בהמשך למה שלמדנו על המצוות שהן רמ"ח איברין דמלכא, מבאר אדמו"ר הזקן כי כל איברי הגוף - מלמעלה עד למטה, מן היד והרגל ועד המוח, הפה והלשון - בשעה שהם שותפים בקיום רצונו של הבורא, אפילו הבשר הגשמי ממש נעשה באותה שעה מרכבה: הוא "נוסע" אל המקום שאליו מוליך אותו הרצון האלוקי.
בכך מסיים אדמו"ר הזקן את החלק השייך לעניין המצוות, ומוסיף: "וזהו שאמרו רז"ל האבות הן הן המרכבה".
לכאורה, לפי המבואר לעיל אין צורך להגיע לאברהם אבינו כדי להיות מרכבה: כל יהודי הנותן מטבע לקופה של צדקה - ידו היא באותה שעה מרכבה; הולך לבית הכנסת - רגלו מרכבה לרצון הבורא.
מה, אם כן, מייחד את האבות?
אצל האבות ישנה מעלה כפולה:
כל האיברים: "שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה" - אצל האבות לא היה מושג כזה שאיבר מסוים עוסק באותה שעה בעניין אחר.
כל הזמן: "ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם" - לא לפי שעה, אלא בתמידות.
ואילו אצל כל אחד מאיתנו חסרים שני המרכיבים גם יחד: לא כל האיברים ולא כל הזמן. היד שנתנה את המטבע לקופה היא אמנם מרכבה באותו רגע, אך מה עם הרגל, הראש, הפה והלשון - ייתכן שהם עסוקים בעניינים אחרים; אדם עלול לדבר לשון הרע ולתת מטבע לקופה בעת ובעונה אחת, ונמצא שהיד מרכבה ואילו הלשון והמוח אינם. וכן מבחינת הזמן: אדם יכול להחליט שאיבר מסוים יהיה באותו רגע מרכבה לרצון האלוקי, אך מה יהיה ברגע שלאחר מכן, ומה עם שאר האיברים תוך כדי כך. זו עבודה שלמה, ואילו אצל האבות היה הדבר "כל ימיהם".
באחד ממאמריו מוסיף אדמו"ר הזקן על משפט זה: "ואפילו בעת שנתם" - אפילו בשעת שינתם שלטו שליטה מוחלטת בכל איבריהם בכל עת. זהו ביטול מוחלט שאין בו שינויים, לעומת כל אדם שעבודתו נתונה לשינויים, ולפיכך נאמרה דרגה זו דווקא על האבות: "האבות הן הן המרכבה".
ראוי לציין כי אין הכוונה שזו הדרגה העליונה שבכל הדרגות: ישנן מעלות גבוהות אף מן האבות, כמשה רבנו וכיוצא בו, וכל אחד במעלתו המיוחדת לו.
נסכם את הנקודות שנתבארו בעניין המצוות:
בתיקוני הזוהר נאמר על המצוות שרמ"ח פיקודין הן רמ"ח איברין דמלכא, והטעם שהמצוות נקראות איברים הוא משום שהן הרצון האלוקי הפנימי והאמיתי בכול, ואילו כל העולמות אינם אלא הרצון החיצוני.
ומדוע נקראות "איברין דמלכא"? על דרך המשל מאיברי גוף האדם, הנקראים איברים משום שהם בטלים לגמרי לרצון הנפש. כך גם החיות והאנרגיה שבקיום המצוות בטלות בשעת מעשה לרצון האלוקי, כאיבר הבטל לנפש.
ואף איבריו הגשמיים ממש של האדם בטלים באותה שעה בביטול של מרכבה.
מהו ביטול? אף שהדבר נראה גדול ותופס מקום, כיוון שהוא בטל הרי הוא כאילו אינו קיים. דוגמה לכך מצויה בהלכות שבת: אחת ממלאכות שבת היא מלאכת ההוצאה, ואסור בשבת להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד. כלל הוא שכדי להתחייב במלאכת הוצאה צריך שיהיה בחפץ המוצא שיעור וחשיבות כלשהי, ובמשנה ובגמרא מובאת רשימה ארוכה של דברים ושיעוריהם - כמה צריכה להיות הכמות כדי שייחשב הדבר בעל תועלת, ואז המוציאו בשבת חייב.
לגבי כלי הדין שונה: המוציא כלי בשבת חייב, ואפילו כוסית קטנה, ועל אחת כמה וכמה חבית שהיא כלי גדול. ואף על פי כן, ייתכן שאדם יוציא חבית ענקית בשבת ויהיה פטור.
כיצד? אדם שרצה להוציא מאכל שחכמים קבעו לו שיעור מינימלי (כגרוגרת), והמאכל שבידו קטן מן השיעור, ולא היה נוח לו להחזיקו בידו ולא מצא כלי אחר אלא חבית - נתן את המאכל בחבית והוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים. הדבר אסור בשבת, אך הוא פטור. הטעם: אילו הוציא את החבית ריקה היה חייב, שהרי הוציא כלי; אך כאן אין הוא צריך את החבית כלל, אלא את מה שבתוכה, ומה שבתוכה פחות מן השיעור שקבעו חכמים. נמצא שהכלי הגדול בטל למאכל הקטן שבתוכו, ולפיכך פטור אף על הכלי.
הלכה זו מסייעת להבנת ענייננו: הרצון האלוקי הוא העיקר והתכלית, וכל השאר - האיבר, האנרגיה, הכוחות, ואף העולם כולו - כיוון שהם בטלים אל העיקר, אינם תופסים מקום כלל וכאילו אינם. התכלית היא העיקר והמטרה, וכל השאר אינו אלא כלי ואמצעי; לאדם יש יד, כוחות ואנרגיה, וכולם איברים וכלים הבטלים בביטול מוחלט אל הרצון האלוקי.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי בשעה שאיברי הגוף שותפים בקיום רצון הבורא, נעשה אף הבשר הגשמי מרכבה לרצון העליון; ועמדנו על ייחודם של האבות, שאצלם היה הדבר בכל האיברים ובכל הזמן - "ואפילו בעת שנתם" - ומשום כך נאמר עליהם "האבות הן הן המרכבה". כן נתבאר טעם הפתגם הקצר שבתיקוני הזוהר: "רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא" - כשם שאיברי הגוף בטלים לרצון הנפש, כך המצוות בטלות לרצון העליון, ובהלכת החבית שבטלה למאכל שבתוכה ראינו דוגמה מוחשית לגדר הביטול.
בחלק הבא נמשיך, בעזרת השם, הלאה בדברי אדמו"ר הזקן.