הגענו לפרק כ"ד בליקוטי אמרים. פרק זה בא בהמשך וברצף לפרקים שלפניו, החל מפרק כ', שהיעד שאליו מבקש אדמו"ר הזקן להגיע בהם הוא להסביר ליהודי כיצד "קרוב אליך הדבר מאוד" לקיים את כל דברי התורה. כדי להיכנס לרצף העניינים, נחזור בקצרה על נקודות היסוד שנתבארו עד כה:
פרק י"ט: ברור שכל יהודי רוצה להיות קשור לקב"ה, וכשמגיע לניסיון בענייני אמונה - אף קל שבקלים מוסר את נפשו על קידוש השם. כל הבעיה מתחילה כאשר האדם עושה הבחנות בין העבירות: זו חמורה מאוד ועליה אינו מסוגל לעבור ואף מוכן למסור את נפשו, וזו נראית לו קלה ופשוטה יותר. הבחנה זו, כפי שנראה גם היום, אינה אלא בלבול שהיצר הרע מבלבל בו את האדם.
פרקים כ'-כ"א: ביאור רחב במושג אחדות השם - שהמציאות היחידה והבלעדית בכל הבריאה כולה היא הקב"ה, ואילו העולם כולו אין ואפס, "כולא קמיה כלא חשיב", ואינו קיים כלל (כמבואר באריכות במשלי עולם הדיבור).
פרק כ"ב: אם כל הבריאה אינה אלא אין ואפס, כיצד יש בעולם עניינים של סטרא אחרא, קליפה ורע המנגדים לרצון השם? הביאור: הבורא צמצם את כוחותיו, ויש דברים שבהם הוא מתגלה בגילוי פנים, ויש שבהם הסתר פנים, והדבר הנוצר בהסתר פנים נוצר באופן של ריחוק בתחושתו. לכן נקראים אותם כוחות "אלוקים אחרים" - שהם מקבלים את חיותם מבחינת אחוריים ולא מבחינת פנים: יש דברים שהם התכלית שבשבילה נברא הכול, ויש דברים שאינם קיימים אלא לשלמות המערכת, והבורא רוצה שגם הם יהיו אך אינם התכלית.
פרק כ"ג: כיצד נוצרת הקירבה לפנימיות האלוקות בעשיית רצון הבורא. בעשיית רצונו ישנם שני שלבים: תורה ומצוות. במצוות נאמרה הלשון "איברים דמלכא", ובתורה "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" - וכל הפרק ביאר בהרחבה את ההבדל בין ההתאחדות הנוצרת בנפש האדם המקיים מצווה, לבין ההתאחדות הנעלה יותר הנוצרת בנפשו כשהוא לומד את תורת ה'.
בפרק כ"ד נלמד את הצד ההפוך: מה מתרחש כאשר אדם עובר על רצון הבורא. פרק כ"ג עסק במי שמתאחד עם רצון הבורא בקיום המצוות ובלימוד התורה ובאיזו רמת התאחדות מדובר, ופרק כ"ד מבאר מה קורה כשאדם חלילה עובר על רצון הבורא - וכשישים האדם לב למה שמתרחש, יהיה בכך כוח בידו להתמודד מול כל אותם פיתויים.
נקרא את לשון הפרק: "וזה לעומת זה" - הקב"ה ברא את העולם באופן שיש בו כוחות שקולים, או על כל פנים נראים שקולים: כל שיש בקדושה, לעומתו יש גם בקליפה ובסטרא אחרא.
"הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן" - שלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה הכתובות בתורה, שהן שלוש מאות שישים וחמישה מצבים שבהם אומר הקב"ה שאלו דברים אסורים, ועליהן מתווספים ריבוי גדול יותר, מאות איסורי דרבנן שהוסיפו חכמים כהרחקות על מצוות דאורייתא. זו רשימה ארוכה מאוד, והצד השווה שבכל הדברים הללו הוא "מאחר שהם נגד רצונו וחכמתו יתברך והפכם ממש" - כולם היפך רצון השם. רצון השם הוא שתישמר השבת, וממילא המושג של חילול שבת הוא היפך רצון השם (ואין מדובר כאן באדם המחלל, אלא בעצם הדבר). הקב"ה כותב בתורה שיש לאכול מאכל כשר, וממילא מציאות החזיר ומציאות מאכל הטריפה הן מציאות שכל מהותה נגד רצון השם, ובהיפך אליו ממש.
