בחלק הקודם למדנו באריכות את דברי אדמו"ר הזקן בפרק י"ח, כי אור אין סוף ברוך הוא שורה בנפש בדרגה הנקראת חכמה - "בחינת החכמה שבנפש שבה אור אין סוף ברוך הוא". מכיוון שמדובר בבחינת החכמה שבנפש, שהיא מלכתחילה למעלה מתחום ההבנה ולמעלה מתחום השכל, מובן מדוע היא מולידה דברים שאינם הגיוניים: כלות הנפש אינה עניין הגיוני אלא רצון שאין בו היגיון, ואין לשאול עליה שאלות, שכן אינה נמדדת בכללי השכל - ולפיכך היא פורצת בלי מעצורים.
אם נתרגם זאת לחיי היומיום, וכפי שיאריך אדמו"ר הזקן בהמשך: מה פירושה של אהבה כזו לקב"ה? כאשר אהבה זו פורצת אצל היהודי, לא ייתכן שתהיה אצלו פעולה כלשהי נגד רצון השם. הרי כל מהותה של אהבה זו היא הרצון לברוח אפילו מן הגוף - ועל אחת כמה וכמה מדברים המפריעים לנשמה. כאשר בחינת החכמה שבנפש מתגלה, אין שום מניעה ועיכוב בעולם שיכולים לעצור את האדם, לא דבר הגיוני ולא זולתו - כמו הפתילה המנסה לאחוז בלהבה, שאין הדבר מועיל לה, והלהבה נמצאת תמיד בתנועה של בריחה. בכך מתקיים "כי קרוב אליך הדבר מאוד... ובלבבך לעשותו".
הבעיה, כפי שנראה, היא שבחינת החכמה שבנפש אינה מצויה בגלוי בכל עת, ולכן קורא לה אדמו"ר הזקן בהמשך "אהבה מסותרת". לכאורה זו מילה והיפוכה: אהבה היא תנועה נפשית גלויה, ו'מסותרת' היא דבר הנמצא בהסתתרות - אם היא אהבה, אינה בהסתתרות, ואם היא בהסתתרות, אינה אהבה. כיצד הדברים הולכים יחד? אלא שמצד היהודי עצמו זו אהבה בלי גבול, וההסתרה נובעת מן הכיסויים והמסכים המונחים עלינו ומפריעים לגלותה.
"וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנקרא קודש העליון" - זהו כלל בכל דבר הקשור לצד הקדושה. מהי קדושה? קדושה היא החכמה שבנפש בשיא השיאים, התבטלות לבורא עולם בתכלית. וכל מה שחסר בו הביטול המוחלט לבורא עולם - כבר מתחילה בו סטייה מצד הקדושה.
ניתן לדמות זאת לעקומה: בנקודת ההתחלה הסטייה קלה, ובסופה של העקומה נמצאים רחוק מאוד. די בכך שהכיוון אינו הכיוון הנכון - כלומר שאין כאן ביטול מוחלט לבורא עולם - כדי שסופו של התהליך יהיה רחוק. בשלבים הראשונים ייתכן שהדבר עדיין נמצא בתחום הקדושה, כלשון הגמרא על השטן שאף הוא לשם שמיים מתכוון; אך מכיוון שהכיוון אינו של ביטול מוחלט לאלוקות, סוף העקומה מגיע רחוק מאוד. וכך אף העושה "על מנת לקבל פרס" האמור בפרקי אבות: פירושו שהאדם דואג למציאות שלו, לאגו שלו ברמה כזו או אחרת. ייתכן שמדובר ברמה גבוהה, אך מכיוון שזו דאגה לאישיותו הפרטית, גם אם כרגע הוא מצוי בעולם של טוב וקדושה עלולים לצאת מכך בהמשך הדרך גם עניינים של היפך - שהרי הסטייה הקלה מן הקדושה היא הסטייה מן הביטול לאין סוף. ולכן אמרה המשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" - שאף אם בשלב מסוים הדבר טוב, אין זו הדרך, שכן עלול לצאת ממנה מה שאינו טוב. ואף אצל היהודי, 'אגו קדוש' - סוף סוף הוא גם 'אגו'.
