לאור האמור עשוי יהודי לשאול: בתניא נכתב שעל האדם להסיח את דעתו מן המחשבה הזרה, ואילו אדמו"ר הזקן הוא תלמיד תלמידו של הבעל שם טוב, וגישת העלאת המחשבות הזרות מבוארת בתורת הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. מדוע, אם כן, שולל אדמו"ר הזקן גישה זו?
ולא זו בלבד ששולל, אלא ראוי לשים לב לחריפות הדחייה: "אל יהא שוטה לעסוק בהעלאת המידות של מחשבה זרה" - אל יהיה האדם טיפש לעסוק בכך. ועל מה נאמרים הדברים? על עניין שהבעל שם טוב אומר שיש לעשותו. בחריפות כזו דוחה אדמו"ר הזקן את הגישה הזו, ומבאר מיד את הטעם.
"כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים":
למי נאמר שיש לנהוג כך, להעלות את המידה הזו לקדושה? אך ורק לצדיקים - לא לבינוני שבו עוסק ספר התניא, אלא לצדיק אמת, שכבר נאמר עליו בתחילת התניא "ולבי חלל בקרבי", שאין לו יצר הרע. ולכאורה, אם צדיק אמת הוא, כיצד נופלת לו מחשבה זרה כלל? על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם, כי אם משל אחרים".
צדיק אמת הוא בבחינת "כי האדם עץ השדה": כשם שבאילן יש שורש ויש ענפים היוצאים ממנו, וכל הענפים שייכים לאותו שורש, כך הצדיק הוא השורש, "צדיק יסוד עולם", ואליו קשורים ענפים רבים, עלים ופירות. כל מי שקשור אליו - הצדיק נושא באחריות עליו ודואג לו.
וכיצד הדבר פועל? כאשר אחד מאותם הקשורים לצדיק נתון במחשבות זרות, משום שהוא מונח בתאוות, יש לצדיק את הזכות, היכולת והאחריות לסייע לו. לפיכך מפילים מן השמיים אצל הצדיק מחשבה שמקורה באותו אדם ולא בו עצמו. אצל הצדיק אין הדבר יורד חלילה לכלל התרגשות הלב, משיכה או פיתוי לדבר אסור - זה אינו שייך אצלו כלל; המחשבה נופלת אצלו במחשבה בלבד, והוא יודע לזהות מהיכן באה, מעלה אותה לטוב, ובכך מסייע לאותו יהודי להתגבר.
אצל הצדיק, שהמחשבה אינה שלו אלא של זולתו, נאמר שכאשר נופלת מחשבה כזו יש להעלותה, לקדשה ולרוממה. אך אצל אדם הנמצא בעצמו למטה, אין הדבר שייך כלל.
הרבי הקודם מבאר שהמחשבה היא המראָה של הלב: מה שמתרחש בלב מתבטא במחשבה. אדם רגיל, ואפילו בינוני, יש לו יצר הרע ונפש בהמית, ולנפש הבהמית יש תאוות רעות המתבטאות במחשבותיו. מחשבותיו של הבינוני אינן נמשכות מזולתו כדרך הצדיק, אלא באות ממנו עצמו.
וכיצד יעלה אותן, והמחשבה באה מלמטה ואילו הוא עצמו קשור למטה? הדבר דומה לאדם המדמה שיוכל להתרומם מעל ראשו שלו: אפילו יעלה על השולחן, הראש עולה עמו יחד, ולעולם לא יתרומם מעליו. אם המחשבה באה ממנו עצמו, אין הוא יכול להוציאה מעצמו ולהעלותה למעלה. רק צדיק, הנמצא למעלה, יכול למשוך את המחשבה ולהעלותה.
כיצד חש הצדיק את זולתו?
הצדיק שייך לזולתו, מרגיש אותו ויודע מה מתרחש עמו, משום שהוא נשמה כללית הקשורה לכל אנשי הדור. הוא מסייע להם מתוך שהוא מרגיש אותם ואת כאבם, כדרך שהדבר נעשה בגוף האדם עצמו: כאשר דוקרים ברגל, המוח שם לב מיד. כיצד יודע המוח, שהוא למעלה, מה מתרחש למטה? משום שהוא קשור לאותו גוף. כך בעם ישראל, שהוא גוף אחד גדול, והצדיקים הם ראשי ישראל - הראש חש את המתרחש אף בקצה הרגל.
