הגענו בתניא לפרק כ"ג, ואנו נמצאים באמצעו - בדף כ"ח עמוד ב'. למדנו עד תחילת השליש האחרון של העמוד, בשורה הפותחת "רק לרצון העליון", ולאחר הנקודתיים מתחיל קטע חדש במילים "אך המחשבה וההרהור". נפתח בסיכום קצר של השיעור הקודם ונמשיך משם הלאה.
אדמו"ר הזקן פתח את פרק כ"ג בשאלה: מדוע מצאנו הבדל בין תורה למצוות בהתייחסות הזוהר? על התורה נאמר בזוהר "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", ואילו על המצוות נאמר בתיקוני הזוהר שהן "איברים דמלכא". מדוע על המצוות אומרים שהן כביכול איבריו של המלך, ואילו על התורה אומרים שהיא המלך בעצמו?
הלשון "איברים דמלכא" הוא משל: המצוות נמשלו לאיברים. עמדנו על מאפיינם של האיברים - היותם בטלים לרצון הנפש. מיד כשעולה ברצונו של אדם להזיז את האיבר, נשמע האיבר לרצון; אין הדבר עובר בשרשרת פקודות מאיבר לאיבר ואף אינו נוטל זמן, שכן האיבר בטל לרצון לגמרי.
מכאן למדנו שבקיום מצווה שותפים שני מרכיבים, ושניהם בטלים לרצונו של הקב"ה - אך בשתי רמות שונות:
החיות וכוח המעשה - האנרגיה שהאדם משקיע בקיום המצווה מיוחדת עם הקב"ה, וזו כוונת תיקוני הזוהר: כאיבר המיוחד עם הנפש.
האיבר הגשמי - היד, הרגל, הפה והלשון שבאמצעותם מקיים את המצווה, בטלים אף הם לרצון הבורא, אך רמת ביטולם היא כמרכבה הבטלה לרוכב. המרכבה בטלה לרוכב בדרגה נמוכה מזו של איבר לרצון האדם, שכן האיבר חש את הרצון באופן ישיר ומיידי, ואילו על המרכבה יש לצוות ולהניעה.
פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון:
נוסיף הקדמה שתחדד את הדברים ותהווה פתח למה שנלמד כעת. הזכרנו בתחילת הפרק את ההבדל בין רצונו של הבורא בעולמות - שיהיה עולם, לבין רצונו בתורה ובמצוות. הרי הוא רוצה גם את העולם וגם את התפילין והמזוזה, ומהו אם כן ההבדל? הרצון בעולם הוא חיצוניות הרצון, והרצון בתורה ובמצוות הוא פנימיות הרצון.
להדגשת הדבר: ידועים שלושה עשר עיקרי האמונה, שיש מקומות ונוסחאות שאומרים אותם בכל יום לאחר התפילה ב"אני מאמין". אחד העיקרים - בין שנוהגים לאומרו בנוסח זה ובין שלא - הוא בוודאי מעיקרי האמונה: "זאת התורה לא תהא מוחלפת", שהתורה והמצוות לא יתחלפו.
ויש להבין: מה כל כך עקרוני בדבר, עד שנעשה עיקר באמונה? לכאורה מה אכפת לנו אם התורה תתחלף? אין מדובר, חס ושלום, בבן אנוש שיחליט לערוך שינויים בתורה - על כך לא מדובר כלל - אלא בשינוי שייעשה על ידי הקב"ה בעצמו: אם מחר בבוקר תהיה התגלות אלוקית עם תורה אחרת, וכי יופחת בכך משהו מקדושת התורה או המצוות?
נמשיל זאת לאב הנותן ציוויים לבנו: הציוויים שהוא נותן לו בהיותו בן שנה אינם זהים לאלו שייתן לו בגיל עשר, ואף לא לאלו שייתן לו בגיל שלושים, שכן הציווי מתאים את עצמו לרמה, לגיל ולנתונים נוספים. לפי זה, לכאורה ניתן היה לומר: כיום נמצא עם ישראל ברמה מסוימת, ולפיכך ניתנה לו התורה שקיבל בסיני; וכשיבוא משיח ותהיה רוממות ועלייה בכל הרמות - אולי תינתן תורה אחרת. ועל כך אומרים: לא! "אני מאמין... שזאת התורה לא תהא מוחלפת". מדוע?
