בחלק הקודם עמדנו על משל העבדים: את העבד הראשון, שהיה צורך לומר לו כל דבר ודבר, שילח המלך מעליו ואמר לו שאין הוא מתאים לו - שכן דרושים לו עבדים המבינים מאליהם, שאין צריך לצוותם בכל פעם מחדש. אמנם באיברי הגוף הדבר נעשה ברמה עמוקה הרבה יותר, שכן הם בטלים לגמרי לרצונה של הנפש.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו - הן נשמעות לרצונו תכף ומיד, בלי שום ציווי ואמירה להן, ובלי שום שהייה כלל, אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו".
התוספת "ובלי שום שהייה כלל" באה לשלול את המחשבה שהרצון שוכן במוח, והמוח הוא המעביר פקודה אל האיברים. הרצון נמצא בכל מקום ומקום, ולפיכך אין כאן שהייה כלל: באותו שבריר שנייה שבו עלה הרצון, כבר קלט אותו האיבר, ואם אין דבר חיצוני המפריע - מבצע האיבר את הדבר מיד.
מן המשל אל הנמשל: מהם "איבריו" של המלך? המצוות, כלשון הזוהר: "רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא". ומדוע נקראות המצוות איברים? במשל, איברי הגוף הם המגלים את רצון הנפש: כשאדם מזיז את ידו, מובן שרצונו היה להזיז את היד; כשהוא מפנה את עיניו לכיוון מסוים, מובן שלשם היה רצונו. האיברים הם המבטאים את רצון הנפש.
כשאדם רואה יד, אין הוא אומר: "הנה חתיכת בשר במשקל כזה וכזה, המורכבת מבשר, גידים ועצמות". יד היא איבר, ובאיבר כלל אין רואים את החלק החומרי שבו, אלא ביטוי של הנפש ושל רצונה. כך ממש כאשר רואים חיות של מצווה - יהודי החי כרגע בהנחת תפילין, בקריאת שמע, בנתינת צדקה - חיות זו היא ביטוי של הרצון האלוקי, והיא היא "איבר דמלכא".
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כך דרך משל החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו, ונעשה לו ממש כגוף לנשמה".
"וכן הלבוש החיצון של נפש האלוקית שבאדם המקיים ועושה המצווה, שהוא כח ובחינת המעשה שלה, הוא מתלבש בחיות של מעשה המצווה, ונעשה גם כן כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי".
מהו הלבוש החיצון? שלושה לבושים לנפש - מחשבה, דיבור ומעשה - והחיצון שבהם הוא לבוש המעשה, דהיינו כוח העשייה המתלבש כרגע ביד המניחה תפילין או ביד הנותנת מטבע בקופת הצדקה. אנרגיה זו, שהאדם משקיע בשעת קיום המצווה, היא ביטוי של הרצון האלוקי - כשם שאיברו של אדם מבטא את רצון נפשו.
אדם המשוחח עם חברו מזיז את ידיו מבלי לשים לב, ואף על פי כן אין אלו תנועות אקראיות: אילו היה מונח שם ברזל לא היה נתקל בו, ואילו עמד אדם לצידו לא היה פוגע בראשו. נמצא, שאף שכלל לא נתן דעתו על כך, הפעולות נעשות באופן רצוני ומדויק. כיצד? משום שהרצון אינו תפוס במקום מסוים. אין הוא נזקק לתחנת ממסר שממנה ייצא אל האיבר, אלא יש לו שלוחות ישירות אל כל מקום ומקום.
באחד המאמרים מופיע הלשון "גידי הרצון", וכשגידי הרצון מתקלקלים - אדם רוצה מאוד והאיבר אינו זז; לעיתים בא אדם אל הרופא, והלה אינו מוצא כל בעיה, הכול נראה תקין, והרצון אינו פועל. ודאי שהרצון הבא מן הנפש נעזר במערכות נוספות הפועלות כדי שיתבצע בפועל, אך מקורו של הרצון הוא מן הנפש ישירות אל אותו איבר.
ואכן, הרצון הוא שם נרדף לנפש. אברהם אבינו, בבואו לקבור את שרה ולפגוש את עפרון, אמר לבני חת: "אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני", ופירש רש"י: "רצונכם". מדוע נקט "נפשכם" ולא "רצונכם"? על השכל לא ייאמר "נפשכם", ועל הראייה לא ייאמר "נפשכם", ואילו על הרצון כן - שכן הרצון הוא הנפש עצמה.
עד כאן דובר בחיות ובכוח המעשה. ומה בדבר היד הגשמית עצמה, העושה את המצווה? על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה, שכח ובחינת המעשה של נפש האלקית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה - הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון".
היד הגשמית יכולה לשמש גם להיפך, חלילה להרים יד על הזולת, ואז מתלבש בה כוחה של הנפש הבהמית; אך כאשר מתלבש בה כוח הנפש האלוקית - היד עושה מצווה, והיא בטלה בשעת מעשה כמרכבה לרצון העליון. נמצאו כאן שתי דרגות של ביטול:
החיות וכוח המעשה של הנפש האלוקית המושקעים בשעת קיום המצווה - ביטולם הוא "כגוף לנשמה". חיות זו אינה יכולה להיות חיות של דבר אחר כלל, אלא חיות של מעשה המצווה בלבד, ולפיכך ביטולה לרצון העליון הוא ביטול גמור.
איברי הגוף הגשמיים העושים את המצווה - ביטולם הוא "מרכבה ממש", כמרכבה לרוכב וכמכונית לנהג. שהרי היד והרגל גשמיות הן, וניתן לנווטן אף לכיוונים הפוכים; וכאשר מנווטים אותן לכיוון הנכון, הרי הן בטלות בשעת מעשה לרצון העליון.
ודאי ששני הדברים באים בשילוב, שהרי בעת קיום המצווה משתלבים כוח המעשה עם האיבר הגשמי - אך רמות הביטול שונות זו מזו, כמבואר.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומונה דוגמאות: "כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת, ורגליים המהלכות לדבר מצוה, וכן הפה והלשון שמדברים דברי תורה, והמוח שמהרהר בדברי תורה וביראת שמיים ובגדולת ה' ברוך הוא". אפילו היד הגשמית ואפילו הרגל הגשמית, ההולכת ורצה לבית הכנסת, נעשות בשעת מעשה מרכבה לרצון העליון.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי כשם שאיברי הגוף נשמעים לרצון הנפש מיד וללא כל שהייה - משום שהרצון אינו תפוס במקום אלא נמצא בכל מקום ומקום - כך המצוות הן "רמ"ח איברין דמלכא", המבטאות את הרצון האלוקי. עמדנו על שתי דרגות הביטול: החיות וכוח המעשה של הנפש האלוקית בטלים לרצון העליון "כגוף לנשמה", ואילו איברי הגוף הגשמיים נעשים "מרכבה ממש" לרצון העליון, כמרכבה לרוכב. כמו כן ראינו כי הרצון הוא שם נרדף לנפש, כלשון אברהם אבינו "אם יש את נפשכם", שפירושו "רצונכם".
בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן ונעמוד על מעלתם של הפה והלשון המדברים דברי תורה ושל המוח המהרהר בה.