בחלק הקודם למדנו על ההגדרה "צדיק יסוד עולם", וראינו כיצד אדמו"ר הזקן מרמז על דרגות שונות בצדיקים. כעת נעמיק בהבדל שבין הביטויים השונים, ונעבור מן ההקדמה אל עיקר עניינו של ספר התניא — תורת הנפש.
מהו ההבדל בין הביטוי "יסוד עולם" לבין הביטוי "וישת עליהם תבל"? "יסוד עולם" הוא כמו יסוד שעליו עומד הבית — פירושו שהבית והיסוד מחוברים זה לזה. אי אפשר לומר שכאן עומד הבית, ואילו היסוד נמצא במקום נסתר, כמה רחובות רחוקים מכאן. אין הדבר כך. יסוד העולם פירושו שהעולם עומד על היסוד, והיסוד מתקשר עם העולם; הם קשורים זה בזה, זה עומד על זה וזה מחבר את זה. זהו סוג רביעי — סוג של צדיק שההתעסקות שלו היא עם העולם, והוא פועל בעולם ומזכך אותו.
את ארבעת הסוגים הללו מרמז אדמו"ר הזקן, ולכן הוא אומר "במדרש" אף שזו גמרא. בסוגיות הגמרא יש שני סוגים: יש קטעים שבאים ללמד אותנו הלכות — מה לעשות, כיצד לקיים וכן הלאה; ויש סוגיות שבאות לדבר על דברים פנימיים, לא על דברים שנוגעים לאופן ביצוע הדברים. הקטע הזה בגמרא נכתב בסוג שבא לדבר על הצד הפנימי, ולכן אומר אדמו"ר הזקן שזה כתוב "במדרש" — זהו החלק בגמרא שבא לדבר על הדברים הפנימיים המתרחשים, וזה מה שהוא מרמז כאן על הדרגות המסוימות בצדיקים.
אולם תפקידנו כאן בתניא הוא לדבר על הבינוני. אפשר לומר שעד כאן, עד שתי הנקודות הללו, זו בעצם ההקדמה — לאחר שכבר הייתה הקדמה כללית לתניא, זוהי ההקדמה לחלק שאותו בא ספר התניא לתת ולהסביר לכל אחד. שהרי אין אנו באים ללמוד כאן מהו צדיק פלוני וכיצד פלוני צדיק; אין אנו עורכים מחקר על צדיקים ואף לא על בינוניים. אנו באים ללמוד על עצמנו, על הנפש שלנו, וכיצד עלינו להתמודד עם השליחות האלוקית שהבורא נתן לנו בעולם — מה עלינו לעשות.
עד כאן הייתה זו רק הקדמה, כדי שנבין שהעבודה היא עבודה נפשית פנימית, ואיננו יכולים להסתפק ב"רוב מעשים". עלינו להתעמק ולדקדק במהות הנפש שלנו כדי להיות קרובים לרצון האלוקי — מה הוא דורש מאיתנו. בתניא אין אדמו"ר הזקן דורש מן האדם רוב מעשים, אלא מאה אחוז של מעשים. כיצד מתיישב הדבר עם הגמרא האומרת ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"? צריך להבחין: צדיק בשם המושאל — הוא זה שיש לו רוב זכויות ומיעוט עוונות — עליו נאמר שהוא חוטא. אבל צדיק בשם התואר, צדיק בשם העצם בדרגה הגבוהה ביותר, לא שייך אליו חטא כלל; הוא אינו נמצא בקטגוריה הזו.
וכל הדקויות הללו, המובאות מן הגמרא ומן התורה שבעל פה, הן לתקנתנו — כדי שנדע להיכנס אל תורת הנפש בדיוק. איננו מתפלפלים לשם פלפול, אלא יש לנו משנה סדורה ודברים ברורים, ואנו מכניסים את הכול לתוך מסגרת.