משל התערוכה:
תערוכת ציורים שאליה באו אמנים שונים כדי ללמוד ולבחון את האומנות שבכל ציור וציור. אחד הציורים היה מוחשי וחי כל כך, ציור של כלב מפחיד ביותר, עד שכל הניגש אליו נרתע ובורח ממנו ואינו מסוגל לבחון את ערכו האומנותי. מדוע? משום שהוא מושפע מן התמונה עצמה. מי יכול לבחון את הצד האומנותי שבציור? דווקא מי שאינו מושפע ואינו מתפעל מן הציור עצמו, והוא מסוגל לנתח את העניין בקור רוח.
זהו ההבדל בין הבינוני לצדיק: הבינוני, כשנופלת לו מחשבה, פועל עליה רגש הלב, שכן הוא שייך לעניין, נמשך אליו ומתאווה לו, ולפיכך אינו יכול לרוממו - או שהוא נרתע מן העניין או שהוא אוהב אותו. הצדיק, לעומתו, אינו מושפע מן הצד החיצוני שבעניין, וכשנופלת לו מחשבה, מקורה בזולתו.
אברהם אבינו במצרים:
דוגמה נוספת לכך: בשעה שירד אברהם אבינו למצרים אמר לשרה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". בספר 'מאור עיניים' לרבי נחום מטשרנוביל נשאלת השאלה: כיצד ייתכן הדבר אצל צדיק גדול כאברהם אבינו, שכל עניינו מונח בעניינים אלוקיים וקדושים, ואין תאוות העולם הזה ועניינים גשמיים וגסים מעניינים אותו כלל? במשך שנים רבות חי עם שרה ולא שם לב לפרט זה, ומה אירע עתה?
התשובה מפורשת בפסוק עצמו: "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה" - משהגיע אברהם למצרים, הגיע למקום שהוא ערוות הארץ, מקום ירוד ובהמי, עד שפרעה עצמו אמר לאברהם לברוח משם. תפקידו של אברהם אבינו היה לברר את הניצוצות הנמוכים של מצרים, וכיצד בירר אותם? הקב"ה הכניס במחשבתו מחשבה שבאה מן הסביבה ולא ממנו. כל עוד היה עם עצמו, במשך שנים, לא עלתה במחשבתו מעולם מחשבה כזו; ורק משנכנס לסביבה כזו, נפלה אצלו המחשבה, ובתור בעל תפקיד אלוקי ידע כיצד לטפל בה ולהעלותה.
כל זה אמור בצדיקים בלבד. אנשים כמונו יכולים רק לקרוא שקיים דבר כזה, אך אין הדבר שייך אלינו כלל.
ומכאן ללשון התניא: "אבל מי שנופל לו משלו, מבחינת הרע שבלבו שבחלל השמאלי - איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה?". המחשבה אינה זרה לו כלל, אלא שלו היא, מקבלת ממהותו ומן הרע שבלבו. כיצד יעלה על דעתו לנצל מחשבה זו ולומר ליצר הרע: מעוררני אתה בעניין של אהבה זרה? מה טוב, נעלה עמה לאהבה טובה. אין זה שייך, שכן המחשבה לא באה מזולתו אלא ממנו עצמו.
העצה למעשה:
כיצד, אם כן, על האדם להתייחס למחשבה זרה הנופלת לו? להסיח ממנה את הדעת לחלוטין, להמשיך בדברים אחרים ולא לשוב ולחשוב בה אפילו רגע אחד במחשבה רצונית. זו הדרך הנכונה לטפל בעניין.
ויש לזכור את מהלך הפרקים: פרק זה בא להשיב לאדם המצטער מעצם העובדה שנופלות לו מחשבות זרות. בפרק הקודם התבאר שאם נופלות לו מחשבות זרות באמצע עסקיו אין לו להיעצב מכך, שהרי עליו לשמוח בכך שהוא מקיים את מצוות "ולא תתורו אחרי לבבכם". וכאן נידונה השאלה: מה הדין כאשר המחשבות הזרות נופלות באמצע התפילה? מיד נראה מדוע אין להיעצב מכך, אך עוד קודם לכן נותן אדמו"ר הזקן עצה טובה: נפלה מחשבה זרה בשעת התפילה - יסיח ממנה את דעתו ולא יחשוב בה כלל.
