בחלק הקודם עמדנו באריכות על מעלת התורה על המצוות: במצוות אף הן פועלות התאחדות עם הבורא, אלא שזו דרגה נמוכה יותר, מה שנקרא "איברים דמלכא", ואילו בתורה - "דבר דבור על אופניו" - ההתאחדות היא במדריגה גבוהה לאין ערוך. כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את עוצמתו של הרצון האלוקי המתגלה בתורה.
"והיא היא רצונו יתברך הנקרא סובב כל עלמין" - הרצון האלוקי הנמצא בתורה נקרא "סובב כל עלמין" ביחס לעולמות: אין הם מסוגלים להכיל אותו בפנימיותם, שהוא למעלה לגמרי מכל יכולתם. ואולם האדם, במוחו, מכיל אותו בפנימיות על ידי הבנתו. ילד קטן האומר "תורה ציוה לנו משה" - באותו רגע, בצירופי האותיות שבכוח הדיבור שבפיו, נמצא הבורא בעצמו יותר מכל העולמות כולם, שהרי זה גילוי של רצונו יתברך.
"שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין" - אותה בחינה אלוקית נפלאה שבתורה אינה יכולה להתלבש בתוך העולמות, משום שאין העולמות יכולים להכיל עוצמה זו, "רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת מקיף". (בפרק מ"ח יבואר באריכות באיזה אופן משפיע הכוח האלוקי הנקרא 'סובב כל עלמין' על העולמות ומחיה אותם; כאן נזכיר בקצרה שהוא מחיה אותם בבחינת מקיף בלבד).
ביחס לעולמות העליונים אין אפשרות לקבל אותו בפנימיות אלא באופן של סובב, ואילו האדם - נברא קטן וגשמי - המכניס את דברי התורה למוחו, מכניס אותם בפנימיות: "והיא היא המתלבשת בנפש ולבושיה" - במחשבה ובדיבור, ולא בהעלם אלא "בבחינת גילוי ממש". בשעה שאדם עוסק בדברי תורה נמצא אצלו הבורא בגילוי ממש.
"ואף על גב דאיהו לא חזי כו'" - אף על פי שהלומד אינו רואה את מה שיש לו ואינו מרגיש את העוצמה המתרחשת אצלו באותו רגע. וכפי שהוזכר לעיל, דווקא מפני שאינו רואה הוא יכול לסבול זאת - "לסבול" מלשון נשיאת משא: הוא יכול לשאת עליו את כל העוצמה הזו מפני שאינו יודע ואינו רואה מה יש לו.
מה שאין כן בעולמות העליונים: כל גילוי שיש להם - הם רואים אותו, ולפיכך אינם מסוגלים לקבל אלא מעט, כמידת יכולתם. דווקא הנבראים התחתונים והגשמיים, מחמת חוסר יכולתם לראות את מה שיש להם, זוכים לגילוי שאין העולמות העליונים יכולים לשאתו.
לפיכך בפעם היחידה שבה ראה עם ישראל את מה שיש לו - במתן תורה - פרחה נשמתם, ולעתיד לבוא כתוב שהקב"ה נותן כוח מיוחד להישאר על עומדם בעת הגילוי. אך הגילוי עצמו מתרחש בכל רגע ורגע: אותה עוצמה שהייתה בדיברות שבהן פרחה נשמתם הייתה גם בדיברות שלאחריהן, שבהן לא פרחה נשמתם. ההבדל הוא שאז אמר להם הקב"ה כביכול: ראו והרגישו מה זה, ולאחר מכן - "לא חזי", אין האדם רואה; אך מצד עוצמת הדבר, הוא מתרחש בכל רגע, בכל שנייה שיהודי מוציא דברי תורה בפיו.
אין נפקא מינה באיזה סוג של דברי תורה מדובר - צירופי אותיות, פסוקי תנ"ך, לימוד הלכה - כל מה שנכנס בהגדרת תורה הוא הוא הבורא בעצמו. ומשום כך הדבר שווה בכל רובד, בכל גיל ובכל רמה: אפילו ילד קטן שרק החל לדבר, שאביו מלמדו את המילים "תורה ציוה לנו משה" והוא יודע לחזור על צירופי האותיות - אצלו מתרחש אותו דבר עצמו.
