בחלק הקודם עמדנו על מאמר חז"ל "אדם מקדש עצמו מעט - מקדשין אותו הרבה, מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה". כעת נראה כיצד פירשו מאמר זה מפרשי הגמרא, ובראשם המהרש"א, ובמה שונה ביאורו של אדמו"ר הזקן.
ביאור המהרש"א:
מפרשי הגמרא, ואף הפשטנים שביניהם כמהרש"א, מבארים שהגמרא הולכת בדרגות ובשלבים: אדם המקדש עצמו מעט זוכה שיקדשו אותו הרבה, ורק לאחר שהשלים שלב זה וקידש את עצמו הרבה מלמטה, הוא זוכה שיקדשו אותו הרבה מלמעלה. כלומר, אין עוברים אל השלב של "מלמטה מקדשין אותו מלמעלה" בטרם נשלם השלב הקודם: תחילה יש להגיע לכך שמקדשים אותו הרבה ותהיה לו סייעתא דשמיא להיות קדוש הרבה, ורק אז מתקדם אל הקידוש שמלמעלה.
ביאורו של אדמו"ר הזקן:
אדמו"ר הזקן אינו מבאר כך את הגמרא, אלא מחבר את שני חלקי המאמר יחד: "אדם מקדש עצמו מעט למטה - מקדשים אותו הרבה מלמעלה". אין ממתינים עד שיקדש את עצמו הרבה מלמטה כדי שיזכה לקידוש שמלמעלה; אף אם קידש את עצמו מעט בלבד, כבר ראוי הוא שיקדשו אותו הרבה מלמעלה.
מהיכן לוקח אדמו"ר הזקן את היסוד שבמעט שלמטה זוכה האדם להרבה, ודווקא מלמעלה? כאן בתניא הוא מקצר בעניין, אך במקום אחר הוא מאריך: באיגרת התשובה הוא מביא את אותו פסוק ממש, "והתקדשתם והייתם קדושים", נוקט באותה לשון עצמה - "אדם מקדש עצמו מעט מלמטה" - ומוסיף שם משל המבהיר את מקור הדברים.
המשל מאגרת התשובה:
בסוף אגרת התשובה (פרק י"ב) עוסק אדמו"ר הזקן באדם המקבל עליו ייסורים, וכותב שהקב"ה ברא את העולם שיהיה עולם של חסד, ולפיכך בייסורים קלים בעולם הזה ניצל האדם מדינים קשים של העולם הבא. מעט ייסורים כאן מוחקים חשבון גדול למעלה. על כך מביא אדמו"ר הזקן משל, והוא יסייע גם בענייננו: "כמשל הילוך והעתקת הצל" - כשמודדים בארץ את תנועת הצל ומוצאים שזז טפח אחד, מה גרם לתנועתו? הילוך גלגל השמש ברקיע. וכמה זזה השמש למעלה? לא טפח, אלא אלפי מילים. תנועה עצומה למעלה פועלת טפח אחד למטה.
מן המשל נלמד גם את ההיפך: כשאדם עושה פעולה קטנה למטה, יש לדעת שלמעלה היא משפיעה באין ערוך. ממילא, כשהגמרא אומרת שאדם המקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, אין הכוונה שיזכה להצליח ולעשות הרבה למטה, אלא שבמעט שעשה למטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה. ואכן, בהמשך דבריו באיגרת התשובה מקשר אדמו"ר הזקן את המשל במפורש לאותו עניין, ומביא את מאמר חז"ל על הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים" באותה לשון שהביא כאן. זהו הטעם שאדמו"ר הזקן מפרש את הגמרא באופן שונה משאר מפרשי הגמרא.
מצוות עשה שאין הצדיק יכול לקיימה:
בפתיחת הפרק בא אדמו"ר הזקן להסביר ליהודי המתמודד עם מחשבות אלו מדוע עליו לשמוח: בכל פעם שהוא מתגבר יש לו הזדמנות לקיים מצוות לא תעשה של "ולא תתורו אחרי לבבכם", מצווה שהצדיק אינו יכול לקיימה. כעת מוסיף אדמו"ר הזקן שאין מעלתו של הבינוני המתמודד מצטמצמת לקו השלילי של קיום מצוות לא תעשה, אלא יש בידו גם מצוות עשה בקו החיובי, שרק הוא יכול לקיימה ואין הצדיק יכול לקיימה.
