בחלק הקודם עמדנו על עניין ה'ביטוש' ועל אדם החש כי ליבו אינו נפתח. בחלק זה נראה כי דרישת התשובה אינה קבועה ואחידה, אלא משתנה בשלושה ממדים - נפש, זמן ומקום; מכאן נבוא אל שני האופנים שבהם מתבאר מדוע אין אור הנשמה מאיר בליבו של האדם, ועד לסיומו של הפרק: "להיות ממארי דחושבנא".
הכל לפי האדם, לפי הזמן ולפי המקום:
מבחינת הנפש: האדם עצמו עולה בדרגה, וכאמור, מה שהספיק לדרגתו הקודמת אינו מספיק לדרגתו החדשה.
מבחינת הזמן: אדם שחזר בתשובה על חטא בחודש שעבר, ועתה נכנס לזמן חדש - חודש אלול למשל, זמן שבו מקרבים את האדם יותר. ביחס לזמן זה נדרש ממנו לנקות מחדש דבר שאתמול היה בסדר גמור. לפיכך, אדם המגיע לחודש אלול וחש לפתע אטימות וטמטום שלא חש בהם קודם, ותוהה: הרי דווקא עתה צריך היה להיות קל יותר, כיצד נוספה לי אטימות? - התשובה היא, שמשהגיע לזמן מרומם יותר, נדרש ממנו לנקות מחדש את מה שבחודש שעבר היה בסדר.
מבחינת המקום: אדם המגיע למקום קדוש ונעלה יותר - כשהוא בא לפני צדיק או לפני מלך, נכנס לבית המקדש או לבית הכנסת - נדרשת ממנו התרוממות גדולה יותר.
וזו לשון אדמו"ר הזקן: "והכל לפי מה שהוא האדם ולפי הזמן והמקום, כידוע ליודעים".
"ולכן עכשיו בשעה זו שרואה בעצמו דלא סליק ביה נהורא דנשמתא" - כשאדם רואה בעצמו שיש חסימה, שאור הנשמה אינו חודר, שהלב אינו נפתח ואין בו התעוררות - מה המסקנה? אין המסקנה שאינו שייך לכלום, אלא "מכלל שהיום לא נתקבלה תשובתו, ועוונותיו מבדילים": התשובה שעשה בעבר הייתה טובה ומקובלת באותה שעה, אך ביחס לדרגה החדשה שהגיע אליה עליו לחזור ולעשות תשובה מחדש.
שהרי אין דבר המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמיים מלבד העוון, כלשון הפסוק "כי אם עוונותיכם היו מבדילים" - העוון מבדיל ומהווה מחיצה המפסיקה. וממילא, העוון של אתמול מתעורר היום מחדש ומבדיל. זהו אופן אחד.
לא רק על החטא, אלא אף על המעשה הטוב:
לשלמות העניין נוסיף עוד אופן, שהוא דרגה עמוקה יותר: לא רק חטא שעשה האדם וחזר עליו בתשובה טעון תיקון מחדש ביחס לדרגתו החדשה, אלא אף מעשה טוב שעשה.
נקדים: ידוע שבראש השנה הולכים ל'תשליך'. בסידור ובמחזור של הרבי מובא שיש לנער שם, ומקובל בפי אנשים שמנערים את הכיסים - אף שלא נכתב שם לנער את שולי הטלית קטן. שמעתי על כך אמרה נאה: כשאדם מנער את כיסיו, מנער הוא את עוונותיו, שהרי בכיסים מצטברים עוונות וצריך לנערם; וכשהוא מנער את הציצית, מנער הוא את מצוותיו - שאף את המצוות צריך לנער.
מהו "לנער את המצוות"? לפעמים אדם עושה מעשה טוב, וביחס לדרגה שבה הוא עומד המעשה עצמו טוב באמת ומושלם. אלא שהאדם מתקדם ומתעלה מכוח כל המעשים הטובים שהוא עושה, והמעשים הטובים הם נצחיים, שהרי הקב"ה למעלה מן הזמן. ממילא, המעשה הטוב שעשה אתמול אינו טוב דיו ביחס לדרגה הגבוהה שבה הוא נמצא היום, ועליו לחזור בתשובה גם על המעשה הטוב עצמו.