ואם כך, יבוא אדם וישאל: מדוע עלינו להעמיק בלימוד? די שנאמר צירופי אותיות של תנ"ך ונצא בכך?
אלא שאדם המסוגל להרהר, לחשוב ולהעמיק, ומסתפק באמירת צירופי אותיות - הרי זה ביטול תורה, שכן מכל אדם נדרש לעשות את המקסימום שהוא מסוגל לו. אך יש אצל כל אדם מצבים וזמנים. מובא בשם הבעל שם טוב, שאדם הלומד תורה בעיון רב ומתעייף מעיון השכל, עד שאינו מסוגל להמשיך ומבקש לנוח מעט - אין עליו להתבטל בשעת המנוחה, אלא יאמר את שמות פרשיות התורה (בראשית, נח, לך לך, וירא), או יאמר פסוקי תהילים - דברים הנאמרים בקלות ואינם דורשים ממנו מאמץ. אף בכך הוא לומד תורה, שכן זהו מה שהוא מסוגל לו באותה שעה ולא מעבר לזה.
כל אדם, לפי רמתו ולפי האופן שהוא מסוגל לו, כשהוא אומר דברי תורה - מתאחד עם הבורא באופן מלא יותר מכל העולמות העליונים. ומי שאינו עושה את המוטל עליו כמידת יכולתו - חסר לו בעוצמה הנדרשת ממנו, ואף עובר על ביטול תורה, אך עצם ההתאחדות מתרחשת גם אצלו.
"ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצוות" - בזה נבין מדוע מעלת העסק בתורה גדולה מכל המצוות, כמובא במקומות רבים בגמרות ובמדרשים:
במשנה שאנו אומרים בכל בוקר: "ותלמוד תורה כנגד כולם".
בתלמוד הירושלמי במסכת פאה נחלקו רבי ברכיה ורבי חייא דכפר חומין בביאור הפסוק "וכל חפצים לא ישוו בה", ביחס לאיזה חפצים נאמר שאין להם ערך כלפי התורה: חד אמר - אפילו כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, שמילה אחת של תורה עוצמתה כה גדולה עד שאין לכל העולם ערך ביחס אליה; וחד אמר יותר מזה - אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, שאף המצוות אין להן ערך ביחס לתורה.
ומוסיף אדמו"ר הזקן: "ואפילו מתפלה" - מעלת התורה גדולה אף ממעלת התפילה. דוגמה לכך בגמרא במסכת שבת, שראה רבא את רב המנונא מאריך בתפילתו על חשבון הלימוד, ואמר: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה" - הלימוד הוא חיי עולם ונצח, והתפילה חיי שעה. נמצא שרבא ייחס לתורה מעלה גדולה אף מן התפילה.
ועל פי מה שלמדנו כאן יובן מדוע: אף התפילה, "שהיא יחוד עולמות עליונים" - שהרי תפילת האדם פועלת יחוד "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", וכל היחוד שבעולמות העליונים נעשה על ידה - הרי בכל העולמות העליונים מאיר אור אלוקי מצומצם בלבד, ואילו בתורה נמצא הבורא בעצמו.
