נפתח בסיפור על חסיד שנכנס פעם אל אדמו"ר הזקן והתלונן: "רבי, הבעיה שלי היא שאני נמצא במצב לא טוב - ואפילו לא אכפת לי". שקל את מילותיו והוסיף: "והאמת היא, שאפילו לא אכפת לי שלא אכפת לי". נעצר, והמשיך: "ואפילו לא אכפת לי שלא אכפת לי שלא אכפת לי". לאחר שלוש-ארבע פעמים, כשכל אמירה כזו נאמרה לא כדרך אגב אלא מתוך חוויה פנימית, התעלף - עד שהגיע לנקודה שבה באמת אכפת לו.
לכל אדם יש מידה של אדישות, אך ככל שחודרים פנימה - האדישות נשברת. עצם האמירה של אותו חסיד כבר היוותה התייחסות ואכפתיות, ועצם כניסתו אל הרבי הוכיחה שהעניין מעניין אותו.
יסוד זה יעלה גם מן הדוגמה שתובא בסיום הפרק, על רבי עקיבא שראה את האבן שנחקקה מטפטוף המים: טפטופים ממושכים מחוררים אפילו את האבן. אין מצב שבו יוכל יהודי לומר "לא יועיל, אני אטום" - הביטוש חייב להועיל בכל מצב שהוא.
"וכמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה" - מעשה המרגלים:
אדמו"ר הזקן מביא ראיה מפורשת מן התורה, ממעשה המרגלים. נקדים ונעיין בפסוקים עצמם. משה רבנו שלח שנים עשר מרגלים לארץ ישראל, ועשרה מהם חזרו והוציאו את דיבת הארץ רעה. נאמר (במדבר י"ג, ל"א): "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" - עשרה מן המרגלים אמרו שלא נוכל להיכנס לארץ ולא נצליח לכבוש את שלושים ואחד המלכים ששלטו אז בארץ כנען. (כיצד אמרו כן לאחר יציאת מצרים, עשר המכות וקריעת ים סוף - זהו נושא בפני עצמו שאינו ענייננו כאן). בכל אופן, לפנינו ביטוי של חוסר אמונה.
בפרק י"ד (מפסוק כ"ו) פונה הקב"ה אל משה ואל אהרן, ובא רצף פסוקים של דברי תוכחה קשים ביותר: "עד מתי לעדה הרעה הזאת", "במדבר הזה יפלו פגריכם", "במדבר הזה יתמו ושם ימותו". בהמשך נאמר: "והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דיבה על הארץ. וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" - אותם עשרה מרגלים מתו במגפה, "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ".
שני הפסוקים החותמים את הפרשה הם הרלוונטיים להבנת ההמשך בתניא: "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל" - את הדברים הקשים שאמר ה', "ויתאבלו העם מאוד. וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמור הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה'" - העם עשה תשובה ואמר: אנו עולים.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה לגבי המרגלים שמתחלה אמרו כי חזק הוא ממנו" - העם היושב בארץ חזק ממנו. ודרשו חז"ל (וכן מביא רש"י על החומש): אל תקרי "ממנו" אלא "ממנו" כלפי מעלה - שלא האמינו ביכולתו של הקב"ה לכבוש את שלושים ואחד המלכים.
"ואח"כ חזרו ואמרו הננו ועלינו אל המקום וגו'" - לא המרגלים חזרו ואמרו כן, אלא העם: בתחילה נגרר העם אחר המרגלים, בכה ואמר שלא נוכל להיכנס, וכעת חזר בתשובה ואמר "הננו ועלינו".
שאלתו של אדמו"ר הזקן:
"ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה'?" - מה אירע בין האמירה "כי חזק הוא ממנו" לבין "הננו ועלינו"? מן הקצה אל הקצה: מחוסר אמונה ביכולת ה' ועד לנכונות לעלות ולהיכנס לארץ כנען.
