הגענו לפרק כ' בליקוטי אמרים, הנמצא בדף כ"ה עמוד ב' (עמוד 50). פרק זה פותח רצף של חמישה פרקים - כ', כ"א, כ"ב, כ"ג וכ"ד - שכולם באים לבאר עניין אחד: כיצד "קרוב אליך הדבר מאוד", בהדגשת המילה "מאוד", עד שכל יהודי יכול לשמור ולעשות את כל מצוות התורה.
"לשמור" - שלא לעבור על מצוות לא תעשה.
"לעשות" - לקיים את כל מצוות העשה.
כלומר, כל אדם יכול להיות זהיר בכך בכל עת ולשמור על הכול, והדבר קל וקרוב אליו מאוד. ואף שנדרשים חמישה פרקים שלמים כדי לבאר זאת, אין בכך סתירה לקלות העניין - הפרקים באים להשלים את ההבנה בו.
בשני הפרקים הקודמים, י"ח וי"ט - ובעיקר בפרק י"ט - למדנו שיש דבר אחד שכל יהודי, יהיה מי שיהיה, אפילו מפושעי ישראל ואפילו קל שבקלים, לא יעבור עליו ויהיה מוכן למסור את נפשו עליו: כאשר הניסיון נוגע לאמונה בבורא. כשהשאלה היא האם לכפור חלילה או להישאר נאמן לתורת השם ולאמונת השם, באותו רגע מתעוררת החכמה שבנפש, והיצר הרע אינו יכול לבלבל את דעתו ולומר לו 'לא נורא, אתה עדיין נשאר מחובר', כדרך שהוא מבלבל את דעתו בכל דבר ודבר - בבחינת 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'. אך כשמגיע לשאלה זו, האם הוא מאמין אם לאו, הוא מוכן למות על קידוש השם.
אלא שבפרק י"ט למדנו על אותו רגע של ניסיון, ובפרק כ' אנו למדים כיצד יהיה הדבר כך כל הזמן. את הנקודה והבסיס לכך אומר אדמו"ר הזקן כבר בחמש השורות הראשונות של הפרק, אך כדי להבין ולהפנים זאת יש ללמוד את הפרקים כ' עד כ"ד.
אדמו"ר הזקן מגלה - ולאחר מכן מבאר בהבנה פנימית - שכל מצווה שהאדם מקיים, וכל עבירה שהוא עומד להיכשל בה חלילה, אינה אלא שאלה של אמונה או כפירה. אין זו שאלה אחת יחידה, שאדם נתקל בה אי פעם בחייו אם בכלל, ולעומתה יש לו שאלות אחרות בחיי היום יום בשאר תרי"א המצוות. האמת היא שכל מצוות עשה שעליו לקיים היא ביטוי של "אנוכי ה' אלוקיך", וכל מצוות לא תעשה - ואף איסור קל של דברי סופרים - היא בגדר "לא יהיה לך על פני".
משעה שהאדם מבין ומתייחס לכל פרט ופרט כשאלה של אמונה או כפירה, מתעוררת בכל עניין ועניין החכמה שבנפש, והוא עומד במסירות נפש שאינה מוכנה לוותר על שום דבר. זהו כיוון הדברים: כשהאדם מבין זאת, הרי "קרוב אליך הדבר מאוד" - אין עליו אלא לעורר את האמונה ואת האהבה הפנימית הקיימת בנפשו כבר.
לשון אדמו"ר הזקן בפתיחת הפרק: "והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת עבודה זרה" - דבר זה ידוע לכל: המצווה להאמין בבורא אחד, והאזהרה שלא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, שהן מצוות העשה ומצוות הלא תעשה שבעניין זה, "שהם שני דברות הראשונים" מעשרת הדיברות - ""אנכי" ו"לא יהיה לך" הם כללות כל התורה כולה". כל התורה כולה מקופלת בשני דיברות אלה, והכול נמצא בהם.
ראוי לציין כי יש מקומות שבהם נאמר שהכול כלול במילה "אנכי", ויתרה מזו - שהכול כלול באות א' של "אנכי". אלא שכדי למצוא את הכול באות א' נדרש מוח רחב מאוד, ואף למצוא את הכול במילה "אנכי" אינו פשוט; אך להבין כיצד הכול כלול ב"אנכי" וב"לא יהיה לך" - זהו דבר קל יותר להבנה, ולפיכך מבאר זאת אדמו"ר הזקן:
"כי דבור אנכי ה' כולל כל רמ"ח מצות עשה" - הדיבר הראשון, שהוא ביטוי חיובי וציווי, מצוות עשה להאמין בקב"ה - כולל את כל רמ"ח (מאתיים ארבעים ושמונה) מצוות העשה.
"ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות לא תעשה" - הדיבר השני, שעניינו עבודה זרה חס ושלום - כולל את כל שס"ה (שלוש מאות שישים וחמש) מצוות הלא תעשה.
ומכיוון ש"אנכי" כולל את כל המצוות האקטיביות ו"לא יהיה לך" את כל המצוות הפסיביות, לפיכך "ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה" - את שאר הדיברות העביר לנו משה רבינו, ואת שני הראשונים שמענו ישירות מפי הגבורה, בלא שום ממוצע. ומדוע דווקא שני אלה? משום שבשמיעתם שמענו את הכול "מםני שהן כללות התורה כולה". אמנם הדברים מתומצתים ביותר, ולכן בא הפירוט: תחילה הפירוט הראשוני שבשמונת הדיברות הנוספים, ולאחר מכן הפירוט המלא שבכל התורה, בשולחן ערוך ובכל הספרים - אך הכול כלול למעשה ב"אנוכי" וב"לא יהיה לך".
לדוגמה: "אנכי" כולל את כל מצוות העשה, וביניהן "ואהבת את ה' אלוקיך" שהיא אחת מהן, והיא הכוללת גם תפילין, גם שבת וגם מזוזה. כשאומרים "אנכי", הכוונה לקיום כל רמ"ח מצוות העשה; ואם אדם אוהב את ה' אלוקיו - קיים רק אחת מהן. אין זה מעט, אלא הרבה מאוד, אך זהו המנוע בלבד, ועליו לקיים את כל המצוות הנוספות הכלולות בו. האהבה היא הדרך המביאה את האדם אל קיום המצוות.
מקור הלשון "מפי הגבורה שמענו": לשון זו מופיעה במקורה בגמרא, בכמה מקומות, ובאחד מהם מובא קטע מעניין: "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה" - תרי"ג מצוות. ומדוע דווקא מספר זה? "שלוש מאות ושישים וחמש לאוין כמניין ימות החמה" - כל אחד מימות החמה אומר לאדם: היזהר שלא לעבור ביומי דבר, ושמור על כל השנה כולה נקייה לגמרי; "ומאתיים ארבעים ושמונה עשה" - מצוות עשה כנגד איבריו של אדם, כנגד רמ"ח האיברים שבגוף.
"אמר רב המנונא: מאי קרא?" - באיזה פסוק מרומז שיש תרי"ג מצוות? - "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב": "תורה" בגימטריה "שית מאה וחד סרי הוי" - שש מאות ואחת עשרה, וזה מה שציווה לנו משה; ועוד שתיים - "אנוכי" ו"לא יהיה לך" - "מפי הגבורה שמענו", מפי הקב"ה עצמו, ויחד - תרי"ג.
ורש"י מביא על כך את הפסוק "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמענו" - והשתיים הן "אנכי" ו"לא יהיה לך", ששניהם נאמרו בדיבור אחד, ושמענו את שניהם יחד. זהו המקור לכך ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" כוללים את הכול, כלשון אדמו"ר הזקן: "ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה".
לסיכום: בחלק זה למדנו כי פרק כ' פותח רצף של חמישה פרקים (כ'-כ"ד) שכולם באים לבאר כיצד "קרוב אליך הדבר מאוד" לשמור ולעשות את כל מצוות התורה. לאחר שבפרק י"ט למדנו שבשאלה של אמונה מוכן כל יהודי למסור את נפשו, מגלה כאן אדמו"ר הזקן את הבסיס לכך שיהיה כן בכל עת: שני הדיברות הראשונים, "אנוכי" ו"לא יהיה לך", הם כללות כל התורה כולה - "אנוכי" כולל את רמ"ח מצוות העשה ו"לא יהיה לך" את שס"ה מצוות הלא תעשה, ולכן דווקא אותם שמענו מפי הגבורה בלא ממוצע. עמדנו גם על מקור הלשון בגמרא, בדרשת רבי שמלאי ובפסוק "תורה ציווה לנו משה".
בחלק הבא נעמיק בהבנת היסוד הזה: כיצד כל מצוות עשה היא ביטוי של "אנוכי ה' אלוקיך", וכל איסור - אף הקל שבדברי סופרים - הוא בגדר "לא יהיה לך על פני".