ומכאן לנושא העיקרי של פרקים אלו: אדם שבכל יום ובכל תפילה, שוב ושוב, נופלות לו מחשבות זרות, והוא אמנם מסיח את דעתו - אך עצם העובדה שהדבר חוזר ונשנה מפריעה לו, ומתוך כך הוא עצוב. כיצד נעניק לאדם כזה את הכלים שלא ליפול ברוחו מעצם ההתמודדות המתמדת עם המחשבות הזרות? בכך יעסוק המשך הפרק.
"אף על פי כן" - אף שהוא נתון במצב שבו נופלות לו בשעת התפילה מחשבות זרות חדשות לבקרים, והוא עושה את המוטל עליו ומסיח את דעתו, ואף על פי כן כואב לו המצב - אומר לו אדמו"ר הזקן "אל יפול לבו בקרבו", שלא ייפול למצב רוח ירוד מן העובדה שמחשבות כאלו פוקדות אותו תמיד, "להיות מזה עצב נבזה".
הקדמה: מצבים שונים של מחשבות בשעת התפילה:
יש כמה מצבים של מחשבות הנופלות בזמן התפילה, ואדמו"ר הזקן עוסק כאן במצב מסוים. קודם לכן יש להקדים מצב מוקדם יותר, שאין הוא מדבר בו כאן: אדם שנופלות לו מחשבות זרות בתפילה משום שכלל לא עצר את המחשבות הללו. הוא מדבר לפני התפילה שטויות ודברים בטלים, ובא לבית הכנסת כשהוא עדיין מתעסק בענייניו ומדבר, ותוך כדי כך מניח תפילין ואומר את המילים. אצל אדם כזה אין חוכמה בכך שנופלות לו מחשבות זרות באמצע התפילה, שהרי הוא עדיין לא התחיל להתפלל - אין אלו מחשבות זרות בתוך התפילה, אלא מחשבות זרות שלפני התפילה, ואף שבפועל הוא מוציא בפיו את מילות התפילה, אין זה נקרא שהוא מתפלל.
על מצב זה אין אדמו"ר הזקן מדבר כאן, אלא במקום אחר, והוא פשוט ומפורש בשולחן ערוך: ישנה הלכה בדבר מה מוטל על האדם לעשות לפני התפילה, והיא נדפסת בסידור אדמו"ר הזקן לפני תפילת שמונה עשרה, באותיות קטנות שלעיתים אינן ניכרות. וכך נאמר שם: "המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו" - על האדם לחשוב על משמעות המילים שהוא אומר, שנאמר "תכין לבם תקשיב אזנך"; "וצריך שיראה עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו" - העומד בתפילה צריך לראות עצמו כעומד ממש לפני הקב"ה.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע שולל אדמו"ר הזקן בחריפות את העיסוק בהעלאת המחשבות הזרות: דברים אלו נאמרו לצדיקים בלבד, שאין נופלות להם מחשבות משלהם אלא משל אחרים, שכן הצדיק הוא השורש ונשמה כללית הקשורה לכל בני דורו, כמוח החש בכאבה של הרגל. משל התערוכה המחיש שרק מי שאינו מושפע מן התמונה יכול לבחון אותה, וכך רק הצדיק, שאינו נמשך לעניין, יכול לרוממו, כפי שמצינו באברהם אבינו בירידתו למצרים. לעומתו, הבינוני שהמחשבה באה ממנו עצמו אינו יכול להתרומם מעל ראשו, ולפיכך העצה היחידה היא הסח הדעת. עוד למדנו שאף על פי כן אל יפול לבו בקרבו ואל יהיה מזה עצב נבזה, והקדמנו את המצב שבו כלל לא הייתה הכנה לתפילה, ואת ההלכה שהמתפלל צריך לכוון פירוש המילות ולראות עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו.
בחלק הבא נעסוק בהמשך לשון ההלכה - בהכנות הנדרשות מן האדם לפני התפילה, ובביאור מדוע אין ליפול ברוח מעצם ההתמודדות עם המחשבות הזרות בשעת התפילה.