התשובה פשוטה: אילו הייתה התורה אך אוסף ציוויים והוראות המשמשים אמצעי לחינוך או אמצעי למטרה כלשהי, היה מקום לסברה זו, שהרי אמצעי משתנה בהתאם לגיל ולרמה. אך התורה והמצוות הם הקב"ה בעצמו - רצונותיו הם הוא. וכשם שלא שייך לומר שהוא ישתנה, כך לא שייך שתורתו תשתנה: "אני ה' לא שניתי" - אין שינוי בבורא, וממילא אין שינוי בתורתו. התורה היא הוא, והוא התורה, דבר אחד: "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד".
זהו יסוד ביחסו של יהודי אל התורה: בשעה שהוא לומד תורה ומקיים מצוות, עליו לדעת שהוא מתחבר לרצון האלוקי ומתאחד באחדות מלאה וגמורה עם הקב"ה בעצמו, ברמה הגבוהה ביותר. יהודי הלומד חלק בתורה - בכל חלק, בכל רמה ובכל גיל - מכניס למוחו את הבורא בעצמו.
ועל דרך זה במצוות: אף הן אינן משתנות, שכן המצוות הן הרצון האלוקי, הן פנימיות רצונו והרצון התכליתי שלו, ואינן אמצעי לדבר אחר - בשונה מן העולם, שהוא חיצוניות הרצון ומשמש אמצעי. המצוות מבטאות את מהותו, ולא שייך בהן שום שינוי.
עד כה עסקנו בעיקר במעלה שבמצוות; כעת נעבור אל הייחוד המתרחש בשעה שיהודי לומד תורה, בדף כ"ח עמוד ב' לאחר הנקודתיים: "אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח וכח הדבור בדברי תורה שבפה" - כאשר אדם מהרהר וחושב דברי תורה במוחו, וכאשר הוא משתמש בכוח הדיבור שלו ואומר דברי תורה בפיו.
כאן אין מדובר בהתעסקות עם כוח המעשה ולבוש המעשה, כפי שהיה במצוות, אלא בהתעסקות עם הלבושים הפנימיים יותר של הנפש האלוקית - המחשבה והדיבור, שהם לבושים פנימיים יותר מן המעשה. "וכל שכן נפשו האלקית עצמה המלובשת בהם" - בשעה שיהודי לומד תורה במחשבתו ובפיו, נפשו מלובשת בתורה שהוא חושב ובתורה שהוא מדבר, ולפיכך "כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון": הנפש, המחשבה וכוח הדיבור נעשים אחד באופן מוחלט.
מהו "ייחוד גמור", ומה ההבדל בינו לבין איחוד שאינו גמור?
יחוד שאינו גמור: לוקחים שני דברים זרים ומחברים ביניהם, וגם לאחר חיבור מוחלט הם נותרים שני דברים. כך הנפש והגוף: הקב"ה, בכוח "המפליא לעשות", מחבר בין הנפש לגוף והגוף נעשה גוף חי - אך לאחר כל החיבור, הנפש היא נפש והגוף הוא גוף, ואין הם נעשים אחד.
יחוד גמור: שני הדברים המתאחדים נעשים אחד, עד שאי אפשר להפריד ביניהם כלל. הדוגמה לכך היא הנפש וכוחותיה: בין נפש לגוף ניתן להפריד במחשבה, אך הנפש וכוחות הנפש הם אחד - וזהו יחוד גמור.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על משל "איברים דמלכא" שבמצוות - כוח המעשה המיוחד עם הקב"ה כאיבר לנפש, והאיבר הגשמי הבטל כמרכבה לרוכב; עמדנו על ההבדל בין חיצוניות הרצון (העולם, שהוא אמצעי) לפנימיות הרצון (תורה ומצוות), ועל יסוד עיקר האמונה "שזאת התורה לא תהא מוחלפת" - משום שהתורה והמצוות הם הבורא בעצמו, ואין בו שינוי. מכאן פנינו אל לימוד התורה, שבו הנפש האלוקית עם המחשבה והדיבור מיוחדות ממש באיחוד גמור ברצון העליון, כאיחוד הנפש עם כוחותיה.
בחלק הבא נמשיך להעמיק במעלת האיחוד הגמור שבלימוד התורה בדברי אדמו"ר הזקן.