בחלק הקודם עסקנו ב'אתכפיא' שבדברים האסורים, כפי שנתבאר בתחילת הפרק. כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את עבודת ה'אתכפיא' בדברים המותרים.
כל מה שאדם זובח את יצרו - אפילו לפי שעה קלה בלבד - יש בו עניין. אין הוא זובח את היצר וגומר עמו את החשבון, שהרי אותו יצר עצמו מתעורר שוב בעוד שעה או בעוד יומיים, כמקבל תחיית המתים, וחוזר למקומו. ואף על פי כן, גם דחייה קצרה זו נחשבת, ובלבד שתהיה כוונתו "לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי".
כלומר, אין המטרה דיאטה, ואין המטרה עיסוק בדברים בטלים. שאם דחה את אכילתו משום שהיה טרוד בדברים בטלים, לא עשה אלא החליף תאווה בתאווה: קודם הייתה בו תאוות האכילה ועתה תאווה אחרת, ובלשון המשנה "מחליף פרה בחמור" - ולא עשה ולא כלום. אלא את אותו זמן עצמו מנצל הוא ללימוד תורה.
דוגמה ראשונה - האכילה:
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה" - ואין הכרח דווקא בשעה שלמה, אלא אף בפחות מכך. באותו זמן שהוא חפץ לאכול, הוא דוחה את הדבר ואומר שיהיה בעוד שעה, ואת הזמן מנצל ללימוד.
"כדאיתא בגמרא: שעה רביעית מאכל כל אדם" - הגמרא במסכת שבת מונה את סדר שעות האכילה של בני אדם:
שעה ראשונה - מאכל לודים (רעבתנים).
שעה שנייה - מאכל ליסטים.
שעה שלישית - מאכל יורשים.
שעה רביעית - מאכל פועלים לפי גרסה אחת, ולגרסת אדמו"ר הזקן כאן: "מאכל כל אדם", היינו אדם רגיל.
שעה שישית - מאכל תלמידי חכמים.
נמצא שתלמידי חכמים אוכלים שעתיים מאוחר יותר מכל אדם. ומה הרווח שבשעתיים אלו? אומר אדמו"ר הזקן: "והיו מרעיבים עצמם שתי שעות" - לכוונה זו בלבד, לזבוח את היצר.
ואין לומר שבכך הרוויחו זמן לימוד, שהרי "גם אחר הסעודה היו לומדים כל היום". בתלמידי חכמים עסקינן, הלומדים תורה כל היום, ומה נפקא מינה אם תבוא הפסקת האכילה בשעה רביעית או בשעה שישית - הרי בין כך ובין כך למדו לפניה ולמדו אחריה. אלא שכל כוונתם לזבוח את היצר, לומר ליצר הרע: המתן שעתיים. זוהי ה'אתכפיא'.
דוגמה שנייה - הדיבור:
"ואם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאווה מאוד לדברם מענייני העולם" - מדובר בדבר המותר, שכן דבר האסור כבר נכלל במה שלמדנו בחלק הראשון של הפרק, וכותרת העניין כאן היא דברים המותרים. כשם שנתן דוגמה באכילה, כך בדיבור: אדם שעלה בדעתו רעיון הנוגע לעסקיו, ונדמה לו שהוא עומד להרוויח בו סכום גדול והוא משתוקק לאומרו מיד - אם יאמר אותו בעוד חצי שעה לא יאונה לו כל נזק ולא יפסיד דבר, אך הוא ירגיש שהוא שוחט בכך את תאוותו. זהו עניין גדול.
וכן הדבר בהרהורי מחשבתו, "אפילו במעט מזעיר" - אין נדרש כאן מעצור מוחלט של כל ענייניו הקודמים, אלא דחייה מזערית לזמן קצר, ומעט זה חשוב ביותר. ובפתגם החסידים: מה שאסור - אסור, ומה שמותר - מיותר. ואם אין הדבר מיותר לגמרי, ידחה אותו לכל הפחות מעט, שהרי אינו דחוף ברגע זה ולא יאונה כל רע.
"אתכפיא לתתא" - "אסתלקותא לעילא":
"דאתכפיא סטרא אחרא לתתא" - בזה גורם האדם שהסטרא אחרא תהיה כפופה למטה, ועל ידי כך "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא" וקדושתו למעלה - "לעילא" הרבה. ראוי לשים לב לביטוי זה, שלא הופיע קודם לכן: בעמוד הקודם, כשדובר על האתכפיא בדברים האסורים, נקט אדמו"ר הזקן אותה לשון של הזוהר "כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא", ואילו כאן הוא מוסיף "הרבה". מכאן מרומז שבאתכפיא שבדבר המותר יש תועלת גדולה אף יותר מזו שבדבר האסור.
