בחלק הקודם עמדנו על המשל שנוקט אדמו"ר הזקן מלהבת הנר, הקשורה בפתילה ושואפת כל העת להיפרד ממנה ולעלות אל מקורה. כעת נעמוד על הדגש המיוחד שיש באש לעומת שאר הנבראים.
לכאורה, טבעו של כל דבר לשוב אל מקורו, כלשון הכתוב "כל הנחלים הולכים אל הים", ואין בכך ייחוד לאש דווקא. אלא שבאש ישנם שני עניינים שאינם קיימים בשאר הדברים:
בכל שאר הדברים אפשר להביאם למצב שבו אין ניכרת בהם כלל התנועה לשוב אל מקורם: מים שהונחו בכוס עומדים בה בשלווה, ואין רואים בהם שום תנועה של בריחה אל הים - במקום שבו הם מונחים טוב להם. אבן הנזרקת כלפי מעלה, בשעת עלייתה ניכרת בה תנועת העלייה ולא המשיכה כלפי מטה. באש אין מצב כזה: בכל צורה שבה תיווצר האש ובכל מקום שבו תימצא, תמיד תהיה בתנועה של בריחה אל מקורה.
בכל שאר הדברים, בשובם אל מקורם אין הם בטלים ממציאותם: אבן הנופלת לארץ נשארת אבן; טיפת מים השבה אל הים נשארת מים, אלא שיקשה למצוא אותה בתוך הכמות האדירה. ואילו האש, בהגיעה אל מקורה מאבדת את מציאותה - אין היא אש כשהייתה, אלא אין ואפס ממש.
ראוי לציין: אף כשנראה שהמים עולים למעלה, אין אלו המים העולים, אלא המים מתפרדים ליסודותיהם - יסוד הרוח שבהם עולה אל מקורו ויסוד העפר שבהם יורד למטה. אין כאן עלייה של הדבר עצמו אלא פירוק יסודותיו. האש לבדה היא העולה מאליה למעלה.
נמצא אפוא שאין כל היגיון בכך שהאש חפצה לשוב אל מקורה: אדרבה, בעלייתה היא מתבטלת ונעשית אין ואפס. ו"אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו" - זהו טבעה של האש, ואין על כך שאלת "למה". ועל משמעות המילה 'טבע' נעמוד בהמשך.
נחזור לפסוק שאומר שלמה המלך במשלי: "נר ה' נשמת אדם". נשמתו של יהודי, אף בשעה שהיא מחוברת לגוף, אינה שרויה במנוחה: היא חפצה כל העת לשוב אל מקורה. זוהי מהותה של אהבתה לקב"ה - עד כמה היא מבקשת להתחבר ולשוב אל שורשה. ומה יקרה אם אכן תתחבר אל מקורה? יקרה לה כפי שקורה ללהבה המתחברת אל מקורה: היא נעשית בטלה וכלולה במקור ומאבדת את מציאותה הפרטית - וזהו בדיוק מבוקשה של הנשמה.
ואין הכוונה דווקא לדרגת ה'נשמה', שלא נחשוב שהדברים אמורים רק ביהודי שדרגת הנשמה מאירה אצלו בגילוי, ואילו מי שאצלו מאירה דרגת ה'רוח' או דרגת ה'נפש' בלבד אין הדברים שייכים בו. לכן מוסיף אדמו"ר הזקן: "כך נשמת האדם וכן בחינת רוח ונפש חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה". אף יהודי שנולד להורים מקלי שבקלים ומפושעי ישראל, שנפשו עשויה להיות מדרגה נמוכה - בחינת נפש שהיא מלכות דעשייה, כפי שהוזכר בפרק י"ח - גם הוא, מצד רצונה של נפשו, חפץ להיפרד מן הגוף ולהידבק בשורשו.
קשה לנו לדבר בגדולתו של אדמו"ר הזקן, אך מן הסיפורים המסופרים עליו עולה כי אצלו נראה הדבר בגלוי ממש, אף בעיניים גשמיות וחיצוניות - שהיה שרוי תמיד ברצון של כלות הנפש:
עוד קודם שנעשה רבי, בהיותו תלמידו של המגיד ממעזריטש, למד בחברותא עם בנו של המגיד, רבי אברהם 'המלאך'. מסופר שפעם בעת לימודם הגיעו למצב של כלות הנפש, וכמעט יצאה נשמתם מגופם, וברגע האחרון הושבה נשמתם לגופם על ידי אכילת מעט מאפה עם חמאה.
תפילתו ואמירת דברי החסידות שלו היו בהתלהבות ובכלות הנפש, עד שפעמים רבות היה מתגלגל על הרצפה; וחסיד שביקש לשמוע ולרשום כל מילה היה מתגלגל אחריו כדי לשמוע את דבריו. במקומות מסוימים מופיעות שלוש נקודות, במקום המילים שלא הצליחו לשמוע.
את דפנות החדר שבו התפלל נהגו לרפד בריפוד רך, כדי שלא יינזק מרוב התלהבותו. פעם אחת, לאחר התפילה, לא נמצא בחדרו; חיפשוהו ומצאוהו מחוץ לעיר, אוחז בעמוד התפילה שעקר ממקומו ורץ עמו.