ובלשונו: "לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה - והתקדשתם". הצדיק אינו יכול לקיים מצווה זו, שהרי הוא כבר קדוש ומופרש מענייני העולם, ואין מה לומר לו "קדש עצמך במותר לך", שכן מלכתחילה אינו שייך לזה כלל והוא מובדל ממנו. אך הבינוני, שהוא כן שייך לענייני העולם, כשמקדש את עצמו במותר לו הוא מקיים את מצוות העשה של "והתקדשתם" - מצווה שהצדיק אינו יכול לקיים.
"והתקדשתם - שתעשו עצמכם קדושים":
"או פירוש והתקדשתם - שתעשו עצמכם קדושים" - שהאדם יעשה את עצמו קדוש. בעניין זה ידוע הסיפור על אנשים שבאו לאדמו"ר הזקן ואמרו לו שאומרים על חסידיו שהם מתחזים, עושים את עצמם כאילו הם קדושים. השיב להם אדמו"ר הזקן: אם כך, טוב מאוד! שהרי המשנה אומרת על המתחזה לחיגר או לפיסח "אינו מת מן הזקנה עד שיהא כאחד מהם" - המתחזה לחיגר ייעשה חיגר, המתחזה לפיסח ייעשה פיסח, וכן בעיוור. ואם בדבר רע כך, הרי מרובה מידה טובה ממידת פורענות, ואם מתחזים הם ל"והתקדשתם" - ודאי שיהיו כאלה באמת.
ומהי אותה עשייה בפועל? כשמתעורר באדם חשק לתאווה, יאמר לעצמו שיאכל זאת בעוד עשר דקות. וכשישמיע היצר הרע את קולו ויטען "וכי קדוש אתה? וכי צדיק אתה?" - יענה שהוא עושה את עצמו כאילו, בבחינת "שתעשו עצמכם קדושים".
בשיעור הקודם, כשלמדנו שורות אלו, עמדנו על השאלה מדוע כותב אדמו"ר הזקן שדווקא באותו זמן שבו הוא מתעכב הוא עוסק בלימוד:
הרבי מציין באחת מהערותיו על הפרק "צריך עיון" מה הקשר בין הלימוד לבין ההתעכבות, שהרי עצם דחיית התאווה היא עניין בפני עצמו.
מאידך, יש המבארים שאם בזמן הדחייה עוסק האדם בתאוות אחרות, הרי החליף תאווה בתאווה ואין בכך התקדשות; דווקא כשהוא לומד או עוסק בדבר של קדושה באותן דקות, ההתאפקות היא התאפקות של קדושה ויש לה ערך.
שני הדברים נכונים: גם עצם דחיית התאווה היא עניין גדול, וגם ההתעסקות בקדושה באותה שעה מעניקה לדחייה את תוקפה.
"אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מהסטרא אחרא" - האדם העושה את עצמו קדוש אינו מובדל באמת מהסטרא אחרא, והוא נותר באותה קטגוריה שהזכרנו, במובן זה שהוא עדיין שייך לענייני העולם. "בתוקפה וגבורתה כתולדתה" - התאווה נשארה באותה עוצמה ובאותו תוקף שבו נולד; ויש מקום בתניא שבו נאמר שאדרבה, הרע מתחזק במשך הזמן, ואינו רק "כתולדתו" אלא מתעצם והולך. "רק שכובש יצרו ומקדש עצמו" - וזהו בדיוק תוכנה של מצוות העשה: שיהיה האדם אדון לעצמו ובעל הבית, הוא ישלוט בתאווה ולא היא תשלוט בו.
"המוציא מחברו עליו הראיה":
מהו השכר על כך? בטרם נגיע לזה, ראוי לעמוד על נקודה חזקה שביאר הרבי באחת ההתוועדויות: מדוע מדגישים בחסידות כל כך את העניין של שליטה בתאווה ודחיית עצמו אף בדברים המותרים? הרבי הסביר שמתרחש כאן דבר עמוק מאוד, הנוגע בתכלית אמונתו של יהודי בהקב"ה.
בהלכה קיים כלל המופיע בגמרא בהקשרים רבים: "המוציא מחברו עליו הראיה". אם אדם מוחזק בחפץ, ובא אחר ותובע ממנו את החפץ בטענה שהוא שלו - חובת ההוכחה מוטלת על המוציא, ואילו המוחזק אינו צריך להוכיח דבר. ומכאן, אומר הרבי, יש לשאול: מי מוחזק בעולם הזה, ומי האורח?
