עצרנו באמצע פרק כ"ט, בדף ל"ו עמוד ב' (עמוד 72), בסוף השליש הראשון של העמוד, לאחר הסוגריים המרובעות, במילים "ובפרט כשיזכור". נקדים תזכורת קצרה למה שלמדנו מתחילת הפרק עד כאן, ומשם נמשיך הלאה.
תזכורת ממה שלמדנו בתחילת הפרק:
בפרק זה החלנו ללמוד על הבינוני שבעייתו היא "טמטום הלב" - ליבו אינו מתעורר אף בהזדמנויות שבהן היה אמור להתעורר על פי טבע האדם. כאשר אדם מתבונן בדברים שאמורים לעורר את אהבת השם, מן הראוי היה שליבו יתרגש ושמשהו יפעל בו; ואילו כאן ישנה אטימות בלב - הלב אינו זז ואינו מתעורר.
מכיוון שכך, הובאה עצת הזוהר שיש 'לבטש': כבול עץ שאין האש נתפסת בו, שהעצה לגביו היא לבטשו ולפוררו לחלקים קטנים, ואז תיתפס בו האש. כך אף בנמשל - כאשר האדם נמצא במצב שליבו אינו מתעורר, כנראה נדרש כאן ביטוש, ופרק זה מלמד כיצד עושים את הביטוש.
הנקודה שלמדנו עד המקום שבו עצרנו היא, שעל היהודי להתבונן בכך שמהותו היא הנפש הבהמית. רק אצל הצדיקים המהות היא הנפש האלוקית, אך אצל הבינוני שעליו מדובר - מהותו היא הנפש הבהמית. כך דייקנו בלשון שאומר היהודי בכל בוקר: "נשמה שנתת בי" - ה"בי" אינו הנשמה. הנשמה טהורה היא, והנשמה הטהורה ניתנה "בי", והוא הנפש הבהמית. זו מהותו של האדם, ואין בדבר כל סתירה.
ובמה מתבטא חסרונה של הנפש הבהמית? בכך שהאדם מסוגל - אף אם לא חטא מעולם - שיתעוררו בו באופן תאורטי תאוות לדברים האסורים, גם כשאין הוא רוצה בהם כלל וחלילה לו מלבצעם. עצם היכולת שדבר כזה יתעורר אצלו בכלל, מעידה על פחיתות נפשו. וההתבוננות הזו עצמה - שהאדם מעמיד מראה לעצמו ונותן לעצמו את הציון הזה, שאינו נסחף אחר מחשבותיו כאילו הוא מי יודע מי, אלא אומר לעצמו: מהותי בהמית שכזו היא - היא כשלעצמה ביטוש, המשפשף אותו במקצת ומסייע יותר לגילוי הלב ולהתעוררותו.
מצבים חמורים יותר:
עד כאן דובר אף באדם שלא חטא מעולם, שעצם היכולת לחטוא מגלה כבר את בעייתו - כפי שהזכיר אדמו"ר הזקן, שאף שקצים ורמשים אינם מסוגלים לעבור על רצון הבורא, ואילו האדם כן מסוגל, וזהו חסרונו. כמו שנאמר בתהילים על אדם הראשון "אחור וקדם צרתני" - שהוא "אחור", מאחורי כולם, בכך שהוא גרוע מהם ביכולתו לחטוא.
כאן מוסיף אדמו"ר הזקן: "ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים" - ובמיוחד כאשר האדם מכיר את עצמו ויודע שאכן נכשל בחטאים כאלה ואחרים, שאז בוודאי ובוודאי נפשו נמצאת בפחיתות, ועליו לחשוב על כך שנדרש ממנו לחזור בתשובה גם על החטאים שעשה. זהו סוג נוסף של ביטוש, ובו פרטים כפי שנראה בלשונו.
לכאורה, אף שהחטאים נעשו בעבר, הרי כבר חזר בתשובה עליהם - שהרי מדובר בבינוני, הנמצא כרגע במצב נפשי שבו החטאים מופרחים ומושללים אצלו לחלוטין, עד כדי כך שהוגדר בתניא כמי שנמצא במצב נפשי ש"לא עבר ולא יעבור לעולם", כפי שדיברנו על כך.
"ושם הוא למעלה מהזמן":
ועל כך אומר אדמו"ר הזקן: "זה הפגם שעשה בעליונים" - בשעה שאדם חטא, נעשה מיד באותו רגע פגם בכל העולמות העליונים, שהרי נאמר "את העולם נתן בליבם" - ליהודי יש השפעה על כל סדר ההשתלשלות, לטוב ולמוטב, וכשהוא חוטא הוא פוגם בכל העולמות העליונים.
"ושם הוא למעלה מהזמן" - בעולמות העליונים אין את ממד הזמן, ואין לומר שם שחטאו היה אתמול או שלשום, לפני עשרים שנה או לפני חמישים שנה, אלא "וכאילו פגם ונטמא היום ח"ו ממש" - כאילו לא נעשה הפגם לפני חמישים שנה, אלא היום ממש.
אדמו"ר הזקן עצמו מקשה: "ואף שכבר עשה תשובה נכונה" - אם כבר עשה תשובה נכונה, מה מקום לומר שהפגם שעשה לפני כך וכך שנים הוא כאילו נעשה היום, ושעליו להתייחס אליו כאילו החטא התרחש ברגע זה ממש? והתשובה: "הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום כידוע ליודעים".
