בחלק הקודם למדנו כי כוחות הקליפה והסטרא אחרא אינם אלא שלוחיו של הקב"ה, ועמדנו על המשל מן המלך ששלח את אחד מעבדיו לארגן מרד נגדו, ונתן לו לצורך זה כסף ועוזרים. בחלק זה נראה כיצד עיקרון זה מתבטא בפועל - שאין השטן פועל אלא ברשות, ומדוע האדם העובר על רצונו יתברך בפועל גרוע מן הקליפה עצמה.
ישנם סיפורים רבים על השטן שרצה להפיל אדם, והוא מבקש ונוטל רשות מבית דין של מעלה: לך והעמד את פלוני בניסיון, מטעם זה וזה יש לך רשות. וכל זמן שאין לו רשות - אינו הולך. לפיכך, כשהוא נדחף אל תוך ליבו של אדם ומתחיל לפתותו ולבלבל את דעתו, אין זה אלא משום שיש לו כרגע רשות מן הבורא לעשות זאת. אין הקב"ה שולח מלאכים רעים שלא ברשותו.
"וכמאמר בלעכן לא אוכל לעבור את פי ה' וגו" כמאמר בלעם בפרשת בלק, שאמר לבלק: אתה מבקש ממני לקלל את עם ישראל, ואיני יכול לעבור את פי ה'. ולא שבלעם היה צדיק גדול - הוא שנא את היהודים אף יותר מבלק. אלא שיש לדייק: מי הוא האומר "לא אוכל לעבור את פי ה'"? אין זה בלעם שבגוף הגשמי המסתובב בעולם, המכריז על עצמו שהוא צדיק גדול. הרי כאשר בלק שוכר את בלעם, אין הוא שוכר את גופו, אלא את אותו כוח רוחני של נבואה הפועם בקרבו - כוח שהקב"ה נתן לו, ואותו מבקש בלק לרתום נגד עם ישראל. ואותו כוח רוחני עצמו משיב מתוך פיו של בלעם: "לא אוכל לעבור את פי ה'" - אין הוא מסוגל לעבור על פי ה', שהרי כל עצם קיומו של כוח כזה אינו אלא משום שהקב"ה בראו. זהו פירוש "לא אוכל לעבור" - כוחות הרע אינם יכולים.
בלשון אדמו"ר הזקן: "ואף שנקרא עבודה זרה" - כל אותם כוחות טמאים נקראים עבודה זרה, ולכאורה מוכיח הדבר שעניינם נגד רצון ה' והם זרים לו לגמרי, ומכל מקום "הא קרו ליה אלקא דאלקיא", כפי שלמדנו כבר בתניא לפני כן: אותם כוחות של עבודה זרה, אותם כוחות של קליפה, אומרים אמנם יש לנו כוח, אך הקב"ה הוא האלוקים שלנו והוא חזק מאיתנו.
יוצא אם כן שבעוד כוחות הטומאה מכחישים את אחדותו של הבורא, אך אין הם מכחישים את שלטונו. תפקידם הוא לפעול בשליחות הבורא נגד אחדותו, אך הם זועקים שהוא הריבון שלהם, ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך. הנה היהודי החוטא מכחיש גם את שלטונו של הבורא - הוא אומר בפועל איני מקבל את שלטונך, ואני עושה את ההפך ממך לגמרי.
אין לקליפה יכולת לעבור על רצון ה', ואף אין לה תאווה כזו ולא רצון כזה. כל מה שהיא עושה הוא מילוי שליחותו של הבורא בנאמנות גמורה. הם קוראים לעצמם מציאות ו'אני', אך מאמינים ובוטחים ויודעים מי הוא ריבונם.
מסופר על אחד מגדולי ישראל, שבעודו ילד התמודד עם אותה עצלות מוכרת של קימה בבוקר מן המיטה אל התפילה. אדם מתעורר בבוקר, רוצה לצאת מן השמיכה ובחוץ קר, ומיד הוא שומע את היצר הרע אומר לו: עזוב, קר, מדוע אתה קם כה מוקדם? אמר לו: רגע, ואיך אתה קמת לפני? כדי לעשות את רצון הבורא קמת, לא כן? גם אני רוצה לקום לעשות את רצון הבורא, ומה אתה אומר לי שלא לקום? כלומר, אף היצר הרע קם מוקדם, ואף הוא בא לעשות את רצון הבורא בנאמנות. ואכן יש מה ללמוד מן היצר הרע. ומכאן, שהמתפתה לו עושה את השטות הגמורה ביותר: היצר הרע עושה את רצון הבורא, ובאותה שעה מבלבל את דעתך ואומר לך שאתה לא תעשה את רצון הבורא.