סיפור ידוע מובא על רבי סעדיה גאון, שהיה נוהג להסתיר את עצמו ולעבור בעיירות כדי שלא יזהו אותו. פעם הגיע לעיירה כאדם פשוט, נכנס לבית הראשון, דפק בדלת וביקש להתארח. בעל הבית היה מכניס אורחים שלא כדרך הטבע: כל אדם שהגיע אליו זכה בטוב שבטוב - החדר המשובח והאוכל המשובח, והכל מכל הלב ובלי גבול. כך נהג גם עם אותו יהודי, שלא ידע מי הוא.
לאחר יום או יומיים נודע בעיר שאין זה יהודי מן השורה אלא רבי סעדיה גאון. משהתפשטה השמועה נכנסו אליו יהודים רבים - זה לבקש ברכה, זה עצה וזה שאלה בהלכה - ונעשה תור ארוך. בין הנכנסים היה גם בעל הבית שאירח אותו, ומשנכנס פרץ בבכי: "רבי, אני צריך תיקון". שאל אותו רבי סעדיה: "תיקון על מה? מהו החטא?". השיב: "אני צריך תיקון על שאיני זהיר כראוי במצוות הכנסת אורחים". אמר לו: "אינך זהיר בהכנסת אורחים? הלוואי וילמדו הכל ממך מהי הכנסת אורחים!". השיב בעל הבית: "אילו הייתי יודע מתחילה שמדובר בכבוד תורתו, הייתי עושה פי כמה וכמה. כל מה שעשיתי היה מפני שלא ידעתי מי אתה". אותו יהודי ביקש תיקון על המצווה שעשה, משום שהרגיש שאין היא מספקת.
משל מן ההלכה - קרבן עולה ויורד:
קרבן עולה ויורד אינו בא דווקא על חטא (אף יולדת ומצורע מביאים אותו), והוא נקרא כך משום שהוא עולה ויורד לפי מצבו הכספי של האדם: הדרגה הנמוכה היא עשירית האיפה סולת, שעלותה שקלים בודדים; והדרגה הגבוהה היא כשבה או שעירה, שעלותן גבוהה לאין ערוך. עני מרוד שהפריש מעות כדי לקנות בהן עשירית האיפה, וקודם שהספיק לקנות את קרבנו התעשר - צריך להביא עתה לפי מצבו החדש. בשעה שהפריש את המעות היה הדבר מושלם עבורו, ובאותה שעה היה יכול להביא ולסיים את העניין; אך אז היה עני, ועתה הוא עשיר, ועליו להתאים את קרבנו למצבו החדש.
אף זו דוגמה לכך שהאדם נדרש לשפר את נתינתו בהתאם למצבו, עד כדי חזרה בתשובה על מעשיו הטובים. הדברים נאמרים כמובן ביחס לבינונים, ובהם עצמם רמות שונות: מן הדרגה שבה עליו לעשות תשובה שוב על חטא שעשה, ועד לדרגה הגבוהה שבה עליו להוסיף ולתקן אף את המעשה הטוב שעשה. זהו סוג מסוים של 'ביטוש' שאדם נותן לעצמו, בבואו לשאול: מדוע לא הגעתי לאופן שבו הלב נפתח? - משום שעליי לחזור בתשובה מחדש.
אופן שני: "רוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר":
לפי האופן הראשון מדובר במי שעשה חטא ועליו לתקנו, אלא שהתיקון נדרש ברמה גבוהה יותר. אך יכול להיות אדם שאין בעייתו בחטא כלל ואין עוונות המבדילים, אלא "שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר, מעומקא דליבא יותר". אין הטמטום נובע מחטא ממש המפסיק, אלא שדרכים שונות יש לקב"ה כיצד להוציא מן היהודי עמקות בעבודתו.