ומיד מבהיר אדמו"ר הזקן בסוגריים, שאין להסיק מכאן שבמקום להתפלל שחרית, מנחה וערבית יישב אדם וילמד. מה שנאמר בגמרא בדברי רבא לרב המנונא, וכן מה שמעלת התורה גדולה מן התפילה ואף דוחה אותה, נאמר דווקא במי שתורתו אומנותו. כך אמרו בגמרא על רבי יהודה, שהיה מתפלל אחת לשלושים יום, וכל אותם הימים היה עוסק בתורה - תורתו אומנותו. מי שתורתו אומנותו, התורה אצלו ברמה המקסימלית והוא אינו מפסיק לשום דבר ולשום עניין אישי, ולפיכך באמת לא יפסיק אף לתפילה)
אך "והא דמי שאין תורתו אומנותו צריך להפסיק". ולכאורה מדוע? הרי בשעה זו יש בידו הזדמנות להתפלל או ללמוד, ולכל הדעות בלימוד ישנו גילוי אלוקי גבוה יותר מאשר בתפילה. על כך אומר אדמו"ר הזקן: "היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלאו הכי" - הוא מפסיק בין כה וכה לעניינים אישיים שונים, שאף אם לא היה מתפלל היה מפסיק להם; ומכיוון שהוא מפסיק לדברים אישיים, באותו רגע חלה עליו גם חובת התפילה, וממילא עליו להתפלל. ואילו מי שאינו מפסיק כלל, אף לא לענייניו האישיים, אין אצלו כלל אותה שעה שבה ניתן להכניס את חובת התפילה, שכן כל כולו תורה.
בסיום הפרק כותב אדמו"ר הזקן: "ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה" - מי שהשכיל והבין מה מתרחש בעת לימוד התורה, באיזו רמה מתאחדת נפשו עם הקב"ה, אף שאינו רואה ואינו מרגיש זאת אלא רק יודע זאת - יכול להמשיך על עצמו בשעת הלימוד יראת שמיים ברמה גבוהה מאוד, שהרי באותה שעה הבורא נמצא בתוכו והוא מתאחד עמו.
"כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו" - כשיתבונן במה שמתרחש בעת לימודו במוחו ובפיו, ונפשו מונחת בלימוד, "הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון" - ההתאחדות המקסימלית והגבוהה ביותר עם רצונו של הקב"ה, המתרחשת בשעה שהאדם עוסק בתורה, "ואור אין סוף ברוך הוא ממש המתגלה בהם" - בעת מעשה מתגלה בנפשו אור אין סוף ברוך הוא ממש, "מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה וכאין ואפס ממש" - כפי שלמדנו באריכות בפרקים כ'-כ"א, שכל העולמות בטלים כאין ואפס כלפי הבורא, והתורה היא הבורא בעצמו, ונמצא שכל העולמות בטלים אליו והוא עצמו נמצא אצל הלומד באותו רגע.
ומאותה סיבה "עד שאינו מתלבש בתוכם ממש" - אין הבורא מתלבש בעולמות בגילוי פנימי, שאילו היה להם גילוי מעט מעבר ליכולתם היו בטלים ממש במציאות, "אלא סובב כל עלמין בבחינת מקיף להחיותם עיקר חיותם" (ובפרק מ"ח יבואר מהו "עיקר חיותם" הבא מן הסובב ומה בא מן הממלא), "רק איזו הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי" - וזהו בעולמות; ואילו במוחו של הלומד נמצא הבורא בעצמו. ומעתה מובן איזו יראת שמיים גדולה יכול המשכיל להמשיך על עצמו בעת לימוד התורה.
מדוע מוסיף אדמו"ר הזקן דווקא כאן את עניין היראה? אין זה דבר אגב, אלא המשכו הישר של עניין הפרק - מעלת התורה על המצוות. עד כה נתבאר שבמצוות אמנם יש התאחדות עם הבורא, אך אין היא מגיעה לכלל ההתאחדות שבתורה. כאן מוסיף אדמו"ר הזקן מעלה פנימית ועוצמתית יותר: מהי כל תכליתן של המצוות ושל ייחודם של ישראל עמן? כמו שנאמר בפרשת ואתחנן "וזהו שכתוב ויצונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה' וגו'" - תכלית כל החוקים היא היראה.
ולכאורה יש להקשות: בדרך כלל מובן אצלנו שיראת שמיים היא המביאה את האדם לקיום המצוות, ואילו מן הפסוק משמע להיפך - שהמצוות הן המביאות ליראה, שהיראה באה לאחריהן. אלא שיש שתי דרגות ביראה, וכך מתיישבים גם שני הביטויים שבחז"ל:
"אם אין יראה אין חכמה" - יראה בסיסית, שבלעדיה לא יגיע האדם כלל אל הלימוד. יראה זו קודמת ללימוד והיא המביאה לקיום המצוות.