וכל הכניסה לעומקם של ארבעת סוגי הצדיקים באה כהקדמה, כדי להסביר שההגדרות שבהן תיתקל בכל מיני מקומות בעת לימוד גמרות, מדרשים, רמב"ם, רש"י ותוספות — לא יבלבלו אותך. כשתראה כתוב "צדיק", בין צדיק מסוג זה ובין צדיק מסוג אחר, ותאמר לעצמך שבתניא למדת דברים אחרים — אל תתבלבל. חשוב שתדע להגדיר את הדברים. עד כה רק הקדמנו, כדי שתדע להגדיר את הנפש שלך: מה אתה מכיל ומה נדרש ממך, לדעת היכן אתה עומד. לא כדי לתת לעצמנו נפילת רוח על שאיננו צדיקים — שהרי איש אינו דורש מאיתנו להיות צדיקים — אלא כדי לתת לעצמנו את הכיוון המתאים כיצד להיות בינוני. וזה מה שנדרש מאיתנו.
אחרי ההקדמה הזו אנו מגיעים לחלק בתניא הבא לדבר על תורת הנפש בצורה פנימית. אפשר לומר שאחרי הנקודתיים כאן הגענו לנקודה. "אך ביאור העניין", כדי להסביר את כל מה שקורה כאן, אומר אדמו"ר הזקן על פי מה שכתב רבנו חיים ויטאל זכרונו לברכה בשער הקדושה ובעץ חיים שער נ' פרק ב'.
מה כותב רבי חיים ויטאל? "דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות". כל יהודי ויהודי, אין זה משנה, אחד צדיק ואחד רשע — אדמו"ר הזקן כופל את לשונו כדי שלא תהיה שום מחשבה שיש מישהו שאינו נכלל בהגדרה. לכל אחד ואחד יש שתי נשמות.
היכן כתוב שיש לכל אחד שתי נשמות? הפסוק אומר "ונשמות אני עשיתי" — הקדוש ברוך הוא מגלה לנו: אני עשיתי נשמות. ואם יבוא אדם וישאל: אולי מדובר בכלל ישראל, שעשה הרבה נשמות, אך מי אומר שלכל אחד יהיו שתיים? לשם כך עלינו להתבונן בחציו הראשון של הפסוק: "כי רוח מלפניי יעטוף ונשמות אני עשיתי". "רוח" — לשון יחיד, "ונשמות" — לשון רבים. אילו היה הפסוק בכללותו מדבר על העם כולו, הייתה גם המילה "רוח" צריכה להיכתב "רוחות". אלא מדוע הוא מתחיל בלשון יחיד? "כי רוח מלפניי יעטוף ונשמות אני עשיתי" — פירושו שלאותו יחיד שיש לו רוח, אומר הקדוש ברוך הוא: עשיתי לו נשמות. מכאן אנו מוכיחים שלכל אחד ואחד באופן אישי יש שתי נשמות.
ומה הכוונה במילה "נשמות"? "שהן שתי נפשות". הרי בשמות המפורטים יש נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. אל תחשוב שכאשר כתוב בפסוק "ונשמות אני עשיתי" הכוונה לדרגה הנקראת נשמה; הכוונה היא לדרגה המינימלית הבסיסית הנקראת נפש. שכן הדרגה הנקראת נפש יש לכל אחד, ואילו הדרגה הנקראת נשמה אינה בהכרח בגלוי אצל כל אחד. לכן הוא אומר "שהן שתי נפשות".
מהן שתי הנפשות שיש לכל אחד ואחד? בפרק זה אנו מדברים על הנפש האחת — "נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא" — ואם תראו את הכותרת של פרק ב', שם נדבר על הנפש השנית. מדוע מתחילים בנפש האחת ואומרים אותה ראשונה? משום שהיא נכנסת ראשונה. מיד כשאדם נולד, הנפש הראשונה שנכנסת היא הנפש שעליה אנו מדברים כאן. כך אומר גם רש"י על התורה: כשהעובר עדיין בפנים, בבטן אמו, יש לו גילוי אלוקי; אך מיד כשהוא יוצא החוצה, "ננער לצאת ממעי אמו", נכנס בו ראשון היצר הרע.
