בחלק הקודם עמדנו על מהותו של הבינוני, וכעת נחזור אל הקטע שדילגנו עליו - המאמר המוסגר שבו עוסק אדמו"ר הזקן בצדיקים. דווקא לאחר שהאדם מודע למהותו שלו, הוא מעריך נכונה את עניין הביטוש.
המאמר המוסגר - אצל הצדיקים הדבר הפוך:
מיהו הצדיק ומהי מהותו? האלוקות והקדושה. גופו והנאות הגוף - ממנו והלאה. אמנם גם הוא אוכל ושותה, ישן ורוחץ, יש לו בית, וכלפי חוץ הוא נראה כאדם ככל האדם, אך כיצד הוא מתייחס אל אותם דברים גופניים? ביחס לעצמו אין הוא אומר "נשמה שנתת בי", אלא רואה את הגוף שנתן בו הקב"ה כדבר עלוב.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי אם בצדיקים שבהם הוא להיפך, שנשמה הטהורה שהיא נפש האלוקית היא האדם, וגופם נקרא "בשר אדם"" - אצל הצדיק "האדם" הוא הנפש האלוקית, ואילו הגוף על כל תחושותיו והנאותיו אינו אלא "בשר אדם": הבשר שלו, אך לא הוא עצמו. הוא עצמו - אלוקי.
מאמר הלל הזקן:
אדמו"ר הזקן מביא לכך דוגמה ממאמר הלל הזקן לתלמידיו, וכדאי לראות את לשון המדרש בשלמותה. במדרש רבה על ספר ויקרא נדרש הפסוק במשלי "גומל נפשו איש חסד" על הלל הזקן, ומובאים שם שני מאמרים:
בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: "רבנו, להיכן אתה הולך?". אמר להם: "לעשות מצווה". אמרו לו: "וכי מה המצווה הזו?". אמר להם: "לרחוץ בבית המרחץ". אמרו לו: "וכי זו מצווה היא?". אמר להם: "הן" - ונתן להם דוגמה, שכשם שרוחצים את הרהיטים שבביתו של מלך, כך אף גופו הוא כרהיט הטעון ניקיון.
"דבר אחר": בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: "רבנו, להיכן אתה הולך?". אמר להם: "לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא" - לגמול חסד עם האורח שבביתי, שצריך לתת לו אוכל. אמרו לו: "כל יום אית לך אכסניא?" - וכי בכל יום ויום יש לך אורח? אמר להם: "והדא נפשא עלובתא לאו אכסניא היא בגו גופא? יומא דין היא הכא, למחר לית היא הכא" - הנפש העלובה הזו אינה אלא אורחת בגוף: היום היא כאן, ומחר איננה.
שימו לב על מה דיבר הלל - על גופו או על נפשו? לשונו הייתה "והדא נפשא עלובתא", ואילו אדמו"ר הזקן לכאורה משנה מעט. וכך לשונו בתניא: "כמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה והענייה".
שתי נקודות יש כאן. ראשית, אדמו"ר הזקן מוסיף את המילה "והענייה", שאינה במקור. הטעם לכך, שבגמרא במסכת גיטין "עלובה" פירושה חצופה, ולכן מבהיר אדמו"ר הזקן שאין הכוונה כאן לחצופה אלא לענייה.
שנית, הלל אמר "נפשא עלובתא", ואילו אדמו"ר הזקן מפרש שכוונתו לגופו. הביאור פשוט: הגוף כשלעצמו אינו אלא חתיכת בשר, ומי הוא זה האוכל? החיות שבגוף, אותה אנרגיה המפעילה את כל המערכת ונהנית ממנה. וזוהי כוונת הלל ב"נפשא עלובתא" - אותה חיות שבגופו, האוכלת, השותה והרוחצת.