"אם אין חכמה אין יראה" - היראה שבדרגה גבוהה, שאליה מגיע האדם דווקא מתוך הלימוד, כשהוא מבין - כמבואר כאן בתניא - מהי עוצמתו של לימוד התורה.
נמצא שתכלית המצוות היא היראה, ואל אותה יראה אין האדם מגיע מן המצוות לבדן, אלא דווקא מתוך לימוד התורה - ובמיוחד מתוך לימוד התניא, שממנו הוא מבין מהו לימוד תורה, ועל ידי זה ממשיך המשכיל עליו יראה גדולה. מכאן שמעלת התורה גדולה ממעלת המצוות: תכליתן של המצוות היא להביא ליראה, והדרך להגיע אליה היא לימוד התורה.
"ועל יראה גדולה זו אמרו אם אין חכמה אין יראה", שבלא לימוד התורה באופן הנכון לא יגיע אליה. וביחס ליראה זו "והתורה נקראת אצלה תרעא לדרתא כמ"ש במ"א" - "תרעא" הוא הפתח והדלת, ו"דרתא" היא הדירה. התורה היא הפתח לדירה: העיקר הוא הדירה, ועל ידי הפתח מגיע האדם אל היראה, שהיא הדירה עצמה.
"אלא דלאו כל מוחא סביל דא" - לא כל מוח מסוגל להכיל ולסבול יראה כזו, ולא כל אדם הוא אותו "משכיל" שעליו מדובר כאן. "ומאן דלא סביל מוחו כלל יראה זו לא מינה ולא מקצתה" - ויש מי שאינו מגיע ליראה זו כלל, לא לסוג ממנה ולא למקצת ממנה, "מפני פחיתות ערך נפשו בשרשה ומקורה במדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה" - שנפשו שורשה ומקורה בדרגות תחתונות, ואין הוא מסוגל לעורר דרגה גבוהה כזו. ואף על פי כן "אין יראה זו מעכבת בו למעשה" למעשה: התורה בכל עוצמתה מתרחשת בין אם הוא מרגיש ובין אם אינו מרגיש. אם ירגיש - תהיה לו יראה גדולה, ואם לא - הדבר מתרחש בכל זאת, "כמו שכתוב לקמן" - בפרק מ"א, שם מבוארות הדרגות שביראה, ושאף אם אין האדם מגיע ליראה, אין הדבר מעכב למעשה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שהרצון האלוקי שבתורה הוא "סובב כל עלמין" - העולמות אינם יכולים להכילו בפנימיותם והוא מחיה אותם בבחינת מקיף בלבד, ואילו האדם מכניסו לפנימיותו במוחו ובפיו, בבחינת גילוי ממש. דווקא משום ש"לא חזי" יכול הוא לשאת גילוי זה, שלא כעולמות העליונים הרואים כל גילוי, ולפיכך במתן תורה, שבו ראה עם ישראל את מה שיש לו, פרחה נשמתם. ראינו שהדבר שווה בכל רובד של תורה ובכל דרגה, אך מכל אדם נדרש מקסימום יכולתו. עמדנו על מעלת העסק בתורה על כל המצוות ואפילו על התפילה - שכן בעולמות מאיר אור מצומצם ובתורה נמצא הבורא בעצמו - ועל הגדר שבדבר במי שתורתו אומנותו. לבסוף למדנו כיצד יכול המשכיל להמשיך על עצמו יראה גדולה בעת הלימוד, ושתכלית המצוות היא היראה, שאליה מגיעים דרך לימוד התורה - "תרעא לדרתא".
בחלק הבא נעבור, בעזרת השם, לפרק כ"ד, ונמשיך בלימוד דבריו המדויקים של אדמו"ר הזקן.