בחלק הקודם למדנו כי כל התורה כולה כלולה בשתי הדיברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", שאותן שמע עם ישראל "מפי הגבורה". כעת יש לדייק בלשון זו: מדוע נקטו חז"ל "מפי הגבורה", ולא "מפי הקדוש ברוך הוא" או "מפי השם"?
גם רש"י, בהביאו ביטוי זה, מסתייע מן הפסוק "אחת דיבר אלוקים". וכידוע, שם "אלוקים" הוא מידת הדין, ומידת הדין מקבילה למידת הגבורה. ומהו עניינה של הגבורה כאן?
במאמר בליקוטי תורה על פרשת מטות מבאר אדמו"ר הזקן את עניין הביטוי "גבורה". תחילה נאמר את הדברים בלשוננו: כל התורה כולה כלולה ב"אנכי" וב"לא יהיה לך" - אך לא בגילוי, אלא בצמצום עצום. וכל מושג הצמצום שייך לשם "אלקים" ולמידת הגבורה, לעומת מידת החסד שעניינה גילוי רב בלא הגבלה. משום כך, כאשר מדובר בצמצום כל התורה כולה בשתי דיברות אלו, נקראת השמיעה "מפי הגבורה".
ובלשון אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה: "כל בחינת אתגליא" - כל החלקים הגלויים, הן תורה שבעל פה והן משנה תורה - "הכל נכלל בעשרת הדיברות, וכולם 'וידבר אלוקים' בסיני, שנצטמצם אור אין סוף ברוך הוא מבחינת אלוקים", היא מידת הצמצום, שבה צמצם את כל הדברים הללו, "כי מפי הגבורה שמענו". הרי שאדמו"ר הזקן עצמו מדייק ומבאר כי הביטוי "גבורה" (או "אלוקים") מורה על הצמצום.
מכל מקום, העולה מכאן ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" כוללים את הכל, וזה מתחבר לאמור בפרק הקודם: כשמגיע ליהודי ניסיון ב"אכי" או ב"לא יהיה לך" - כלומר בעצם האמונה - הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ובלבד שלא לעבור עליהן. וכיוון שנתבאר ששתי דיברות אלו כוללות את כל התורה, נמצא שכל ניסיון וניסיון שיש לאדם אינו אלא ניסיון בעניין הכלול ב"אנכי" או בעניין הכלול ב"לא יהיה לך". ואם מצמצמים עוד יותר - "אנכי" כולל בתוכו גם את "לא יהיה לך", ואף באות א' לבדה, כפי שהוסבר. וזהו "מפני שהם כללות התורה כולה".
נקודה זו היא למעשה הכותרת לפרקים הבאים: כיצד להתחבר בכל מצווה ומצווה ל"אנכי ה' אלוקיך", ולראות בכל ניסיון שאלה של "אנכי" או "לא יהיה לך".
אלא שדבר זה טעון הבנה, שהרי בתודעתו הרגילה של האדם - תודעת היצר הרע - קיימת הפרדה בין הדברים: הוא מאמין באמונה שלמה ב"אנכי ה' אלוקיך", ועם זאת עומד בניסיון אם להניח תפילין או לשמור שבת, ואינו רואה כל סתירה בין הדברים. כיצד יפנים האדם שכל דבר ודבר הכתוב בתורה הוא שאלה של התחברות ל"אכי" או, חלילה, ניתוק ממנו? בכך יעסקו הפרקים הבאים.
כדי להבין זאת פותח אדמו"ר הזקן נושא שהוא מן היסודות שעל כל יהודי להפנים ולדעת, ומן היסודות החזקים ביותר באמונה: פרקים כ' וכ"א שבתניא, העוסקים באחדות השם, ובדרגה גבוהה של אחדות זו.
להבנת המושגים הכתובים כאן נצטרך להקדים כמה נקודות מן החלק הבא של התניא, שער הייחוד והאמונה, שבו מופיע ביאור נוסף בעניין. הביאור שלפנינו בנוי למעשה על הביאור שם, שלכאורה אמורים היינו ללומדו קודם לכן. וייתכן שהדבר קשור לכך שאדמו"ר הזקן רצה מלכתחילה ששער הייחוד והאמונה יהיה החלק הראשון והפתיחה לספר התניא, וליקוטי אמרים יהיה החלק השני, כפי שרמז על כך בשני מקומות בהקדמה לשער הייחוד והאמונה (אף שלא מצאתי הדברים כתובים במפורש בהקשר זה).
נקרא את לשון אדמו"ר הזקן: "ולבאר היטב ענין זה" - את העניין שנתבאר, שכל מצווה היא "אנוכי ה' אלוקיך" וכל עבירה היא "לא יהיה לך" - "צריך להזכיר תחילה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקדוש ברוך הוא". ומדוע "בקצרה"? משום שאין הוא בא כאן לבאר את היסודות המוקדמים, כגון שהעולם אינו קדמון אלא נברא בוודאי בכוח אלוקי, ושיש השגחה עליונה המחיה את העולם. דברים בסיסיים אלו ידועים וברורים, ולאחר שהם ברורים לאדם, צריך להבין ולהסביר לפחות בקצרה את עניין ומהות אחדותו של הקדוש ברוך הוא.
"שנקרא יחיד ומיוחד" אחדותו של הקדוש ברוך הוא פירושה שהוא "יחיד ומיוחד". לשון זו מופיעה בילקוט שמעוני בביטוי מעניין: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, כל מה שבראתי, בראתי זוגות - שמיים וארץ זוגות, חמה ולבנה זוגות, אדם וחווה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות; אבל כבודי יחיד ומיוחד בעולם". כלומר, אצלי אין זוגות, אני יחיד ומיוחד.