הנפש הזו, שאדמו"ר הזקן קורא לה נפש השלילית, היא מצד הקליפה וסטרא אחרא. מהי ההגדרה של "קליפה"? קליפה היא כינוי לצד הטומאה. מדוע קוראים לזה קליפה? כמו פרי, שיש בו את העיקר — הפרי — ויש קליפה. לקליפה יש שתי הגדרות: מצד אחד היא מסתירה, ומצד שני היא מגינה — שני היבטים. בנפש האדם, הנקראת קליפה, יכולות להיות שתי משמעויות, וזה כבר תלוי באדם. ייתכן שתפקידה של הנפש הזו יהיה כקליפה שרק מסתירה על האמת; ואם האדם ישכיל, יהפוך אותה לקליפה השומרת ומסייעת לאמת. הדבר תלוי בעבודתו. אבל אם אדם לא יעבוד על עצמו וייתן דרור ופורקן ליצרו — הקליפה הזו תסתיר על האמת ולא תגן עליה.
זו הכוונה ב"נפש אחת מצד הקליפה" — במובן שהיא קליפה של פרי המסתירה על הפרי. זו משמעות הקליפה בכל מקום. בהמשך הפרק נראה שיש בקליפות רמות, אך בכללות קליפה היא המסתיר על האמת. ומהי "סטרא אחרא"? תרגומה ללשון הקודש: "סטרא" — צד, "אחרא" — אחר. הצד האחר. יש את הצד המקורי, הצד הישר, ויש את הצד האחר. תחילה יש לדעת מהו המקור שלה, מה תעודת הזהות שלה — קליפה וסטרא אחרא.
ומה היא עושה? האם היא יושבת בשקט? עצם הדבר שקראנו לה קליפה כבר מלמד שהיא מסתירה. אך היא אקטיבית, לא פסיבית. אדמו"ר הזקן אומר שהיא אקטיבית בשלוש רמות. הרמה הראשונה: "והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף". איפה אנו נפגשים עם הנפש הזו שמקורה מהקליפה? היא נמצאת בדם, ותפקידה להחיות את הגוף.
אי אפשר להבין שורה זו כפשוטה. אילו הבנו אותה כפשוטה — שהכוונה היא שהאדם פשוט יחיה — הרי גם הצדיק חי, ואם כן ממה הוא חי? מקליפה, מסטרא אחרא? חס ושלום. הוא חי כולו מקדושה. אלא הכוונה, כפי ששמעתי שמסבירים את השורה הזו בצורה מעניינת, היא במילה אחת: תחושת האגו. "להחיות הגוף" פירושו שהגוף ירגיש את עצמו — "אני חי, אני נמצא כאן, אני קיים".
אמשיל את זה בצורה ציורית. ניקח שני יהודים, שניהם שומרי תורה ומצוות, שניהם מקפידים על קלה כבחמורה. מבחוץ שניהם נראים בסדר גמור, אך נחדור אל תוך נפשם ונבחן מה הם מרגישים, מה תחושותיהם, וכיצד הם מסתכלים על חיי התורה והמצוות — ונראה שני אנשים שונים.
האחד חי כך: הוא אומר — קודם כול, ברוך השם, אני חי ונושם, אני קיים, יש לי בית, יש לי משפחה, יש לי גוף, רמ"ח איברים ושס"ה גידים, הכול בסדר. עכשיו, אחרי שאני חי ויש לי ידיים ורגליים וגוף, יש גם תורה ומצוות — אז בוא ניקח את התפילין ונניח על עצמנו, ניקח את הרגליים ונרוץ איתן לבית הכנסת, ניקח את הבית ונשים בו מזוזה. הוא יעשה הכול. לכאורה עדיין איננו רואים מהו החיסרון — הכול בסדר.
אך נראה את השני ונבין מה חסר לראשון. התחושה הפנימית של השני שונה לגמרי. הוא אומר: ברוך השם יש תורה ומצוות. יש בתורה מצוות תפילין — כיצד אקיים אותה? נתן לי הקדוש ברוך הוא יד שמאל, כדי שאוכל לקיים את מצוות התפילין. יש בתורה מצוות מזוזה — נתן לי הקדוש ברוך הוא בית, כדי שאוכל לקיים את מצוות המזוזה. יש בתורה מצוות לקט, שכחה ופאה, ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני — נתן לי הקדוש ברוך הוא שדה, כדי שאוכל לקיים אותן. יש מצווה לתת מעשר — נתן לי עבודה שבה ארוויח, כדי שאוכל לתת מעשר.