נאמר "וישלח יעקב מלאכים" אל עשו, ומה היה המסר? "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" - כדברי רש"י, ש"גרתי" הוא אותיות תרי"ג - "ולא למדתי ממעשיו הרעים". ויש לשאול: מה עניינו של עשו בכך שיעקב קיים או לא קיים מצוות, ומה בא לומר לו בזה?
שמעתי אחד הפירושים בזה: יעקב שולח לעשו מסר ואומר לו אל תחשוב שאני צדיק גדול, אלא להיפך. "לא למדתי ממעשיו הרעים" - לבן עושה את מעשיו הרעים באדיקות ובשמחה, ואינו מאבד קוצו של יו"ד, ואני עדיין לא למדתי ממעשיו הרעים, ויש לי עוד מה ללמוד. את תרי"ג המצוות ששמרתי, לא שמרתי אותן כדרך שלבן שומר על השטויות שלו.
על כל פנים, היצר הרע - בכל שם שנקרא לו, לבן או בלעם, קליפה או סטרא אחרא - עושה את רצון ה' "ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך, כי יודעים ומשיגים שהוא חיותם וקיומם". אותם מלאכים רעים הבאים לפתות את האדם נגד רצון הבורא, יודעים ומשיגים בהשגה גמורה שכל חיותם וקיומם מן הקב"ה, ושיניקתם היא "שיונקים מבחינת אחוריים דאחוריים של רצון העליון ברוך הוא המקיף עליהם". כלומר, אין הם מקבלים אנרגיה פנימית ואין זה רצונו הפנימי של הבורא, שאילו כן לא היו נקראים "אלוקים אחרים"; שהרי רצונו הפנימי של הבורא הוא שלא יהיה אף אחד שיתפתה אליהם, ומה שהם קיימים בפועל - קיומם הוא לצורך שלמות הבריאה.
כיצד על האדם להביט עליהם? אין לו לומר: הקב"ה ברא אותם, כנראה שצריך להיות איתם יחד. הדבר דומה לאדם הנוסע בכביש ורואה שוטר עומד בצד: אם הוא נוסע בדרך ישרה ושומר על החוקים ואדם ישר הוא - השוטר אינו מדבר אליו כלל, אין ליבו דופק, ואינו מתרגש מכך שיש שוטר, שהרי המערכת צריכה שוטרים. אך אם עבריין הוא - פתאום הדבר מתחיל לדבר אליו. כך אותם כוחות שהקב"ה העמיד בעולם: הוא בראם והעולם צריך אותם, אך אין זה שהאדם צריך ללכת עימם. הוא נותן להם חיות, אך באופן של אחוריים ובאופן של מקיף.
"אלא שיניקתם וחיותם שבתוכם היא בבחינת גלות" - אותה אנרגיה אלוקית שהם יונקים מן הבורא ושוכנת בתוכם היא בבחינת גלות, שכן האנרגיה האלוקית מצד עצמה רוצה להיות במקום המזדהה בגלוי עם האלוקות. וכמשל שהזכרנו קודם: אותו אדם שהמלך שלחו לארגן מרד נגדו, ונתן לו כסף ועוזרים - אותם עוזרים הבאים אליו נמצאים כרגע בגלות, שכן כולם יודעים את הסיפור המסתתר כאן, והם עושים עבודה שחורה באופן של גלות, כי אין ברירה. כך הכוחות האלוקיים המחיים את הקליפה נמצאים בבחינת גלות "להחשיב עצמן אלקות", שהרי אותם כוחות טומאה מסתובבים ואומרים יש לנו יכולת ויש לנו כוח, "והרי זו כפירה באחדותו" - כל כוח בעולם המכריז "גם אני משהו" הרי זו כפירה באחדות הבורא, כפי שלמדנו.