מדוע נקראת החכמה "קודש"? הקדושה באה מן הקודש, ו'קודש' פירושו הבדלה מוחלטת - הבדלה מכל תחום של אגו, של חומריות ושל ריחוק מאלוקות. לכן החכמה היא "קודש העליון", "הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המלובש בו, ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל". החכמה היא ביטול מוחלט, אין לה מציאות עצמאית ואין בה אגו, "ולכן נקרא 'כח מ"ה'" - כוח שהוא בבחינת 'מה', שאין אפשרות לתאר אותו ואין אפשרות לתפוס אותו.
"והוא הפך ממש מבחינת הקליפה וסטרא אחרא שממנה נפשות אומות העולם" - החכמה היא ההיפך המוחלט של הקליפה ושל הטומאה. מאפיינן של הקליפה והטומאה הוא האגו, בכל הרמות. שורש הרע מתחיל אף למעלה, בעולמות העליונים, אלא ששם הדבר נראה לכאורה כקדושה.
דוגמה לכך במשנה בפרקי אבות: "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע". לכאורה המשנה תמוהה - מדוע אינה שואלת מה בין אברהם אבינו עצמו לבלעם הרשע? אחד ההסברים: בלעם היה רשע גמור, אך היה נביא, בדרגה מקבילה למשה רבנו בצד הטומאה - כמובא שכשם שהעמיד הקב"ה את משה רבנו לעם ישראל, כך העמיד נביא לאומות העולם, שלא יאמרו לעתיד לבוא "מדוע לא העמדת לנו נביא". בדרגתו הוא כולו טומאה, אך כשמסתכלים עליו קשה לעיתים לזהות את הטומאה שבו: רואים בו דברי נבואה ודברים גבוהים, ואפשר לטעות לרגע ולחשוב שיש בו משהו מן הקדושה והטוב. היכן אפוא ניכר ההבדל? אצל תלמידיו, בהמשך היוצא ממנו בדור הבא - ושם ההבדל קיצוני. ומהו ההבדל? אצל תלמידיו של אברהם אבינו - "נפש שפלה", ואצל תלמידיו של בלעם הרשע - "רוח גבוהה", דהיינו האגו.
שלושה ביטויים נוקט אדמו"ר הזקן להגדרת מהותה של הקליפה והסטרא אחרא שממנה נפשות אומות העולם:
"דעבדין לגרמייהו" - לשון שהובאה בסוף פרק א' בתניא, "וכל טיבו דעבדין - לגרמייהו עבדין", שכל הטוב שאומות העולם עושות אינו אלא "לגרמייהו", שתרגומו בלשון הקודש: לעצמם - לאגו ולאינטרסים.
"ואמרין הב הב" - לשון הכתוב במשלי "לעלוקה שתי בנות הב הב", ובזוהר מבואר שזו לשון על המתפללים לעצמם בלבד: עומדים בתפילה ומבקשים רק שיהיה להם טוב, ואינם מבקשים על גאולת השכינה ועל גילוי אלוקות בעולם. "הב" פירושו הבא, תן לי.
"והלעיטני" - הלשון שאמר עשו ליעקב כשביקש ממנו מן "האדום האדום הזה": אני פותח את פי ואתה שפוך פנימה, תן לי. זו הקליפה - רק לקבל ולא לתת דבר.
כל אלו הם "להיות יש ודבר בפני עצמו כנזכר לעיל", שהוא "הפך בחינת החכמה". שהרי החכמה היא ביטול - אין האדם מחפש לעצמו דבר אלא רק להתבטל. מי שמאירה בו החכמה מוכן לוותר על ישותו, כלהבה המחוברת לפתילה, שאין בה אגו אלא להיפך: היא זועקת כל העת להתנתק ולצאת החוצה.
