הגענו לפרק כ"ח בתניא, הנמצא בדף ל"ה עמוד א' (עמוד 69). פרק זה הוא השלב השלישי באותו עניין שבו אנו עוסקים מפרק כ"ו ואילך, ובו יגיע הנושא לסיומו: כיצד לעקור, לבטל ולהוציא את העצבות מליבו של האדם. לאחר שלמדנו בתחילת פרק כ"ו שהעצבות היא דבר שלילי ביותר - אי אפשר לעבוד את השם בשום צורה ואי אפשר להתקדם לשום מקום כאשר האדם שרוי בירידה כזו - נכנס אדמו"ר הזקן לפרט כמה וכמה סוגים של עצבות, ובכל סוג וסוג מסביר כיצד להתמודד עמו.
תמצית הנלמד עד כה:
בפרק כ"ו: עצבות הבאה מחיסרון בעניינים גשמיים - אין כל סיבה להיות עצוב ממנה. עצבות הבאה מן המצב הרוחני - הדבר תלוי בזמן שבו היא מתעוררת: אם היא נופלת עליו בשעת העבודה והעסקים, יאמר לעצמו שאין זה הזמן, וסימן הוא שאינה באה מן הצד הטוב; ואם היא נופלת עליו בשעת לימוד התורה או התפילה, עצבות כזו חיובית היא, אלא שיקבע לה זמן, שעת הכושר, ואז ישב ויעשה חשבון נפש - ולא שתיכנס בו סתם כך, ללא הכנה מוקדמת.
בפרק כ"ז: אדם שעצבותו אינה נובעת ממצבו הרוחני הכללי, אלא מכך שנופלים עליו כל העת הרהורים רעים, תאוות ומחשבות זרות הטורדות אותו, עד שקשה לו לשאת את המלחמה התמידית והוא אומר "עד מתי אפשר לחיות כך?". על כך אומר לו אדמו"ר הזקן: נופלות לך תאוות ומחשבות זרות באמצע העבודה והעסקים? אל תתעצב, אלא שמח שניתנה לך הזדמנות לקיים מצוות עשה של "קדושים תהיו", שאדם מקדש את עצמו, ומצוות לא תעשה של "ולא תתורו אחרי לבבכם" (ובעניין מצוות העשה דובר שם בעיקר בענייני אכילה).
בפרק כ"ח שלפנינו - פרק קצר יחסית - עוסק אדמו"ר הזקן באדם שעצבותו נובעת מכך שנופלות עליו מחשבות זרות דווקא בשעת התפילה. תמיד, מיד כשהוא מתחיל להתפלל, עולות ומציפות אותו כל הבעיות, כל העסקים, כל הזיכרונות וכל המחשבות, ומכך הוא נופל לעצבות. מדוע הדבר קורה לו, וכיצד עליו להתייחס למחשבות המפריעות והטורדות אותו באמצע התפילה או לימוד התורה - בכך יעסוק הפרק.
[ומה בדבר עצבות הנובעת ממאורע שאירע לו או לאחד מקרוביו? כפי שנתבאר בפרק כ"ו, על מה שאירע לעצמו עליו לדעת שכל הבא מלמעלה - טוב הוא; ובוודאי כשאירע דבר לזולתו, ראוי לרחם עליו ולהשתתף בצערו, וזהו דבר חיובי - אלא שיש לדעת מתי לחשוב על כך, ולא בשעת התפילה ובאמצע עבודת השם].
ניגש ללשון הפרק:
"ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה" - אדם העומד להתפלל בכוונה, ודווקא בשעת התפילה מתחילות לצוף לפניו כל המחשבות הזרות (ועוד נעמוד על משמעות הכינוי 'זרות').
ידועה לשון הזוהר: "שעת צלותא - שעת קרבא", שעת התפילה היא שעת מלחמה. כיוצא בזה מצינו בדברי יעקב אבינו על מעשה שכם: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" - שבפשוטו חרב וקשת כלי מלחמה הם, ואילו אונקלוס מתרגם "בצלותי ובבעותי", בתפילתי ובבקשתי. התפילה היא מלחמה, ולפיכך דווקא בשעתה עולים אותם הרהורים ומחשבות זרות.