ולפיכך אותם דברים המייצגים את הנגד "הם נפרדים מיחודו ואחדותו יתברך בתכלית הפירוד ממש", שהרי מה אומרת אחדות השם? שאין מציאות אלא מציאות הבורא ורצונו, וחוץ מזה אינו קיים ואינו שייך. וכאן לפנינו מצב של עניין שכל תוכנו הוא הנגד: יש את הבורא - וזה נגד רצון השם, והדבר מפריע ומנגד לאחדות השם.
"כמו הסטרא אחרא והקליפה הנקראת עבודה זרה ואלקים אחרים" - הקב"ה יצר וברא כוח הנקרא סטרא אחרא וקליפה: כוחות רוחניים, מלאכים רעים, שכל עניינם להסתיר ולהפריע על רצון השם, והבורא יצר אותם שיהיו. הם מפריעים לאחדות השם, שהרי אחדות השם אומרת שאין דבר שאינו רצון השם, ואילו הקליפה והסטרא אחרא זועקות כביכול: יש גם מציאות נגד רצון השם.
ומדוע נקראים "אלוקים אחרים"? "מחמת הסתר פנים של רצון העליון כנ"ל" - כמבואר בפרק כ"ב, שהם מקבלים את חיותם מצד האחוריים ולא מן הרצון הפנימי. יש בעולם עבודה זרה, יש יצר הרע, ויש קליפה וסטרא אחרא, והקב"ה הוא שברא אותם והוא המחיה אותם - אך אי אפשר לומר שזה רצונו הפנימי ושכך הוא רוצה באמת. הוא היה רוצה שלא יהיו, אלא שנדרש לשלמות המערכת שגם אלה יהיו, ובמהותם הם נגד רצונו, ולכן הם מקבלים את חיותם באופן של אחוריים, ומשום כך נקראים "אלוקים אחרים".
עד כאן לא דובר באדם העובר על רצון הבורא, אלא במצב הקיים כשלעצמו: קיימים שלוש מאות שישים וחמישה מצבים שהם איסורי דאורייתא, וקיימים מאות מצבים נוספים שהם איסורי דרבנן, וקיימים בעולם סטרא אחרא וקליפה - והצד השווה בכולם שהם מנגדים לאחדות השם. כעת נראה מה מתרחש באדם המבצע אחד מן הדברים הללו.
בפרק הקודם, בצד החיובי, למדנו מה קורה ליהודי המקיים מצווה: גופו וכוחותיו בטלים לקב"ה, ובדרגות שונות - עד לדרגת מרכבה - שכן לבושיו, מחשבתו דיבורו ומעשהו, מתבטלים לרצון הבורא בעת קיום המצווה. וכאן הצד ההפוך: יהודי שלקח את כוחותיו, את כישרונותיו ואת זמנו, ועשה בהם אחד מן האיסורים שהם נגד רצון הבורא - מה קורה אז?
"וכן ג' לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל" - נפשו של כל יהודי היא מקליפת נוגה, כפי שכתב אדמו"ר הזקן בפרק א', ולא כנפשו של גוי שהיא משלוש הקליפות הטמאות לגמרי. ולנפש זו יש לבושים: "שהם מחשבה, דבור ומעשה" וכאשר לוקח היהודי את אחד משלושת הלבושים הללו, והם "המלובשים בשס"ה לא תעשה דאורייתא ודרבנן" - שהלביש את כוחותיו בדברים שהם נגד רצון השם: את כוח המחשבה לחשוב דברים אסורים, או את כוח הדיבור, או את כוח המעשה.
