בחלק הקודם למדנו על עומק הגלות שבה נמצאת הנשמה בהיותה מלובשת בגוף, ועל כך כותב אדמו"ר הזקן "והרחמנות עליה גדולה מאוד" - עד כמה גדולה הרחמנות על הנשמה. מכאן מתעוררת השאלה: מה מוטל על האדם לעשות במצב כזה?
כאשר אדם רואה שהניצוץ שלו נמצא ממש בגלות ובמצב ירוד, ובידו המפתח להוציאו משם - וכי יישב ויבכה על כך שבנו שרוי בגלות? הלא ייקח את המפתח, יפתח את הדלת וישחרר אותו. כך צריך האדם להתבונן: ככל שהוא מבין יותר עד כמה הגלות קשה, כך צריכים המרץ והשמחה להוציא את הנשמה מגלותה להיות חזקים יותר.
"ולזה אשים כל מגמתי":
בלשון אדמו"ר הזקן: "ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה" - כל המאמץ, תשומת הלב, המחשבות והתוכניות יופנו להוציא את הנשמה מן הגלות.
ואין הכוונה להוציאה מן הגלות בלבד, שהרי יציאה מן הגלות פירושה חזרה למצב שלפני החטא - כלומר תשובה על החטא. אלא יותר מזה: "להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי". כפי שלמדנו בפרק ל', עצם הדבר שהנשמה ירדה לגוף המסוגל לחטוא - אף אם לא חטא בפועל - הוא כשלעצמו גלות ומצב איום ונורא עבורה. לפיכך על האדם לפעול להשיב את נשמתו למצב שבו הייתה קודם ירידתה לגוף, כלומר לשלול מעצמו את עצם היכולת לחטוא: כשם שלכל אדם יש עבירות מסוימות שבעיניו מופרכות לחלוטין, ואף לא יעלו על דעתו כלל, כך כל זמן שלא הגיע למצב זה בשאר הדברים - עדיין לא השיב את נשמתו אל מצבה הראשון.
[ואם תאמר: אם הנשמה סובלת כל כך, לכאורה השחרור האמיתי שלה הוא לצאת מן הגוף? - התשובה תובא בסיום הפרק, ונקדים את הכיוון: תכלית ירידת הנשמה לגוף אינה לברוח מן הגוף אלא לפעול בו ולרתום אותו לקדושה. לכך מרומז מאמר המשנה בפרקי אבות "על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת": לאחר שהנשמה ירדה לכאן, אין היא רוצה לצאת - לא מפני שהתאוות מעכבות אותה, אלא מפני שהיא יודעת להעריך שדווקא כאן אפשר להגיע לעלייה גדולה יותר].
הרמז שבלשון "אל בית אביה כנעוריה":
הרבי מעיר כאן הערה מעניינת: כל סגנון ולשון שאדמו"ר הזקן משתמש בהם אינם למען המליצה, אלא יש בהם דיוק. הלשון "ושבה אל בית אביה כנעוריה" היא לשון הפסוק בספר ויקרא לגבי בת כהן שנישאה לישראל: משנישאה לישראל ולא לכהן, אסורה היא באכילת תרומה; ואם מת בעלה או שגירש אותה, נעשתה אלמנה או גרושה וחוזרת לבית אביה - "ושבה אל בית אביה כנעוריה" - ואז שבה ואוכלת תרומה כמצבה הראשון. ובזוהר מובא שבת כהן היא כינוי לנשמה.
לפי זה, הלשון מכוונת ממש אל הנשמה: היא בת הכהן החוזרת למצב שבו תוכל שוב "לאכול תרומה". ירידתה אל הגוף היא כנישואיה, והגוף הוא המונע ממנה; והסרת המונע - מות הבעל או גירושו - מרמזת על ביטול הפרעתה של החומריות, ובפסוק עצמו הדברים כפשוטם "כי תהיה אלמנה וגרושה".
לא בריחה אלא חיבור:
ממשיך אדמו"ר הזקן ומתאר את מצבה של הנשמה קודם ירידתה, "שהיתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית", וקובע מהי המגמה: "וגם עתה תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך". כלומר, אין המדובר בבריחה אל המצב הקודם, אלא בהיזכרות בעוצמה שבה עמדה הנשמה למעלה, ובהתחברות באותה עוצמה עצמה כאן, בהיותה בגוף.
כיצד? "בתורה ומצוות":
"כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות" - כשהאדם ישקיע את כל זמנו, מחשבתו, תשומת ליבו, עשייתו ועוצמתו בתורה ובמצוות. "מצווה" היא מלשון צוותא וחיבור, והתורה מחברת את היהודי עם הקב"ה. לפיכך, במקום לשקוע בעצבות ובמרירות על מצבו בגוף, יסחב את הגוף עימו וילך ללמוד תורה ולקיים מצוות.
ולא קיום טכני בלבד, אלא "להלביש בהם כל עשר בחינותיה כנ"ל". אמנם המקיים מצווה באופן טכני - הניח תפילין על ידו - קיים את המצווה, ואין ספק שהמעשה הוא העיקר; אך כשהוא מחבר במצווה את כל עשרת כוחות נפשו, גם את רגשו וגם את שכלו, הוא מחבר אל הקב"ה לא רק את ידיו אלא גם את ליבו, ולא רק את ליבו אלא גם את מוחו. וככל שהוא מחבר במצווה כוחות נפשיים רבים יותר, כך חלק גדול יותר מנפשו נמצא באותה שעה "אל בית אביה כנעוריה".