ידוע הסיפור על אותו יהודי שעשה עסקים עם הפריץ ורימה אותו, ולאחר מכן בא אל רבו מוטרד מאוד, מחשש שהפריץ יגלה את הדבר ויעשה לו כך וכך, ולא ידע כיצד להתמודד עם העניין. אמר לו הרבי: "הפריץ שלך - אל תדאג, הוא לא ישים לב שרימית אותו". ומדוע? משום שאינו מתפלל. יהודי שמתפלל - בשעת התפילה הוא נזכר בכל עסקיו; אך מי שאינו מתפלל, אין לו שעה שבה יעלו לפניו כל המחשבות, וממילא לא ישים לב.
אך סוף סוף המחשבות עולות ומבלבלות את האדם. מה יעשה, והוא עומד כעת עם הסידור בידו ומתפלל?
"אל ישית לב אליהן, אלא יסיח דעתו מהן" - משפט זה הוא, אפשר לומר, כותרתו של הפרק. ברגע שעולה המחשבה, אל יתחיל להתמודד עמה, לדחותה במחשבתו, או לברר מדוע נפלה לו ומהיכן באה, אלא יסיח דעתו ממנה ויתרכז במחשבת התפילה. זהו הכלל שעל האדם לדעת: בכל פעם שנופלת לו מחשבה מבלבלת בשעת התפילה - לא לשים לב אליה, לא לנסות לדחותה ולא לשקוע בשאלה מהיכן הגיעה, אלא להמשיך הלאה.
ומוסיף אדמו"ר הזקן: "וגם אל יהא שוטה לעסוק בהעלאת המידות של המחשבה זרה".
מהי 'העלאת המידות' של המחשבה הזרה?
מושג זה מופיע בספריהם של צדיקים - בספרי הבעל שם טוב, אצל המגיד ממזריטש, בספר 'מאור עיניים' לצדיק מצ'רנוביל ובמקומות רבים נוספים: אדם שנפלה לו מחשבה זרה עושה לעצמו חשבון מהיכן הגיעה, שהרי כל מחשבה קשורה לאחת המידות. מחשבה שעניינה אהבה - שורשה במידת החסד; מחשבה שעניינה פחד ויראה - שורשה במידת הגבורה. לפי זה יאמר לעצמו: הגיעה כעת מחשבה זרה השייכת לתחום החסד והאהבה, אם כן אעורר בעצמי אהבת השם ואנצל את הדחף הזה של אהבה זרה לאהבת הבורא - ונמצא שהעליתי את המחשבה הזרה לקדושה, וניצלתי את הכיוון השלילי לחיובי.
ולכאורה יש כאן סתירה: אדמו"ר הזקן מורה להסיח את הדעת מן המחשבה, ואילו בספרים אלו כתוב שכאשר נופלת מחשבה זרה אין להסיח ממנה את הדעת, אלא אדרבה - לטפל בה ולראות כיצד להעלותה לטוב.
כך, למשל, מבאר הבעל שם טוב את המשנה הידועה בפרקי אבות: "איזהו גיבור - הכובש את יצרו". ושואל הבעל שם טוב: לכאורה היה מתאים יותר לומר "מיהו גיבור"; הלשון "איזהו" משמעה שיש כמה סוגי גיבורים, והשאלה היא איזה מהם הוא הגיבור.
ומבאר, שהמשנה מרמזת: יש צדיקים שכאשר נופלות להם מחשבות שאינן טובות הם פשוט דוחים אותן ומסיחים מהן את הדעת; אך הגיבור הוא "הכובש את יצרו" - הוא נוטל את היצר שבא אליו, כובש אותו אצלו, רוכב עליו ומעלה אותו לטוב. לא הסחת דעת, אלא אדרבה - כיבוש היצר והעלאתו. כך אומר הבעל שם טוב.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על סדר העניינים בפרקים כ"ו - כ"ח: מן העצבות מדברים גשמיים ורוחניים, דרך העצבות הבאה ממחשבות זרות בשעת העסקים, ועד לפרק כ"ח העוסק במחשבות זרות הנופלות על האדם בשעת התורה והתפילה - שעה שהיא "שעת קרבא". הוראתו של אדמו"ר הזקן היא שלא לשית לב אליהן אלא להסיח מהן את הדעת, ואף לא לעסוק ב'העלאת המידות' של המחשבה הזרה, כדרך המבוארת בספרי צדיקים ובדברי הבעל שם טוב על "איזהו גיבור - הכובש את יצרו".
וכיצד מתיישבת הוראתו של אדמו"ר הזקן עם אותה דרך של כיבוש היצר והעלאתו, ולמי אמורים הדברים - נראה בהמשך הפרק.