מה ההבדל ביניהם? מן הקצה אל הקצה. אצל האחד תחושת הקיום האישי היא נקודת המוצא, והתורה והמצוות באות לאחר מכן. אצל השני זה בדיוק להפך: יש תורה ומצוות, וגופו הוא כלי שרת. כמו שכתוב בספרים על שמחת תורה: התורה רוצה לרקוד סביב הבימה, אך אין לה רגליים — לכן נתן לנו הקדוש ברוך הוא רגליים, ואנו נעשים הרגליים של התורה, ועכשיו התורה יכולה לרקוד סביב הבימה. ההסתכלות שונה לגמרי בכל דבר.
כשהתניא אומר שיש נפש שמקורה מהקליפה והסטרא אחרא, ושפעולתה האקטיבית הראשונה היא "והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף" — עדיין אין הוא מדבר על מעשים רעים שהיא עושה. היא עדיין אינה מזיקה דבר ואינה פוגעת באיש; להפך, ייתכן שהיא מקיימת תורה ומצוות במלואן. אלא מהי דריסת הרגל הראשונה שלה? לתת לאדם תחושה — "אני חי, גופי קיים" — והתורה והמצוות באות רק לאחר מכן. "וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא". זו הפעולה השלילית הראשונה של הנפש מהקליפה.
ומדוע היא שלילית? משום שאם יש לאדם אגו, תחושה שהוא חי וטוב לו, וכאשר יתעורר קונפליקט בין הרצון לחיות ובין הרצון האלוקי — ובחייו יש קונפליקטים כאלה יום־יום — הרי אם נקודת המוצא היא התורה והמצוות, יתמודד עמו האדם ביתר קלות. אך אם העיקר אצלו הוא הנוחות שלו, המסקנה תהיה אחרת. הכול תלוי בנקודת המוצא.
כמו הלשון האומר על שני אנשים ההולכים יחד באותו מסלול, ופתאום אחד מוצא את עצמו במעמקי היער והשני עדיין בעיר. כיצד קרה שזה הגיע למעמקי היער וזה נשאר בעיר? לא בקפיצה אחת הגיע האחד למעמקי היער; אלא אם נלך אחורה, נראה שבשלב מסוים סטה סנטימטר אחד ימינה, בעוד השני נשאר במסלול. מן הסנטימטר האחד הזה, בסופו של דבר, מגיעים למעמקי היער. זוהי נקודת הפיצול והניווט. התחושה, האגו שעמו יוצאים לדרך — מכאן הדרך בטוחה ליפול בידי הנפש שמצד הקליפה והסטרא אחרא.
וכאן, בזיהוי הראשון הזה, נותן לנו אדמו"ר הזקן את הכלי כדי שנדע להסתכל על עצמנו נכון, ואז נגיע ליעד הנכון — להיות בינוניים כפי שאדמו"ר הזקן רוצה מאיתנו.
לסיכום, בחלק זה למדנו את ההבדל בין "יסוד עולם" ל"וישת עליהם תבל", והשלמנו את ההקדמה שבאה ללמד שההגדרות בענייני צדיקים נועדו כדי שנדע להגדיר את נפשנו — ולא כדי לחקור צדיקים או בינוניים. עברנו אל עיקר עניינו של התניא, תורת הנפש הפנימית, וראינו על פי דברי רבי חיים ויטאל שלכל איש ישראל שתי נפשות, כמוכח מן הפסוק "כי רוח מלפניי יעטוף ונשמות אני עשיתי". התחלנו בנפש האחת, שמקורה מן הקליפה והסטרא אחרא, למדנו את משמעות המושגים "קליפה" ו"סטרא אחרא", וראינו שפעולתה הראשונה — "המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף" — עניינה תחושת האגו והקיום העצמי כנקודת מוצא, לעומת מי שהתורה והמצוות הן אצלו נקודת המוצא.
בחלק הבא נעסוק ביסודות הרע בנפש — בפעולותיה הנוספות של הנפש מצד הקליפה, ובשורשי הרע המתגלים בנפש האדם.