ומדוע אמר הלל דבר כזה על עצמו? משום ש"כמו זר נחשב" אצלו. כביכול אמר: אוכל אני בכל יום ושותה בכל יום, אך אין זו אלא טובה שאני עושה עם דבר הנגרר אחריי, ואין זה העיקר. לכן קרא לכך גמילות חסד: הוא מאכיל את הבהמה שלו, שכן אם לא יאכילנה, תגרום הבהמה שהנשמה לא תוכל ללמוד ולהתפלל. אין ברירה, יש לתת דלק למנוע - וכשאדם מתדלק את מכוניתו, אין זה משום שהוא מבקש להעניק לה מתנה, אלא משום שברצונו להגיע למקום כלשהו, ולשם כך היא זקוקה לדלק.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי הוא עצמו אינו רק נפש האלוקית לבדה, כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו, שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלוקית ממש בצדיקים" - אצל הלל הזקן כל מהותו נעשתה נפש אלוקית, כולו נהפך לטוב ולקדושה.
כל זה בצדיקים, שהם עולם אחר, ולכן נאמרו הדברים כמאמר מוסגר. אך הבינוני אינו כן: ה"אני" שלו, כפי שלמדנו, הוא הנפש הבהמית - ועל כן מוטל עליו לבטש אותה, שאם אין מבטשים אותה היא אוטמת את כל המערכת. כיצד מבטשים אותה, ומה עושים? נעבור לעמוד הבא.
"רחוק מה' בתכלית הריחוק":
זוהי המסקנה שעל האדם להסיק לעצמו לאחר שהבין שהוא עצמו הוא הבהמה: "ואם כן הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק". יסתכל הבינוני במראה ויאמר לעצמו: אמנם שומר אני קלה כבחמורה, והכול אומרים עליי "צדיק אתה", אך האמת היא שרחוק אני בתכלית הריחוק - שכן בפנימיות מהותו עדיין אין אצלו הביטול.
וכיצד יוכל לזהות אם אכן רחוק הוא? "שהרי כח המתאווה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו יתברך" - עדיין עולים בדעתו מפעם לפעם דמיונות של דברים אסורים, אף שאין הוא רוצה חלילה לעשותם.
לדוגמה: אדם ירא שמיים יושב בשבת, ופתאום חולפת במחשבתו: כמה היה טוב אילו הייתה לי עכשיו כוס תה חם. אין לו מים חמים בבית, לא הכין דבר לפני שבת ואין בידו כל אפשרות לעשות זאת. המחשבה השנייה - "אלך ואחמם" - כלל אינה עולה בדעתו, שהרי שבת היום, ולשלב הזה אין הוא מגיע כלל. ואף על פי כן, המשאלה עצמה, "הלוואי והייתה לי עתה כוס תה חם", כן עולה בו - והרי זו תאווה.
"אף שאינו מתאווה לעשותם בפועל ממש ח"ו, רק שאינם מאוסים אצלו באמת כבצדיקים", כמו שנתבאר לעיל - אילו היה צדיק, לא זו בלבד שלא היה עולה בדעתו לעשות את הדבר, אלא הוא כלל לא היה חושב עליו, ואף לא היה שייך אצלו.
יאמר אפוא הבינוני לעצמו: כיצד אני חושב על כך? ומי מעלה בי מחשבות אלו? אין הן מושלכות אליי מבחוץ, אלא באות מבפנים - ואם כן, מהו הפנים שלי? בהמה. נמצא שמבפנים בהמה אני, ורחוק אני לגמרי.
מהי התועלת שבמחשבה זו?
תועלת חשובה מאוד יש בה, והיא הביטוש: שלא ידמה האדם בנפשו שכבר הגיע לפסגה זו או אחרת, אלא יכיר את מקומו - "איזהו חכם המכיר את מקומו". משיכיר את מקומו, יראה שנדרשת ממנו עוד עבודה, וזה יפתח את ליבו. אז תצית ההתבוננות בגדולת השם את לבו, והוא יאמר: רוצה אני להיות קרוב, עדיין חסר לי - ויעשה מעשה כדי להתקרב. אך אם אינו מרגיש כלל במצבו הירוד, אין דבר שייתפס אצלו.
