקודמים מדויקות הן, ואף אין להתעלם מהן; התבונן בהן, ולמרות זאת היה בשמחה". וכיצד?
"לאמר ללבו: אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב כו'" - כל המסקנות אמת ומדויקות: אני רחוק, אני משוקץ ואני מתועב; נפש המסוגלת לחטוא, שאינה עומדת מול הדברים שעליה להתמודד עמם ונופלת בהם. אם כן, היכן השמחה?
"אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף עם נפש החיונית שבו" - מי הוא זה השרוי במצב ירוד כל כך? הגוף יחד עם הנפש הבהמית המחיה אותו. זהו ה'אני'. וכפי שהוזכר בפרקים הקודמים, אומר האדם בתפילת הבוקר "נשמה שנתת בי" - כלומר, אין ה'אני' נשמה, אלא הנשמה ניתנה 'בי'; וה'אני' - הגוף והנפש החיונית - מצבו למטה ביותר.
"אבל מכל מקום יש בקרבי חלק ה' ממש שישנו אפילו בקל שבקלים" - יחד עם זאת יש בי חלק אלוקי ממש, ואין זו מעלת צדיקים גמורים בלבד אלא ישנה אפילו בקל שבקלים. אף אם אני האדם הירוד ביותר - יהודי אני, ולכל יהודי יש נשמה, חלק אלוקה ממעל ממש: "שהיא נפש האלקית עם ניצוץ אלוקות ממש המלובש בה להחיותה". נשמה זו לא התקלקלה, לא הוכתמה, ולא נגרע מאומה מעוצמתה.
אלא שאין לאדם שני 'סטים' נפרדים - חלק ירוד וחלק אלוקי העומד לעצמו. הקב"ה שילב את הנפש האלוקית בגוף ובנפש הבהמית, והן אחוזות זו בזו ומשפיעות זו על זו. אם כן, כשהאדם שרוי במצב ירוד, מה עלה בגורלו של הניצוץ האלוקי שבו, ובאיזה מצב נמצאת נשמתו? על כך אומר אדמו"ר הזקן: "רק שהיא בבחינת גלות" - הנשמה נתונה עתה בגלות.
פסוק זה בישעיהו מובא בריבוי מאמרי חסידות. לפי פשוטו הוא מוסב על ירושלים - 'ציון' הוא אחד משמותיה, ו'שביה' הם אנשי ירושלים שהלכו בשבי. בחסידות מבואר שיש לפסוק גם משמעות רוחנית ופנימית, המוסבת על נשמתו של כל אחד ואחד:
'ציון' - עצם הנשמה. 'ציון' מלשון סימן, סימן לדבר נעלה ביותר.
'בני ציון' - כוחות הנשמה: השכל והרגש שבה, וכן המחשבה, הדיבור והמעשה.
כשהנפש הבהמית משתלטת, על מי היא יכולה להשתלט? על 'בני ציון'. אותם ביכולתה לקחת בשבי, ושבוי הרי הופך לעובד למען האויב - כוחותיו מועברים למקומות שליליים. אך את 'ציון' עצמה אין בכוחה לקחת בשבי, אלא רק להגלותה: בגלות אין היא עובדת למען האויב, אלא נמצאת במצב נסתר - סגרו עליה את הדלת ולא נתנו לה לצאת. מעצר, ולא שבי. לכן נאמר "ציון במשפט תיפדה" - את ציון יש לפדות; ואילו 'שביה' הוא מצב חמור יותר. שני מצבים לפנינו: גלות ושביה.
לפיכך, כשאדם עורך את חשבון הנפש הארוך על מצבו הירוד ועל גופו, עליו לשאול: מה עשה מצב זה לנפש האלוקית שבי, ולניצוץ האלוקי שבתוכי? לעצם הנשמה גרם גלות, ולכוחות הנשמה - שבי.
"ואם כן אדרבה, כל מה שאני בתכלית הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ - הרי נפש האלקית שבי בגלות גדול יותר" - לא זו בלבד שאין לשכוח את חשבון הנפש של פרקים כ"ט ול', אלא אדרבה: יש להתבונן היטב בכל מה שנאמר שם על מצבו הירוד של האדם. שכן ככל שהבהמיות שרויה במצב גרוע יותר, כך נתונה הנפש האלוקית בגלות גדולה יותר, ובמצב קשה יותר להתרומם.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי לאחר המרירות מגיע האדם לשמחה אמיתית - לא מתוך התעלמות ממצבו הירוד ולא מתוך הפרזה בהערכתו, אלא מתוך ההכרה ש"אני לבדי", הגוף והנפש החיונית, אכן רחוק ומשוקץ ומתועב, ואילו בקרבי יש חלק ה' ממש - נפש אלוקית שלא נפגמה מאומה מעוצמתה, אלא שהיא שרויה בבחינת גלות. עמדנו על ההבדל שבין גלות לשבי לאור הפסוק "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", ועל כך שככל שמצבה של הבהמיות ירוד יותר, כן גדלה גלותה של הנפש האלוקית.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונראה כיצד ההתבוננות בגלות הנפש האלוקית מולידה דווקא את השמחה האמיתית.