בחלק הקודם למדנו בלשון אדמו"ר הזקן על אחדותו של הקב"ה - "והוא לבדו הוא". כעת נעמוד על משמעות הדברים ועל דיוקם, דיוק שלעיתים אין שמים אליו לב.
"פירוש" שהוא לבדו "הוא ממש, בלי שום שינוי" - הוא נשאר ממש כשהיה, ולא נשתנה בו דבר. ועל כך מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק המנסח את העניין באופן החלטי: "כדכתיב אני ה' לא שניתי" - שכן אילו היה משהו מוסיף בו, הרי שהיה משתנה.
"כי עולם הזה וכן כל העולמות העליונים אינן פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש" - בכך שנברא יש גדול כזה, וכן בבריאת כל העולמות העליונים כולם, לא נשתנה מאומה באחדותו וביחודו יתברך: לא הוסיפו בו כלום ולא פעלו בו שום שינוי.
"שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם, כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם" - ושוב ההדגשה: הוא לבדו, יחיד ומיוחד, כלשון שהבאנו מילקוט שמעוני. כשם שהיה יחיד ומיוחד קודם הבריאה, כן הוא לבדו יחיד ומיוחד לאחריה.
זהו הבסיס של כל העניין; אלו מילים גדולות וחזקות, וכל העבודה היא להבין אותן:
אין המדובר בידיעה בלבד, אלא בלימוד, בהפנמה ובהרגשה. וכאשר האדם מרגיש זאת, הוא יכול לקיים בכל פרט ופרט "אנכי ה' אלוקיך", ובכל פרט ופרט "לא יהיה לך אלוקים אחרים". שכן כשאדם מפנים זאת, כל דבר המתעורר בו ומושך אותו אינו אלא אין ואפס - דמיון וכלום; אין מציאות זולת מציאות הבורא, והוא האומר לאדם מה לעשות ומה לא לעשות, וכל שאר הדברים כלל אינם שייכים ואינם קיימים. ובוודאי שיש לחיות זאת ולקיים הכול על פיו - אלא שכדי להפנים זאת באמת יש להבין את הדברים תחילה, ומתוך ההבנה יחלחלו גם אל הרגש.
ראוי להדגיש: אדמו"ר הזקן פתח את הפרק במילים "מודעת זאת" - לכול, בלי שום הבחנה. אין זה עניין השייך דווקא למי שבא ללמוד תניא, אלא אחד מיסודות האמונה: מצוות אחדות ה' היא אחת משש המצוות התמידיות, שיהודי חייב לחיות אותן ולהאמין בהן בכל עת. זהו בסיס, ואין זה דבר שניתן לפסוח עליו ולומר "למדתי" או "לא למדתי".
מדוע קשה כל כך להבין עניין זה? משום שבטבע הדברים המוכר לנו בעולם, כל משפיע הוא גם מושפע, בין ברובד הרוחני ובין ברובד הגשמי:
רב ותלמיד: הרב משפיע על התלמיד, ואף על פי כן הוא עצמו מושפע. ראשית, בשעה שהוא משפיע הוא תפוס ומוטרד בעניין זה ואינו יכול להיות מונח בתחום אחר - נמצא שעצם ההשפעה הכניסה אותו למסגרת מסוימת. יתרה מזו, כלשון חז"ל "ומתלמידיי יותר מכולם": התלמיד מחדד את רבו בשאלותיו, ונמצא שהמשפיע הופך בסופו של דבר למקבל ולמושפע.
אומן וכלי: האומן מייצר כלי, והכלי מפרנס אותו, או מסייע בידו לעבוד בדברים נוספים. לא זו בלבד שהכלי מושפע ממנו, אלא שהוא עצמו נהנה מן הכלי ותפוס בו - שהרי בלעדיו היה חסר.
וכאן באים אנו לומר שיש משפיע שאינו מושפע: הקב"ה ברא, וממשיך לברוא בכל רגע ורגע, ואף על פי כן אינו מושפע כלל ונשאר יחיד ומיוחד. כיצד ניתן לתפוס זאת?
[מכאן גם המענה לשאלה הטבעית העולה: מה עשה הקב"ה כביכול קודם שנברא העולם, ובמה הוא עסוק היום? שאלה זו עצמה מניחה שינוי - כאילו קודם הבריאה היה לבדו, ולאחריה הוא עסוק - וזו בדיוק ההנחה שבאים כאן לשלול. ומעיקרא אין בידינו לבחון את הבורא ולדבר עליו במושגינו, אך נסדר את הדברים כסדרם ויתבררו].