ביאור הדברים:
כשאדם חוטא, נעשה הפגם - ככל חטא וחטא - בעולמות העליונים ובכל סדר ההשתלשלות, ונמצא שיש פגם המופנה אליו. אלא שלא בכל אדם גלויים כל העולמות וכל הרמות עד למעלה מעלה, באופן שיחוש את אותו פגם וממילא תוטל עליו חובת תיקונו. ייתכן שהוא נמצא כרגע במצב פשוט, נמוך וגס, וממילא מה שגלוי אצלו הוא חלק נמוך בנשמה ודרגות נמוכות בלבד.
לפיכך, כשהוא חוזר בתשובה - הוא אכן תיקן וניקה את הפגם לגמרי, אך באותה רמה שאליה הוא שייך. במישור זה, אם יביט על החטא שעשה, הרי נמחל ונמחק והיה כלא היה. אך מה בדבר הפגם בדרגה וברמה גבוהה יותר? זה עדיין לא תוקן, ומטעם פשוט: באותה שעה לא היה האדם שייך כלל לרמה ההיא, וממילא לא הייתה כל טענה כלפיו.
אולם כעבור עשר שנים, כשהוא מתרומם ומתקדש ונעשה עדין יותר, ושייך לדברים שבעבר לא היה שייך אליהם כלל, שכן הוא נמצא במצב טוב יותר - במצבו הטוב הזה עליו לחשוב שוב על אותו דבר שעשה אז. וכיוון שעלה קומה, הרי שבקומה זו רובצים עליו עדיין חובות שעליו לפרוע, ופגמים שטרם תיקן.
וכיצד יידע האדם שכך הדבר? הבינוני עצמו רואה שיש לו בעיה, ובכך אין ויכוח: הוא רואה שנפשו נמצאת במצב של טמטום הלב, שמשהו אינו זז. על כך אומרים לו: הסיבה שמשהו אינו זז היא, שבמצב הנתון של היום משהו אטום. ואם לפני שנתיים או עשר שנים הרגיש שהכל כשורה - הרי אז היה ברמה שבה הספיק לו מה שהיה לו.
זו אפוא כוונת לשון התניא, שהלב יש בו "בחינות ומדרגות רבות": אין הפירוש שהאדם חוזר בתשובה פעם נוספת על אותו חטא עצמו, אלא שברמה זו מעולם לא חזר בתשובה. התשובה שעשה ושנתקבלה הייתה ברמה נמוכה יותר, וברמה הנוכחית עדיין לא הייתה תשובה. וכל זמן שלא היה שייך לרמה זו - לא דובר אליו כלל והדבר גם לא הפריע; מששייך הוא אליה, הדבר כן מפריע. ומכיוון שכעת הוא רואה את האטימות, רואה שנדרש ביטוש ורואה שמשהו אינו זז - הוא יודע שהעניין שייך לרמה זו. לפיכך יחזור וייזכר באותו חטא, ויאמר לעצמו: עשיתי פעם כך ולא היה זה בסדר, ומכאן שברמתו הנוכחית עליו לשוב מחדש על החטא ההוא, שכן לרמה זו עדיין לא הייתה תשובה.
"ולפי הזמן והמקום" - עולם, שנה, נפש:
בספר יצירה מובא שהבריאה מתחלקת לשלושה, שראשי התיבות שלהם עש"ן:
עולם - מקום.
שנה - זמן.
נפש - אדם.
וכאן אנו עוסקים בבחינת ה"נפש": מבחינת נפשו, אתמול היה ברמה אחת ואז היה הדבר בסדר, וכעת נפשו נמצאת ברמה גבוהה יותר.
ומכאן יוצא לכאורה אבסורד: מאחר שיש לו טמטום הלב, סבור הוא שהוא נמצא ברמה נמוכה יותר. ואומרים לו להפך - הסיבה שיש לו כעת טמטום הלב היא שהוא כבר ברמה גבוהה יותר ביחס למצבו אתמול, ולפיכך נדרש ממנו כעת תיקון מחדש. כיוון שכבר הגיע לרגישות ולמודעות גבוהות יותר, עליו לתקן מחדש את מה שאתמול היה כבר בסדר גמור; ואם לא יעשה כן, ודאי שאין זה טוב, שכן יחסר לו מה שהוא חייב לעשות במצבו הנוכחי.
לסיכום: בחלק זה למדנו את המשך דרכי הביטוש שבפרק כ"ט: לאחר ההתבוננות בפחיתות הנפש הבהמית - שעצם היכולת לחטוא מעידה עליה - מוסיף אדמו"ר הזקן "ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים", שהרי הפגם שעשה הוא בעליונים, ושם למעלה מן הזמן, וכאילו פגם ונטמא היום ממש. ואף שכבר עשה תשובה נכונה, עיקר התשובה בלב, ובלב בחינות ומדרגות רבות: התשובה שנתקבלה הייתה ברמתו דאז, וברמתו הנוכחית - הגבוהה יותר - עדיין לא הייתה תשובה, וטמטום הלב שהוא חש עתה הוא עצמו ההוכחה שנדרש ממנו תיקון מחדש.
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק כ"ט, ובהמשך דרכי הביטוש שהוא מציע לעורר בהן את הלב.