למושג זה כמה מובנים, בכמה רמות:
הרמה הפשוטה: יש בורא אחד ואין שניים. הרמב"ם כותב זאת בתחילת ספרו ומוכיח זאת בדרך פשוטה והגיונית.
רמה גבוהה יותר: הבורא אינו כמונו. כשרואים אדם אחד, אותו "אחד" מורכב מחלקים רבים - רמ"ח איברים ושס"ה גידים; כל דבר בעולם מורכב מיסודות ומפרטים. הקדוש ברוך הוא יחיד ומיוחד, ואינו מורכב מפרטים המצטרפים יחד ליצירת השלמות האלוקית.
העומק שבחסידות, ובמיוחד כאן בתניא: "יחיד" - שהוא היחיד הנמצא, ומלבדו אין כלום, אין שום מציאות כלל.
ומהו "אין כלום"? הרי לפנינו עולם גדול, ענק ופעיל. אלא שיש לדעת, שכל העולם הזה הוא בעצם אפס מוחלט, ואפסיותו כה מוחלטת עד שביחס לבורא עולם נאמר שהוא יחיד. אין הפירוש שיש את הקב"ה ויש לו גם עולם, והוא עסוק כל היום בהתעסקות עם העולם ובעשיית סדר בו - אלא הוא יחיד, והעולם הזה הוא אפס ואין, ואין לו שום ערך. זהו פירוש "יחיד ומיוחד".
ואת זה יש להבין. שהרי את שתי הנקודות הראשונות - שהוא אחד ואין שניים, ושאינו מורכב מחלקים - אפשר לקבל ולהבין, אף שהשנייה מופשטת יותר. אך ההבנה שהעולם הוא בעצם אפס ואין, בנקודה זאת נפגע האגו של האדם והוא טוען: הרי העולם קיים לפנינו בכל עוצמתו! וכן מתעוררת השאלה: אם אין כלום, מדוע הוא צריך להנהיג את העולם? את כל השאלות הללו נלמד בעזרת השם בפרק זה, והדברים יימשכו גם בפרק הבא. זהו נושא יסודי מאוד, ויש בו נקודות מופשטות, ועל כן נלמד אותו לאט ובמתינות.
"וכל מאמינים שהוא לבדו הוא" זהו ציטוט מן הפיוט שאומרים בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים: "וכל מאמינים שהוא לבדו הוא". ומה פירוש "שהוא לבדו הוא"?
ממשיך אדמו"ר הזקן: "כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש, שהיה הוא לבדו". קודם שנברא העולם ברור שהיה הוא לבדו, שהרי עדיין לא נברא עולם. לכאורה אפשר לומר: קודם הבריאה אמנם היה לבדו, אך עתה, לאחר שברא את העולם, אף שהוא הבורא - כבר אין הוא לבדו, שהרי יש גם עולם. על כך נאמר: לא. גם לאחר שנברא העולם נשאר הכל אותו דבר ממש. זהו "וכל מאמינים שהוא לבדו הוא" - אותו "הוא" שהיה קודם בריאת העולם נשאר אותו "הוא" לאחר שנברא העולם.
וכך אנו אומרים בנוסח התפילה בכל בוקר, בקטעים שלפני "הודו": "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם". ולכאורה יש בנוסח זה שתי מילים מיותרות - היה די לומר "אתה עד שלא נברא העולם ואתה משנברא העולם"; מה מוסיפה המילה "הוא"? אלא שהכפלת "הוא" מלמדת שזהו אותו "הוא" ממש.
דוגמה לדבר, מעניין המוכר לכל אף שהוא בצד השלילי לגמרי: "ויהי בימי אחשוורוש, הוא אחשוורוש". ומה החידוש בכך? מבארים רש"י וכל המפרשים: אותו אחשוורוש - רשע היה מתחילתו ועד סופו, ולא השתנה בו דבר. כל מקום שמדגישים בו "הוא", הכוונה לומר שזהו אותו דבר ולא השתנה כלום. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, כשמדברים על הקדוש ברוך הוא ואומרים "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" - משמעות "הוא" היא שלא השתנה דבר, ואת הדגשה זו אנו אומרים מדי בוקר.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע נקטו חז"ל "מפי הגבורה" - לפי שכל התורה כולה נכללה בשתי הדיברות בדרך של צמצום, וצמצום עניינו שם "אלוקים" ומידת הגבורה, כמבואר בליקוטי תורה לפרשת מטות. מכאן שכל ניסיון שבא לאדם הוא ניסיון ב"אנוכי" או ב"לא יהיה לך", וזו כותרת הפרקים הבאים. לשם כך פותח אדמו"ר הזקן ביסוד אחדותו של הקדוש ברוך הוא, שהוא "יחיד ומיוחד": לא רק שהוא אחד ואין שניים, ולא רק שאינו מורכב מחלקים, אלא שהוא היחיד הנמצא, והעולם כולו אפס ואין ביחס אליו. זהו "וכל מאמינים שהוא לבדו הוא" - כמו שהיה קודם בריאת העולם ממש, בלא שינוי כלל.
בחלק הבא נמשיך להעמיק בביאור אחדות השם ובשאלות העולות ממנה - כיצד קיים העולם לפנינו אם אין מלבדו כלום, ומהי משמעות אי-השתנותו של הבורא בבריאת העולם.