"ולכן נקראים מתים" - זהו הביאור למה שנאמר על הרשעים שבחייהם קרויים מתים. לכאורה רואים אותם מהלכים ומסתובבים, ומדוע קרויים מתים? אלא "כי החכמה תחיה" - כלשון הפסוק שהובא גם בפרק הקודם, "והחכמה תחיה את בעליה", שהחכמה היא הנותנת חיים, "וכתיב ימותו ולא בחכמה" - במקום שאין בו גילוי של חכמה, שם "ימותו".
נקודת הדברים: כאשר מתגלה אצל היהודי נקודת החכמה שבנפש, היא מובילה אותו להתבטלות מוחלטת לאין סוף, לכלות הנפש ולהתחברות לקב"ה בכל רגע ובכל מחיר, ללא שום פיתוי שיוכל להפילו. וכל זה בתנאי שהחכמה שבנפש מאירה - ואז באמת אין דבר בעולם שיכול להפיל את האדם, שכן הוא נמצא בשיא ההתגלות.
בהמשך הפרק יבאר אדמו"ר הזקן כיצד ייתכן שאצל היהודי נמצאת החכמה שבנפש במצב רדום, במצב של שינה [דבר זה הוא כלשון הכתוב "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". מהי הכוונה "היינו כחולמים"? בכך מובן כיצד היינו מסוגלים לעשות בזמן הגלות מעשי שטות, וכי לא ראינו את האמת? אלא שהיינו כחולמים: בחלום יכול אדם לחבר הפכים בלא כל בעיה, לעלות ולרדת באותה שנייה בלי שיחוש סתירה בדבר. ברגע שנתעורר מן השינה - זו הגאולה; ואף הגאולה הפרטית של כל אחד ואחד היא התעוררותו משנתו וגילוי החכמה שבנפשו].
זהו ייחודו של חלק זה בתניא: מפרק י"ח ואילך בא אדמו"ר הזקן לתת ליהודי את הכלים כיצד להתעורר וכיצד לעורר את החכמה שבנפש, ואז יראה ש"קרוב אליך הדבר מאוד". אין הוא נדרש להמציא דברים חדשים: עד פרק י"ח למדנו את הדרך שבה על האדם לילך, להתבונן ולהעמיק, ורק לאחר מאמץ להוליד רגש - עבודה הלוקחת זמן. מכאן ואילך נאמר לו: כוח החכמה קיים בתוכך והכול פעיל, אלא שאתה רדום - שפוך מים קרים והתעורר. ברגע שיתעורר, יראה שהנשמה פעילה ומשתוקקת להתחבר לקב"ה, ו"קרוב אליך הדבר מאוד".
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אור אין סוף שורה בחכמה שבנפש, שהיא למעלה מן השכל, ולכן כשהיא מאירה אין מעצור לאהבת היהודי לקב"ה, ומשום הכיסויים והמסכים היא נקראת "אהבה מסותרת". עמדנו על הכלל שכל סטרא דקדושה אינו אלא מה שנמשך מן החכמה הנקראת 'קודש העליון', הבטלה במציאות באור אין סוף ואינה דבר בפני עצמו כלל, ולעומתה הקליפה והסטרא אחרא שכל מהותה אגו וישות - "לגרמייהו", "הב הב" ו"עלי תני" - ולפיכך נקראים מתים, שכן "החכמה תחיה". כן ראינו את ההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, "נפש שפלה" מול "רוח גבוהה", ואת מצב הגלות כחלום שבו מתחברים הפכים.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הפרק: כיצד ייתכן שהחכמה שבנפש מצויה אצל היהודי במצב רדום, וכיצד מתעורר האדם מן השינה ומגלה אותה בפועל. ויהי רצון שמן הגאולה הפרטית של כל אחד ואחד נגיע בעזרת השם גם לגאולה הכללית והשלמה של כל עם ישראל.