וטעם הדבר: זביחת היצר בדבר המותר קשה יותר. בדבר האסור מקבל האדם את הדין - מובן לו שהדבר נוגד את התורה ולפיכך עליו להימנע, וגם אם קשה לו, הוא מקבל זאת. אך בדבר המותר הוא טוען: "מה אתה רוצה ממני? הרי זה מותר על פי תורה ואין בו כל בעיה, מה תרוויח אם אעשה זאת בעוד חמש דקות ולא עכשיו?". דווקא עצירת הדחף הזה, לעשות את הדבר מיד, היא זביחת היצר, ומשום כך העונג האלוקי שנגרם בה גדול יותר.
ומוסיף כאן אדמו"ר הזקן רווח נוסף: "ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך" - האתכפיא שאדם עושה למטה פועלת גילוי של קדושה למעלה, ומאותה קדושה נמשכת עליו קדושה עליונה המסייעת בידו. נמצא שעבודת השם שלו תיעשה קלה יותר בזכות האתכפיא שקדמה לה; אין האתכפיא מכבידה עליו, אלא כל אתכפיא נוספת מקילה עליו את ההמשך.
"קדש עצמך במותר לך":
עניין זה הוא מה שנאמר "קדש עצמך במותר לך", כפי שיזכיר אדמו"ר הזקן בהמשך הדברים, ולדעת הרמב"ן, מבין מוני המצוות, זו מצוות עשה מן התורה. "קדוש" פירושו מופרש ומובדל, ועל כן הכוונה: הבדל והפרש את עצמך אף מן הדברים המותרים.
כאן ראוי להוסיף נקודה חשובה המבוארת במקומות אחרים בחסידות: לעבודה זו שאדמו"ר הזקן מרחיב בה - זביחת היצר בדברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך" - קודם שלב מוקדם יותר, וזהו הסדר הנכון בעבודה:
השלב הראשון: "לעולם יהא אדם" - שיהא אדם ולא בהמה. הבהמה עושה כל העולה בה, ואילו האדם חושב. כשעולה בו רצון לעשות דבר המותר (שאם הדבר אסור, יאמר לעצמו מיד שהוא אסור וידחה אותו לגמרי) - יעצור ויחשוב: האם הדבר באמת נחוץ? ואם הגיע למסקנה שהוא נחוץ, יחשוב מחשבה נוספת: האם נחוץ הוא דווקא עכשיו, או שאפשר בעוד כמה דקות? ייתכן שיגיע למסקנה שהדבר נחוץ ונחוץ מיד, ולא קיים "קדש עצמך במותר לך" - אך עצם המחשבה הוציאה אותו מגדר בהמה והכניסה אותו לגדר אדם. לא "בא לי ואני עושה", אלא "בא לי ואני חושב". תחילה ירגיל אדם את עצמו לחיות כך.
השלב השני: לאחר תקופה שהרגיל עצמו בכך, בא השלב הבא - שאף כשהגיע למסקנה שהדבר נחוץ ונחוץ עכשיו, יאמר ליצרו: לאו דווקא עכשיו, אלא בעוד חמש דקות. זהו "קדש עצמך במותר לך", והוא בא לאחר התרגול שבשלב הקודם.
אדמו"ר הזקן כאן כבר עוסק בשלב השני, במי שעבר את השלב הראשון, ומורה לו שעליו להתאפק מעט אף בדברים המותרים.
"וזהו שאמרו רז"ל: אדם מקדש עצמו מעט למטה - מקדשים אותו הרבה מלמעלה". מקור הדברים בגמרא במסכת יומא, ובלשון הגמרא עצמה הדברים מנוסחים מעט אחרת: "תנו רבנן: והתקדשתם והייתם קדושים" - זהו לשון הפסוק בספר ויקרא, שהמשכו "כי קדוש אני" - ומונה הגמרא שלושה שלבים:
אדם מקדש עצמו מעט - מקדשים אותו הרבה.
מקדש עצמו מלמטה - מקדשים אותו מלמעלה.
מקדש עצמו בעולם הזה - מקדשים אותו לעולם הבא.
לסיכום: בחלק זה למדנו על ה'אתכפיא' שבדברים המותרים - שכל זביחת היצר, אפילו לשעה קלה, יש בה עניין, ובלבד שהכוונה לאכפיא לסטרא אחרא ולא להחליף תאווה בתאווה. ראינו את הדוגמאות שנקט אדמו"ר הזקן: דחיית הסעודה ועיסוק בתורה באותה שעה, כדרך תלמידי חכמים שהרעיבו עצמם שתי שעות אף שלמדו כל היום; בלימת הפה מדיבורי העולם שלבו מתאווה להם; וכן דחיית הרהורי המחשבה "אפילו במעט מזעיר". נוכחנו שבדברים המותרים העלייה למעלה גדולה יותר, לפי שהזביחה קשה יותר, ושמאותה קדושה נמשך על האדם סיוע רב ועצום לעבודת השם. כן עמדנו על "קדש עצמך במותר לך", על השלב המוקדם של המחשבה המבדילה בין אדם לבהמה, ועל מאמר רז"ל "אדם מקדש עצמו מעט למטה - מקדשים אותו הרבה מלמעלה".
בחלק הבא נמשיך בביאור שלושת השלבים שבדברי הגמרא ובהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן.