בפרקים הקודמים למדנו את המסקנה המתבקשת מפרקים כ"ט ול': הגוף מאוס ומתועב וירוד, ועם זאת על האדם לשמוח - שכן העיקר בחייו הוא הנשמה, וכל הזדמנות הנתונה לו להתחבר אל הנשמה שבו היא הזדמנות לשמחה. כעת, בפרק ל"ב, מגלה אדמו"ר הזקן כי דווקא מסקנה זו היא המפתח לקיום מצוות אהבת ישראל.
בלשון אדמו"ר הזקן: "על ידי קיום הדברים הנ"ל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה" - כאשר האדם עורך את המאזן שבין הגוף והנשמה, הוא מגיע למסקנה שהנשמה היא העיקר אצלו. הגוף אמנם נבזה ונמאס בעיניו, אך שמחתו אינה נובעת ממנו אלא מן הנפש הפועלת בו, שהיא העיקר - ומשהגיע למסקנה זו, הדבר מסייע בידו במצוות אהבת ישראל.
מה הקשר בין הדברים? נקדים הקדמה למצוות "ואהבת לרעך כמוך", ולאחריה נראה איזה נדבך מוסיף פרק ל"ב בבניין זה - שהוא ליבו של העניין.
הקדמה למצוות "ואהבת לרעך כמוך":
בספר ויקרא, בפרשת קדושים, נאמר: "ואהבת לרעך כמוך". בפשטות מובנה של המצווה: כשם שהאדם אוהב את עצמו ורוצה בטובתו ואינו רוצה שיפגעו בו, כך עליו לדאוג אף לזולתו. הדבר מנוסח גם בדרך השלילה: "דעלך סני לחברך לא תעביד", ועוד נעסוק בנקודות אלו בהמשך.
אולם תורת החסידות מבארת את הפסוק באופן נוסף - ולמעשה אין זה פירוש חדש כלל, אלא הפירוש הפשוט ביותר: כדרכה, נוטלת החסידות את הפשט ומאירה בו עומק ואור שמבלעדיה לא היו עולים על הדעת.
ניתוח המושג "ואהבת":
קודם שנעמוד על המילה "כמוך", יש לבאר את המילה הפותחת - "ואהבת". מהי אהבה? באופן כללי יש בה שני סוגים, ואת ההבדל ביניהם נבחן עוד קודם לציווי התורה, מצד טבעו של העולם בלבד:
אהבה עצמית: כל אדם אוהב את עצמו, ו"על כל פשעים תכסה אהבה". אהבה זו אינה זקוקה לסיבה כלל. מי שיאמר "אני אוהב את עצמי מפני שאני חכם, יפה, גיבור או עשיר" - אינו שפוי. יתרה מזו: אף אם יהיו לו כל הסיבות שבעולם שלא לאהוב את עצמו, עדיין יאהב את עצמו. האהבה העצמית אינה תלויה בסיבות.
אהבת הזולת: אהבה זו באה בדרך כלל מחמת סיבה - אהבה התלויה בדבר. הזולת נתן לו דבר או סייע לו במשהו; ואף אם לא נתן לו מאומה, האדם רואה בו מעלות ופוטנציאל, ומתוך ראייה שכלית זו מפתח כלפיו אהבה.
לכאורה השורה התחתונה זהה: בין כך ובין כך האדם אוהב, ומה נפקא מינה אם אהבתו באה מחמת סיבה או שלא מחמת סיבה? אלא שיש בין השניים שני הבדלים:
הבדל חיצוני - קיומה של האהבה: אהבת הזולת אינה בהכרח נצחית, ועלולה להיפסק. אם היא באה מחמת סיבה, הרי ביום מן הימים תתבטל הסיבה - או שיידמה לאוהב שאין הסיבה קיימת עוד - וממילא לא נותר טעם להמשיך ולאהוב, שהרי מתחילה אהב מחמת הסיבה. באהבה עצמית, לעומת זאת, לא שייך הפסק: לא משנה מה יהיה, כמה זמן יעבור ומה יקרה, שכן מתחילה לא נבנתה על סיבה, ואין בעולם דבר שיוכל להפסיקה.