"ובפרט במצות התפילה":
"תפילה" היא מלשון "נפתולי נפתלתי" - נפתולים עם אלוקים, וכן מלשון "פתיל" - שני חוטים הנכרכים יחד ונעשים אחד. כשהאדם נוטל את עצמו ועומד בתפילה, הוא נעשה אחד ומחובר עם הקב"ה. ובלשון אדמו"ר הזקן: "לצעוק אל ה' בצר לה מגלותה בגוף המשוקץ להוציאה ממסגר ולדבקה בו יתברך" - בתפילה זועק האדם: ריבונו של עולם, תן לי את הכוחות להתחבר אליך, ושהגוף הזה לא יפריע; להוציא את הנשמה מן ההסגר שבו היא נמצאת, ולאפשר לה להיות דבוקה בבורא.
"וזו היא בחינת תשובה ומעשים טובים":
מדוע נוקטים תמיד בלשון "תשובה ומעשים טובים"? בדרך הפשט: חזור בתשובה והתחל לעשות מעשים טובים. אך כאן מתבאר שכל מעשה טוב הוא כשלעצמו תשובה. שהרי "תשובה" היא מלשון לשוב, ומשמעותה שהאדם היה כבר שם ועליו לחזור לאותו מצב - לא רק להתחרט על המעשה הלא טוב שעשה, אלא לשוב למצבו הקודם. הנשמה הייתה קודם ירידתה לגוף במצב אלוקי גבוה מאוד, והגוף מפריע לה; ולפיכך כל מעשה טוב שהאדם עושה משיב אותה ומחבר אותה מחדש אל האלוקות. ובלשון אדמו"ר הזקן: "שהן מעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק ה' למקורו ושרשו".
[הירידה היא לצורך עלייה, ובוודאי עלייה גבוהה יותר מן המצב הראשון, שאם לא כן לא היה צורך בכל הירידה - וכפי שיתבאר בסיום הפרק].
יסוד זה היה נושא לוויכוח גדול בתחילת גילוי החסידות. כמסופר בתולדות החסידות, אדמו"ר הזקן קיים ויכוח גדול במינסק עם גדולי המתנגדים, ואחת מאבני הנגף שקשה היה להם לקבל הייתה אמירת החסידות שכל אדם צריך לחזור בתשובה - גם צדיקים, גם לומדי תורה וגם תלמידי חכמים. הם טענו: תשובה היא לחוטאים, ומה שייך שכל אחד יחזור בתשובה? הסביר להם אדמו"ר הזקן, וזהו אחד מיסודות החסידות, שכל מעשה טוב הוא תשובה; התשובה היא עבודה תמידית ולא רק על חטא, שכן כל מצב נעלה שהאדם עולה אליו מעבר למצבו אתמול - הרי הוא שב ונמצא גבוה ממה שהיה.
"וזו תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה":
וזו צריכה להיות שמחתו של האדם, שהוא חוזר אל בית אביו: "היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה". כל פעם שיהודי מקיים מצווה, הרי זו שמחה גדולה כל כך לנפשו, המתחברת באותו רגע אל האלוקות. אמנם בשעת מעשה הגוף נמצא עדיין באותו מצב, ונפשו הבהמית מושכת אותו לשטויות; ולאחר שיסיים את המצווה יראה שלא הצמיח כנפיים, ונשאר אותו אדם של אתמול - אך בכל רגע ורגע של קיום המצווה ולימוד התורה הוא מחבר את נפשו אל האלוקות ומשיב אותה למקורה, וזו שמחה גדולה מאוד.
"כמאמר רז"ל שצריך להיות כל ימיו בתשובה" - אילו הייתה התשובה כפשוטה, על חטא בלבד, היה יוצא שכדי להיות כל ימיו בתשובה צריך האדם להיות כל ימיו חוטא. ובוודאי אין זו הכוונה, אלא: כל ימיו יתקדם ויתקדם, וכל התקדמות היא תשובה.
[ומצד שני נאמר "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - וגם שם אין החטא בהכרח כפשוטו, אלא יכול להיות במובן של חיסרון: אדם שהיה יכול להגיע למאה וחמישים אחוז והגיע רק למאה ושלושים, ההפרש שביניהם הוא ה"חטא" שלו. ומכל מקום אין בפסוק זה שום הצטדקות לאדם שנשאל מדוע חטא, שכן אין הכרח שהחטא יהיה במובנו הגס של המילה].
לסיכום: בחלק זה למדנו כי לאחר שהאדם מתבונן בגודל הרחמנות על נשמתו, אין עליו לשקוע בבכי ובמרירות, אלא להפוך את ההכרה בעומק הגלות למרץ ולשמחה - "ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה". המגמה אינה רק תשובה על החטא, אלא "להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי", ובלשון זו מרומז דיוקו של אדמו"ר הזקן בפסוק שבבת כהן, שהיא כינוי לנשמה בזוהר. הדרך לכך היא תורה ומצוות מלשון צוותא וחיבור, בהלבשת כל עשר בחינות הנפש, ובפרט בתפילה מלשון "פתיל" - להיעשות אחד עם הקב"ה. ולמדנו כי כל מעשה טוב הוא בחינת תשובה, השבת חלק ה' למקורו ושורשו, וזהו יסוד החסידות שהתשובה היא עבודה תמידית של כל אדם, בשמחה רבה.
בחלק הבא נעסוק בסיום הפרק, שבו יבאר אדמו"ר הזקן את תכלית ירידת הנשמה לגוף - שאין מטרתה בריחה מן הגוף אלא פעולה בו והעלאתו, ומדוע דווקא ירידה זו מביאה לעלייה גדולה יותר.