ולא הלבושים בלבד, אלא "וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה" - שהרי כשאדם עושה דבר במחשבה, בדיבור ובמעשה, אין זה דיבור או מחשבה העומדים לעצמם, אלא יש נפש המונחת בתוכם: הוא חושב על כך, הוא עושה זאת, והוא מונח בזה. נפשו מונחת אפוא בעוונות שהוא עושה, ולפיכך "כולם מיוחדים ממש בסטרא אחרא וקליפה זו הנקראת עבודה זרה". באותו רגע שאדם עובר על רצון הבורא, נפשו נעשית דבר אחד עם הקליפה ועם העבודה זרה, ומתאחדת עם אותה קליפה הזועקת נגד אחדות השם, וכאילו מצטרף ואומר: אף אני עתה נגד אחדות השם, אף אני חלק מזה - שכן הוא נהיה כלי שרת בידי הקליפה.
ומוסיף אדמו"ר הזקן, שהאמת היא שהוא נעשה גרוע אף מן הקליפה עצמה: "ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאוד" - היהודי העובר עבירה נעשה בטל לקליפה, ומשהוא בטל אליה פירושו שהקליפה היא העיקר והוא הטפל, והוא גרוע ופחות ממנה מאוד. כל כוחות הרע והטומאה שברא הקב"ה בעולם אינם גרועים כמו יהודי העובר על רצון השם.
הדבר יובן על פי משל: מלך הקורא לאדם ואומר לו - ברצוני לבדוק את נאמנות אנשי ממלכתי, לפיכך אני מבקש ממך שתארגן מרד נגדי, ואני נותן לך כסף, כוחות ויועצים, כל מה שתצטרך, ונראה את נאמנות אנשי העם. כלפי חוץ מארגן אדם זה מרד נגד המלך, אך באמת הוא עושה את רצון המלך (ואוי ואבוי לו שנבחר לעשות את רצון המלך באופן כזה). וכל אחד מתושבי המדינה שייגרר אחריו וילך נגד המלך - הוא הגרוע יותר, שכן הוא באמת הולך נגד המלך, ואילו מארגן המרד שליחו של המלך הוא.
על דרך זה גם כאן: יש בעולם כוחות של רע, כוחות של עבודה זרה וכוחות של טומאה שהקב"ה ברא. הקב"ה ברא את היצר הרע, את מלאך המוות ואת השטן, והוא שולח אותו כדי לבלבל את היהודי ולהסיתו לעבור על רצון הבורא. השטן במהותו ובתפקידו מנגד לאחדות הבורא, שהוא זועק כביכול: אל תשמע בקול הבורא - כאותו מארגן מרד הזועק נגד אחדותו של המלך, ובפועל עושה את רצונו. אך אותו יהודי שנכשל, הוא גרוע הרבה יותר מכוחות הקליפה הקיימים בעולם.
ומדוע? שני טעמים בלשון אדמו"ר הזקן:
"כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי" - את הכוחות הרוחניים הרעים שברא הקב"ה לא הלביש בגוף חומרי; כוח רוחני הוא הקיים ופועל, ומשאינו מלובש בגוף חומרי אין הוא ירוד וגס כאותו יהודי הנמצא בגוף חומרי.
"ויודעת את ריבונה ואינה מורדת בו לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ברוך הוא חס ושלום" - הקליפה יודעת ומכירה את ריבונה, את הקב"ה, ואין היא מסוגלת למרוד בו ולשלוח את מלאכיה הרעים אלא בשליחותו של מקום.
לסיכום: בחלק זה למדנו את פתיחת פרק כ"ד, לאחר סקירת רצף הפרקים כ'-כ"ג. "וזה לעומת זה" - כשם שיש קדושה, כך יש כנגדה קליפה וסטרא אחרא: שס"ה מצוות לא תעשה וכל איסורי דרבנן, שכל מהותם נגד רצונו וחכמתו יתברך ולפיכך הם נפרדים מאחדותו בתכלית, ככוחות הקליפה הנקראים "עבודה זרה" ו"אלוקים אחרים" מחמת הסתר פנים וקבלת חיותם מבחינת אחוריים. וכשאדם עובר על רצון הבורא, שלושת לבושי נפשו - ומהות נפשו המלובשת בהם - מתייחדים ממש באותה קליפה, ואף בטלים וטפלים אליה וגרועים ממנה: כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי, ויודעת את ריבונה ואינה מורדת בו אלא פועלת בשליחותו.
בחלק הבא נמשיך בביאור לשון הפרק.