אך תיאור זה אינו אמור בצדיקים בלבד: אדמו"ר הזקן מתאר שכל אחד ואחד מישראל, מצד המהות הפנימית של נשמתו, זהו רצונה - להיפרד ולצאת מן הגוף, "הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון". ואין הכוונה חס ושלום שהנשמה נאבדת, אלא שלא יישאר ממנה המהות שהייתה לה קודם לכן, שכן תיעשה חלק אחד עם האינסוף.
אין לומר שהנשמה משתוקקת לכך כדרך שאדם משתוקק להגיע לדרגה גבוהה יותר. בדרך כלל, כשאדם משתוקק לדרגה גבוהה יותר, מדובר בדרגה שיש לו בה השגה והכרה: החכם שואף להבין יותר, משום שהוא יודע מהי חכמה ומבקש להגיע לעומק גדול יותר; שאיפתו היא בדבר שיש לו בו תפיסה והבנה. אך לא שייך שאדם ישתוקק ממש להיות מלאך, שכן אינו יודע כלל מהו. דבר שהוא מחוץ לתחום הכרתו של האדם, לא שייך שתהיה לו שאיפה אליו.
כך גם בענייננו: אין לומר שהנשמה שואפת להיכלל באינסוף, שהרי אין זה בערך למהותה כלל - זו בטלות מוחלטת ממציאותה. ואף על פי כן, אומר אדמו"ר הזקן: "אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה". כשם שאין הסבר מדוע הלהבה מבקשת להיפרד מן הפתילה, כך אין הסבר מדוע אהבתה של הנשמה לה' מושכת אותה לצאת ולהגיע לכלות הנפש - זהו טבעה.
המילה 'טבע' אינה תמיד ביטוי של שבח. כשאדם נמשך אחר דברים בהמיים אומרים לו: מדוע אתה נמשך אחר טבעך? תתרומם מעט. מדוע משמש הביטוי 'טבע' לעיתים לשלילה? משום שטבע הוא דבר שאינו על פי שכל. אך לא רק בדברים נמוכים, אלא גם בדבר שהוא למעלה מן השכל אפשר לכנותו 'טבע', שהרי גם הוא אינו על פי שכל - לא במובן השלילי, כדבר של שטות, אלא במובן החיובי: שאין ביכולת ההיגיון להבין מדוע הדבר מתרחש.
כך גם הביטוי "למעלה מן הטבע" מציין דבר שהוא מעל הגדרים המוכרים לנו. זריחת השמש בכל יום נקראת 'טבע', ולא משום שאנו מבינים מדוע היא מתרחשת, אלא משום שזו שגרה עבורנו; ו"למעלה מן הטבע" פירושו היוצא מגדר השגרה. כאן הכוונה ל'טבע' במובן של דבר העומד בפני עצמו, כעין אקסיומה: כך היא המציאות, ואין להתווכח על כך ואין לזה הסבר; מנקודת הנחה זו ואילך אפשר לבאר ולדון בפרטים.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחי' טעם ודעת" - כל דבר שאין לו טעם ודעת, שאין לו הסבר ואי אפשר להבינו, נקרא 'טבע'.
וכן בענייננו, כשאנו אומרים שטבעה של האש לעלות למעלה וטבעה של הנשמה לחפוץ בכלות הנפש, "וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג ומובן" - אין בדבר היגיון, אין אפשרות להבינו, ואף אין בו רווח כלל; אדרבה, יש בו הפסד, שכן כאן יש לנשמה מציאות ושם תהיה אין ואפס. "אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן".
דבר זה מתקשר למה שלמדנו בפרק י"ח: שורשה של האהבה בנפש הוא בבחינת חכמה, שהיא הכוח שבנפש המסוגל לקלוט את הלמעלה מן השכל (ורק לאחר מכן הדברים מחלחלים לגדרי השכל). מכיוון שאהבה זו נמצאת בנפש בדרגת החכמה, גם מבוקשה הוא למעלה מן השכל, שכן כל עניינה נעוץ במקום שכל מהותו היא למעלה מן השכל. וזהו שמסיים אדמו"ר הזקן: "והיא בחי' חכמה שבנפש".
לסיכום: בחלק זה עמדנו על ייחודה של האש בשני עניינים - שתנועת הבריחה אל המקור ניכרת בה תמיד, ושבשובה אל מקורה היא מתבטלת לגמרי, ואף על פי כן "כך הוא חפצה בטבעה". על דרך זה נשמת האדם, וכן בחינת רוח ונפש שבכל יהודי, חפצה בטבעה להיפרד מן הגוף ולהידבק בשורשה, אף שתהיה אין ואפס ולא יישאר ממנה מאומה ממהותה הראשונה. ראינו שאין לחפץ זה טעם ודעת, שכן אין הנשמה משיגה את הדרגה שאליה היא נמשכת, וביארנו את המושג 'טבע' - שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת - ואת שורשו בבחינת חכמה שבנפש.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק י"ט.