"והרי לא הראה להם משה רבינו ע"ה שום אות ומופת על זה בנתיים" - משה לא הראה להם כל אות ומופת שיחולל שינוי באמונתם ובתפיסתם. "רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ" - זה כל מה שאמר להם.
"ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש ל"א מלכים ומפני זה לא רצו לעלות?" - אם לדעתם אין בכוחו של הקב"ה להצליח, כיצד הופכת הידיעה שהוא כועס עליהם את הקערה על פיה?
ישראל עצמם מאמינים בני מאמינים:
התשובה היא יסוד הפרק: כאשר אמרו ישראל שאינם מאמינים - לא הם אמרו זאת, אלא הנפש הבהמית והיצר הרע דיברו מגרונם. היהודי בתוך תוכו מאמין תמיד, ואין מציאות שבה אינו מאמין. לפיכך, ברגע שמבטשים ושוברים את הקליפה החיצונית, פורצת הפנימיות החוצה וצועקת "אני מאמין". זהו שעשה משה רבנו: באומרו להם דברים קשים - שהקב"ה קצף עליהם, שלא יכניסם לארץ, ושבמדבר הזה יפלו פגריהם - הוא שבר את הגסות שצעקה "איננו מאמינים".
ובלשון אדמו"ר הזקן: "אלא ודאי מפני שישראל עצמם מאמינים בני מאמינים" - פנימיותו של יהודי מאמינה, "רק שהסטרא אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על קדושת נפשם האלוקית" - הסטרא אחרא שהתלבשה בגופם תפסה אומץ, דחקה את הנפש האלוקית הצידה ודיברה דברים שאין הדעת סובלתם: עם שיצא ממצרים, ראה את עשר המכות ואת קריעת ים סוף, אומר לפתע שאינו מאמין ביכולת ה'.
"בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת" - זו חוצפה שאין בה שום היגיון. ומשום כך אין מורידים אותה בהסברים ובשכנועים, שהרי אין מקורה בהיגיון אלא בחוצפה ובגסות רוח; ועל חוצפה אין דרך אחרת אלא שבירה.
"ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז עד מתי לעדה הרעה הזאת . . במדבר הזה יפלו פגריכם . . אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'" - הקב"ה הרעים עליהם בקול חזק ביותר, "וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם כדכתיב ויתאבלו העם מאד".
באותו רגע של זעזוע נפתחה פנימיותם. כך דרכו של אדם המגיע ללחץ, למשבר או לצרה, לא עלינו - לפתע הוא מתעורר, והיהודי שבו מתעורר. אותו אדם עצמו, שעד אתמול לא רצה לשמוע, רוצה כעת לשמוע; שהרי גם אתמול לא הוא זה שלא רצה לשמוע, אלא הנפש הבהמית - וברגע שנוצר בה סדק, מיד הוא רוצה לשמוע.
"ונפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגסות רוחה וגבהותה" - הסטרא אחרא המפריעה נעלמה, "וישראל עצמם הם מאמינים" - וכשנשאר היהודי לבדו, נקי מן הסטרא אחרא, הרי הוא מאמין, ואין כל בעיה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי האדישות והחוצפה של הנפש הבהמית אינן מהותו האמיתית של האדם, ואין להתמודד עמן בדרך של טעם ודעת אלא בדרך של שבירה וביטוש. מן הראיה המפורשת שמביא אדמו"ר הזקן ממעשה המרגלים - שאמרו "כי חזק הוא ממנו" וחזרו ואמרו "הננו ועלינו", ללא כל אות ומופת אלא מכוח דברי התוכחה הקשים ששברו את לבם - נוכחנו כי ישראל עצמם מאמינים בני מאמינים, וכל הנדרש הוא להפיל את הסטרא אחרא מגסות רוחה, ומאליה מתגלה האמונה הפנימית.
בחלק הבא נעסוק בדוגמת האבן שנחקקה מטפטוף המים, שממנה מתברר כי בכל מצב שהוא הביטוש מועיל.