ומכל מקום, כפירה באחדות הבורא היא, אך לא כפירה בשלטונו: "ומכל מקום אינן כופרים וכחשו בה' לגמרי לומר לא הוא" - אין הם באים לומר שאין בורא, אלא הם מרגישים שהוא קיים, אלא שסוברים שגם הם קיימים, "אלא דקרו ליה אלקא דאלקיא" - הוא אלוקי האלוקים, "דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו ית'" - הם יודעים שהחיות האלוקית היורדת ומחיה אותם היא מרצונו יתברך, "ולכן אינן עוברין רצונו יתברך לעולם". לא ייתכן שכוחות הטומאה והקליפה יעברו על רצון הבורא: שלוחיו הם בעולם, עושים עבודה שאינה ראויה וכופרים באחדותו, אך אינם עוברים על רצונו.
מדוע, אם כן, אמרו שעתיד הקב"ה לשחוט את היצר הרע? לעתיד לבוא יסיים את תפקידו ולא יהיה לו עם מי לעבוד, שלא יהיו אנשים שיתפתו אליו, וכפי שאמרנו, כרגע הוא נמצא בתפקיד. ויש לדייק בלשון "לשחוט": בגשמיות שחיטה היא עריפת הראש, אך במובן הפנימי דורשת הגמרא לשון שחיטה מלשון משיכה והמשכה למקום אחר, כלומר רוממות. כששוחטים בהמה כשרה ואוכלים אותה כהלכה, האם הזקנו לבהמה או שרוממנו אותה אל דרגת המדבר? נמצא, שאין שחיטה תמיד במובן השלילי, אלא גם במובן של רוממות.
"והוא בתכלית הפירוד":
ממשיך אדמו"ר הזקן: "ואם כן האדם העובר על רצונו יתברך" - מי שעובר בפועל ממש על רצון ה' "הוא גרוע ופחות הרבה מאוד מהסטרא אחרא וקליפה הנקראת עבודה זרה ואלוקים אחרים", הוא גרוע ממנה בהרבה כפי שהוסבר באריכות, "והוא בתכלית הפירוד מייחודו ואחדותו של הקב"ה יותר ממנה - וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה חס ושלום".
מי שנכשל ועובר בפועל על רצון ה' גרוע מן היצר הרע עצמו: היצר הרע נשאר תמיד בצידו זה של המתרס, בצד העושה את רצון ה', ואת האדם שנכשל הוא זורק אל עבר המתרס השני, אל הצד שנגד רצון ה'. וכמו אותו אחד שמארגן את המרד: בסופו של דבר יקבל מן המלך את משכורתו, ואילו אותם שנסחפו אחריו יזרקם המלך אל הקלון, על שהלכו נגדו. שכן מי שעובר בפועל על רצון ה' גרוע מן היצר המדיח ודוחף אותו לכך.
לסיכום: בחלק זה למדנו שאין השטן פועל אלא ברשות מלמעלה, וכדברי בלעם "לא אוכל לעבור את פי ה'" - שהכוח הרוחני שבקרבו אינו מסוגל לעבור על רצון ה', שכן כל קיומו ממנו. ראינו כי כוחות הקליפה, אף שנקראים עבודה זרה, "קרו ליה אלקא דאלקיא": הם כופרים באחדותו אך לא בשלטונו, ומקיימים את שליחותם בנאמנות גמורה - ומכאן שיש מה ללמוד מהם, כמאמר "עם לבן גרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים". עוד למדנו שיניקתם היא מבחינת אחוריים דאחוריים של רצון העליון המקיף עליהם, והחיות שבתוכם היא בבחינת גלות להחשיב עצמן אלוקות. ולפיכך האדם העובר בפועל על רצונו יתברך גרוע מן הסטרא אחרא עצמה, והוא בתכלית הפירוד מייחודו ואחדותו של הקב"ה יותר ממנה.
בחלק הבא נמשיך בביאור דברי אדמו"ר הזקן בפרק כ"ד, בעומק הפירוד שנוצר בעבירה בפועל וביחס שבין האדם העובר על רצון ה' לבין הכוחות המפתים אותו.