ובזה - בעצם היכולת שיעלו אצלו דברים אסורים במחשבה, אף שאין הוא עושה אותם - "הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים, כנ"ל", כפי שלמדנו באריכות בפרקים הקודמים: כל בעלי החיים, השקצים והרמשים שבעולם אין עולה בדעתם לעשות דבר נגד רצון הבורא, ואף אינם מסוגלים לכך; ואילו האדם, שניתנה לו בחירה חופשית, מסוגל לעשות את השטויות הגדולות ביותר שבעולם. נמצא שיאמר לעצמו: גרוע אני מן הבהמה - היא אינה מסוגלת, ואילו אני מסוגל.
על כך מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק "ואנוכי תולעת ולא איש". רבים שואלים: מה ההוכחה מפסוק זה? הרי כוונתו לומר שהאדם גרוע מבעלי החיים, ולא רק שהוא כמותם. ומבואר בזה, שכאשר התולעת היא תולעת - אין בכך פגם, שכן כך היא צריכה להיות; אך "ואנוכי תולעת ולא איש" - כשאדם צריך להיות "איש" והוא מתנהג כתולעת המחפשת דברים גשמיים ובהמיים, הריהו גרוע מן התולעת. זהו אולי אחד הרמזים שאדמו"ר הזקן מביא כאן מן הפסוק.
אדמו"ר הזקן מסיים בסוגריים, כדי להקדים תרופה למחשבה העלולה להתגנב ללב האדם: מצד אחד הוא אומר על עצמו שהוא גרוע ומשוקץ יותר מבעלי חיים, ופתאום תעלה בו הטענה - וכי כה גרוע אני? הרי מפעם לפעם יש לי התעוררות בתפילה, וכפי שלמדנו בפרק י"ג שהבינוני מתעורר בשעת התפילה.
על כך הוא כותב: "וגם כשמתגברת בו נפשו האלוקית לעורר האהבה לה' בשעת התפילה, אינה באמת לאמיתו לגמרי, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפילה, כנ"ל סוף פרק י"ג". בפרק י"ג הביא אדמו"ר הזקן משפט זה לצד החיובי: מכיוון שביכולתו לעורר אהבה זו בכל יום, נחשבת היא אמת; וכאן הוא נוקט באותו משפט עצמו לצד השני - הרי אין זה מצב תמידי, ומאחר שיש להניע זאת בכל פעם מחדש, סימן שאין זה הוא עצמו. אילו היה זה הוא, היה הדבר זורם באופן טבעי ומאליו.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את המאמר המוסגר בעניין הצדיק, שאצלו הנפש האלוקית היא "האדם" והגוף אינו אלא "בשר אדם", כמאמר הלל הזקן שהלך לגמול חסד עם "העלובה והענייה" - החיות שבגופו, שאינה אלא אורחת שהיום כאן ומחר איננה. לעומתו הבינוני "רחוק מה' בתכלית הריחוק", שכן כוח המתאווה שבנפשו הבהמית יכול להתאוות לדברים האסורים אף שאינו מתאווה לעשותם בפועל, ובזה הוא גרוע ומתועב יותר מבעלי החיים הטמאים, שאין בהם בחירה. בכך הסתיים שלב חשוב בתיאור העצמי של האדם: אף מי שלא נכשל מעולם בחטאים - ואפילו במצב דמיוני של מי שנולד בינוני ואין בזיכרונו מעשים שעשה בעבר - יש בידו כלים להכיר את קטנותו, בהתבוננו בפנימיותו ובראותו שבפנים בהמה הוא, ושמחשבות האסור העולות בו נובעות מבהמה מפותחת ומטופחת. תכלית הביטוש אינה עצבות וירידת רוח חלילה, אלא שכאשר יתבונן לאחר מכן בגדולת השם - יתעורר, משום שהוא מכיר את מקומו, ואין האגו הבעייתי והתדמית הדמיונית אוטמים את חושיו.
בהמשך הפרק נראה, בעזרת השם, דרכים נוספות - חדות וחזקות אף יותר - שיביאו את האדם לביטוש העצמי.