אם הקב"ה הוא בעל הבית - כביטוי הידוע בחסידות, שאלוקות היא הפשטות, והעולם הנראה לעינינו מתחדש בכל רגע ואינו אלא אורח כאן - הרי הקב"ה הוא המוחזק. ולפיכך, הרוצה ליהנות מן העולם, עליו הראיה: יביא הוכחה שמותר לו ליהנות, ובאין הוכחה - לא ייהנה.
ואם האדם נוהג לפי "מה שבא לי אני עושה" - הרי הוא מסתכל בהיפוך: העולם הוא המוחזק, והקב"ה כביכול האורח. לפי גישה זו, כשאומרים לו שאסור - "עליו הראיה": תוכיח שאסור, ואם אין כתוב בתורה שאסור, הוא לוקח.
נמצא שבעומק הדברים, השאלה אם אדם מקיים "קדש עצמך במותר לך" אם לאו, אינה שאלה צדדית של דחיית תאווה בשעה אחת, אלא שאלה יסודית באמונה: מי בעל הבית כאן, מי מוחזק ומי מוציא מחברו. וכשהאדם יודע שבעל הבית הוא הקב"ה, עליו למצוא הוכחה על כל דבר: לא לשאול "היכן כתוב בשולחן ערוך שאסור?", אלא להיפך - "היכן כתוב בשולחן ערוך שחייב?", ואם אין הוכחה שהדבר חובה על פי תורה, אל יעשה זאת. זהו תוכנו של "והתקדשתם", ומי שחי כך מתחיל לחשוב נכון על הדברים ולא בהיפוך.
"והייתם קדושים" - ההבטחה:
"והייתם קדושים" - זו כבר הבטחה: אם תקיים "והתקדשתם", מבטיח הקב"ה "והייתם קדושים". "כלומר סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא" - האדם שיחיה עם עניין זה של "והתקדשתם", בסופו של דבר יהיה מובדל באמת מהסטרא אחרא. אין הכוונה שייהפך לצדיק, אלא שיהיה מובדל מעט יותר: תאוותיו וקשייו יהיו מסוג אחר.
שהרי יש דרגות בתאוות: יש מי שתאוותיו בדברים האסורים, ויש מי שתאוותיו בדברים המותרים; ואף בדברים המותרים עצמם יש מי שתאוותיו גסות יותר ויש מי שהן דקות יותר. יש אנשים המקנאים בתאוותיהם של אחרים ואומרים: הלוואי והיו אלו תאוותיי. זו הכוונה שהאדם יהיה קדוש ומובדל באמת, לפחות במינון מסוים: הקב"ה יקדש אותו מעט, והתמודדויותיו יהיו קלות יותר.
"על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשם מליבו מעט מעט" - הקב"ה מסייע בידו לגרש מליבו את הרע ואת התאוות מעט מעט, ואז יהיה לו קל ונגיש הרבה יותר להיות קרוב ושייך לענייני תורה ומצוות, להיות חבר של היצר הטוב ולדחות את היצר הרע גם בדברים המותרים - במחשבה, בדיבור, במעשה, באכילה ובכל תחום שהוא.
זו צריכה להיות עיקר עבודתו של החסיד: הדברים המותרים. על הדברים האסורים אין מה לדבר כלל - האסור אסור ואין בו ויכוח. חלק זה בתניא צריך להיות קו יסודי בחייו של חסיד: מה בעצם דורשים ממנו? שידחה מעט את הדברים המותרים, שיקדש את עצמו קצת. ומי שמקדש את עצמו בזה, יהיה לו קל בהרבה באלף ואחד דברים אחרים.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ביאור המהרש"א למאמר חז"ל, המחלק אותו לשלבים, ואת ביאורו השונה של אדמו"ר הזקן, המחבר את שני חלקי המאמר: אף קידוש מעט מלמטה פועל קידוש רב מלמעלה. יסוד זה מתבאר באיגרת התשובה במשל הילוך והעתקת הצל, שבו טפח אחד למטה נובע מאלפי מילים למעלה. עוד למדנו שהבינוני המתמודד מקיים מצוות עשה של "והתקדשתם" שאין הצדיק יכול לקיימה, שפירושה "שתעשו עצמכם קדושים" אף שהרע נותר בתוקפו וגבורתו. עמדנו על ביאור הרבי, שדין "המוציא מחברו עליו הראיה" מלמד כי "קדש עצמך במותר לך" נוגע ביסוד האמונה מי הוא בעל הבית בעולם, ולבסוף על ההבטחה "והייתם קדושים", שהקב"ה מקדש את האדם מלמעלה ומסייעו לגרש את הרע מליבו מעט מעט.
בחלק הבא נמשיך בדבריו של אדמו"ר הזקן בפרק כ"ז.