להבנת העניין נקדים הקדמה: הכוח האלוקי הבורא ומהווה בכל רגע ורגע הוא בבחינת צמצום - הקב"ה מצמצם את עצמו כביכול כדי לברוא, ואילו הוא עצמו למעלה מכל זה.
בהקדמה זו יתיישב גם השינוי בנוסח. הנוסח שהובא בתניא הוא "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם", ויש נוסח אחר: "אתה הוא עד שלא בראת את העולם, ואתה הוא משבראת את העולם". בליקוטי תורה על שיר השירים מביא אדמו"ר הזקן את הנוסח "בראת" בשם נוסחה ישנה, ומציין שהעיקר הוא כנוסח "נברא" (והרוצה יעיין שם בפנים).
ואין זה שינוי לשון בלבד אלא שינוי משמעות: "בראת" פירושו שהתעסקת עם הבריאה, ואילו "נברא" משמעו כביכול מאליו. והאמת שהשתיים נאמרו כלפי הקב"ה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - ברא, התעסק בבריאה; ולעומת זאת "יהללו את שם ה' . . כי הוא ציווה ונבראו" - ונבראו, כביכול מאליהם.
והדיוק: היכן שנאמר "ברא" - נאמר שם 'אלוקים', והיכן שנאמר "ונבראו" - נאמר שם הוי':
שם אלוקים - שם של צמצום. כשמדובר בכוח האלוקי שצמצם את עצמו להתעסק עם הבריאה, נאמר "ברא".
שם הוי' - שהוא למעלה מן הצמצום. ביחס אליו אי אפשר לומר "ברא", שהרי לא צמצם את עצמו ולא התעסק בכך, אלא ביחס אליו "נברא".
להמחשת הדבר במשל גשמי: מלך, ותחתיו שרים ופועלים ועבדים ואנשים פשוטים העושים את הפעולות הפשוטות. מי מפנה את פח האשפה, מי סולל את הכבישים ומי מתקין בהם את התאורה? הפועלים עושים זאת. והמלך - האם הוא העושה? ביחס אליו הדבר "נעשה": ודאי שהוא שולט על כל המערכת, ובסופו של דבר העשייה נזקפת לזכותו, ואי אפשר לומר שאין זה הוא העושה - אך גם אי אפשר לומר שהוא העושה, אלא ביחס אליו "נעשה", והעושה בפועל הוא הפועל הקטן המתעסק בפעולות הקטנות.
ומעתה מובן: הנוסח "עד שלא בראת" מדבר ביחס לשם אלוקים, ואילו הנוסח "עד שלא נברא" מדבר ביחס לשם הוי'ה, שהיא הדרגה הנעלית יותר.
ובזה נשלם העניין בדיוק נפלא שבלשון התניא, בשורה השלישית מלמעלה בעמוד כ"ו, שבשינוי אות אחת נתפסים שני הקצוות: "הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם" - "הבראם", כמאליהם, שהוא למעלה מכל צמצום; "כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם" - "שבראם", לאחר שהתעסק כביכול בבריאה. אדמו"ר הזקן מבקש לתפוס את שני הקצוות: ביחס לדרגה הנעלית ביותר הוא לבדו, וגם לאחר הדרגה הנמוכה ביותר הוא נשאר לבדו, אותו "הוא" ממש.
נמצא, שכשם שהוא לבדו קודם היבראם - קודם כל צמצום - כך גם לאחר הצמצום וההתעסקות בבריאה נשאר אותו "הוא", ואינו נתפס בה כלל. המשפיע אינו מושפע, הוא נשאר הוא, יחיד ומיוחד, וכל העולם כולו ביחס אליו כאין ואפס ממש.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הבריאה כולה - העולם הזה וכל העולמות העליונים - אינה פועלת שום שינוי באחדותו יתברך, "אני ה' לא שניתי", וכשם שהיה יחיד ומיוחד קודם היבראם כן הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם. עמדנו על כך שידיעה זו מוטלת על כל יהודי כאחד מיסודות האמונה, ושיש להפנימה עד שתחלחל אל הרגש ותבוא לידי ביטוי בקיום "אנכי" ו"לא יהיה לך" בכל פרט ופרט. כן ביארנו מדוע קשה לתפוס זאת - שבטבע העולם כל משפיע מושפע, כרב מתלמידו וכאומן מכלי ידיו - ואילו כאן מדובר במשפיע שאינו מושפע. מתוך כך עמדנו על ההבדל שבין שם אלוקים, שם הצמצום שבו נאמר "ברא", לבין שם הוי' שביחס אליו "נברא", ועל הדיוק "קודם הבראם" ו"אחר שבראם" התופס את שני הקצוות.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק כ' ובביאור הדברים.