הבדל עמוק - עומקה של האהבה: ההבדל הראשון נוגע רק לשעה שבה תיפסק האהבה, ולכאורה כל עוד היא קיימת אין ביניהן הבדל. אך אף בשעה שהאהבה קיימת יש הבדל אדיר, והוא בעומק שבו היא נמצאת באדם. השכל, אף שהוא שיא מעלתו של האדם, הוא דבר חיצוני אצלו: מהותו של האדם אינה השכל, והשכל הוא תוספת על מהותו. לפיכך אהבה הבאה מכוח היגיון ושכל נמצאת בעומק שאינו עומק כלל, אלא בחלק חיצוני שבמהות. האהבה העצמית, לעומתה, היא עד הסוף - בעומק שבעומק הנפש, ואין בה מעצור וגבול, לא בזמן, לא במקום ולא בנפש. שכן אין היא באה מדבר חיצוני שהגיע מבחוץ וטען שכדאי לאהוב, אלא נובעת מן הפנימיות - מן ה"אתה" שבאדם עצמו, כמרומז באותיות המילה "ואהבת".
זולת שהאהבה אליו היא אהבה עצמית:
אב ובן: הבן הוא זולת, אך אהבת האב לבנו היא אהבה עצמית שאינה זקוקה לסיבות. האב אוהב את בנו מפני שהוא בנו - בין שיש בו מעלות ובין שאין בו מעלות.
אחים: אף שאין הדבר מוכרח להיות בין אחים באותה מידה, מכל מקום מכיוון שבאו מנקודה אחת (ובמיוחד תאומים), יש ביניהם קשר עצמי ופנימי, ואין האהבה מחמת סיבה אלא מפני שהוא אחיו.
אך מה באשר לזולת שאינו קרוב משפחה? גם אם הוא יהודי טוב, ואף עושה עמו דברים טובים, ויש לאדם את כל הסיבות שבעולם לאהוב אותו - והוא באמת אוהב אותו - אין לומר שאהבתו אליו היא "כמוך", אהבה עצמית. הוא אוהבו מפני שהוא אדם טוב ונחמד ועוזר לכולם; אפשר למצוא רשימה ארוכה של סיבות שמסקנתן היא האהבה - אך מכיוון שהאהבה באה מחמת סיבה, אין עומק הקשר ביניהם עומק של אהבה עצמית.
דרישת התורה - "כמוך":
וכאן באה התורה ואומרת ליהודי: "ואהבת לרעך כמוך" - כדרך שהאדם אוהב את עצמו באהבה עצמית, כך צריכה להיות אהבתו אל הזולת. ומכיוון שאין זה דבר טבעי - שאילו היה טבעי לא היה צורך שהתורה תצווה עליו - מובן שנדרשת עבודה כדי להגיע לכך.
אך עוד קודם שנראה כיצד מגיעים לאהבה זו, יש להבין את ההיגיון שבדבר: מה פתאום לדרוש מן האדם לאהוב את הזולת באהבה עצמית ממש? מדוע להפריז עד כדי כך? כיצד אומרת לנו התורה דבר כזה?
דברי האר"י הקדוש:
על כך אומר האר"י הקדוש, שכל הנשמות הן בעצם כגוף אחד: גוף רוחני אחד שהתפרס והתחלק לריבוי נשמות. ובגוף אחד, שיש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, לא שייך לומר שקיימת מחלוקת בין יד ימין ליד שמאל או בין רגל ימין לרגל שמאל. אמנם אלו איברים שונים - יד חלשה ויד חזקה, זה חסד וזה גבורה, זה רגל וזה ראש, מן הקצה אל הקצה - אך ברור שכל האיברים קשורים לאותו גוף עצמו.
נמצא שדרישת התורה להתייחס אל הרע "כמוך" ממש אינה דרישה חסרת בסיס, ואין זה כמי שמבקש להדביק דבר שאינו נדבק. התורה אומרת לאדם דבר שהוא כך בעצם: הוא וזולתו אחד הם, שכן כל הנשמות הן בעצם כגוף אחד - ומשום כך דורשת התורה מאיתנו עניין זה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כיצד פותח אדמו"ר הזקן את פרק ל"ב: מתוך קיום הדברים שלמדנו - שגופו נבזה ונמאס בעיניו ושמחתו היא שמחת הנפש לבדה - מגיע האדם למצוות אהבת ישראל. ניתחנו את המושג "ואהבת": אהבה עצמית שאינה תלויה בסיבה לעומת אהבת הזולת התלויה בדבר, ועמדנו על שני ההבדלים ביניהן - האחת עלולה להיפסק עם ביטול סיבתה והאחת נצחית, האחת שוכנת בחלק החיצוני שבמהות (השכל) והאחת בעומק שבעומק הנפש. כמו כן ראינו שיש זולת שהאהבה אליו היא אהבה עצמית (אב ובן, אחים), וכי יסוד הדרישה "כמוך" מבואר בדברי האר"י הקדוש שכל הנשמות הן בעצם כגוף אחד.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ל"ב, ונראה כיצד מן היסוד שכל הנשמות הן כגוף אחד נובעת מצוות אהבת ישראל בפועל.