אחת הדרכים היא כדוגמת סכר בגשמיות: כשרוצים שזרימת המים תהיה בעוצמה - למשל להפקת אנרגיה של חשמל - מעמידים סכר. התגובה הראשונה היא שהמים נעצרים, ובשעה הראשונה אין מים כלל והמקום יבש; אך בשעה שלאחריה הזרימה חוזרת בעוצמה גדולה בהרבה. כך גם בעבודת הנפש: לפעמים חפץ הקב"ה לעורר באדם תשובה מעומק גדול יותר, ולכן הוא מעמיד לו סכר ועושה לו טמטום הלב. וכשאין האדם מצליח להזיז דבר - סימן הוא שעליו לעורר כוחות נפש עמוקים יותר.
ידוע שאדם הנמצא בלחץ עושה דברים שבשעת רגיעה אינו מבין כיצד היה מסוגל לעשותם. מסופר על אדם שבתקופת השואה נאלץ לברוח ממקום מסוים, ויצא דרך הסורגים. לאחר זמן חזר לאותו מקום לברך על הנס ולראות מהיכן יצא, וניסה בכל כוחו לעבור באותו פתח - ובשום אופן לא הצליח. כיצד, אם כן, יצא אז? הלחץ שבו היה שרוי כיווץ אפילו את גופו; שריריו התכווצו בלי שידע כיצד, משום שהיה חייב לצאת ולהציל את נפשו. אותו דבר מבחינה נפשית: הסכר שמעמידים לאדם מעורר בו כוחות שאינם מגולים בשעת רגיעה.
וזהו שאמר דוד המלך "וחטאתי נגדי תמיד". כמובן, אין כוונתו שהיה לו חטא ממש המסתיר, שהרי על דוד המלך למדנו בתחילת התניא בפרק א', שאמר על עצמו "ולבי חלל בקרבי" - שאין בו יצר הרע כי הרגו, ואין בו רע. אלא כוונתו שתמיד היה אצלו כעין סכר ועצירה, משום שתמיד תבע מעצמו עומק יתר ועוד יותר; וכל עצירה כזו הוא קורא "וחטאתי נגדי תמיד" - תמיד אני חש שיש מעצור, ותמיד עליי להתגבר יותר ויותר.
ואדמו"ר הזקן ממשיך ומוסיף יותר מזה: "ומי שהוא נקי מחטאות נעורים החמורים" - אף מי שאינו יכול להיזכר בחטאים שעשה בעברו ולומר שעליו לתקנם מחדש; בינוני שנולד בקדושה ובטהרה, שחינוכו היה באופן נפלא ולא היו לו מעידות כאלה בנעוריו, ובכל זאת הוא מגיע לצמצום הלב - מה יעורר בנפשו?
"ישים אל לבו לקיים מה שאמר הזוהר הקדוש, להיות ממארי דחושבנא" - 'מארי דחושבנא' היינו: מבעלי החשבון. והיינו, "לעשות חשבון עם נפשו מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה".
לסיכום: בחלק זה למדנו כי דרישת התשובה אינה אחידה, אלא "הכל לפי מה שהוא האדם ולפי הזמן והמקום" - לפי דרגת נפשו של האדם, לפי הזמן (כחודש אלול) ולפי המקום (בית המקדש, בית הכנסת, לפני צדיק או לפני מלך). ראינו שני אופנים בביאור הטמטום: האחד, שעוונות העבר מבדילים מחדש ביחס לדרגתו החדשה, עד כדי צורך לחזור בתשובה אף על המעשים הטובים - כאמרה על ניעור הכיסים והציצית בתשליך, כסיפורו של רבי סעדיה גאון וכדין קרבן עולה ויורד; והשני, שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר מעומקא דליבא, כסכר המגביר את זרימת המים, וכדברי דוד "וחטאתי נגדי תמיד". ולבסוף, אף מי שנקי מחטאות נעורים נדרש להיות "ממארי דחושבנא" ולעשות חשבון עם נפשו מכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו מיום היותו עד היום הזה.
בחלק הבא נמשיך בעניין "מארי דחושבנא": כיצד עורך האדם את חשבון נפשו, וכיצד מביא חשבון זה לביטוש הנפש הבהמית.