בפתיחת פרק י"ח עמד אדמו"ר הזקן על כך שהפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד" נאמר גם לאדם שמוחו ודעתו קצרה בידיעת ה', ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף. שאף על פי כן גם עליו נאמר "קרוב אליך הדבר מאוד", שכן בליבו של כל יהודי טמונה אהבה מסותרת לה', ומכוחה יכול כל אחד להגיע לאהבה וליראה בעת קיום התורה והמצוות.
בפתיחת העניין שאל אדמו"ר הזקן ארבע שאלות:
מה שורשה של אהבה זו בנפש?
מה עניינה של אהבה זו - מהו המבוקש שבה, לאן היא שואפת ולאן היא מגיעה?
כיצד ניתן לרשת אהבה מן האבות, והרי אהבה לכאורה אינה עוברת בירושה?
כיצד נכלל באהבה זו גם עניין היראה, והרי היא קרויה 'אהבה מסותרת'?
בפרק י"ח נתבארו שתיים מארבע השאלות:
שורש האהבה - מן החכמה שבנפש. כפי שהתבאר באריכות בשיעור הקודם, כוח החכמה שבנפש הוא כוח מיוחד המסוגל להכיל את מה שלמעלה מן השכל ומן ההבנה, ולפיכך גילוי האין סוף בא לידי ביטוי דווקא בחכמה שבנפש.
ירושת האהבה מן האבות - מכיוון שהאבות הם המרכבה, שביטולם לאלוקות היה מוחלט עד שנעשה מהותם ממש, וכל דבר שהוא "מהות" עובר בירושה עד סוף כל הדורות.
בפרק י"ט בא אדמו"ר הזקן לבאר את השאלה הנוספת: מה עניינה של אהבה זו? כלומר, מה תובעת האהבה מן האוהב - מה הוא מבקש בעקבותיה, ועד לאיזו דרגה היא מגיעה. שהרי יש אהבה שמכוחה מוכן האוהב לעשות למען אהובו דבר מסוים, וככל שהאהבה חזקה יותר כן מוכן הוא לעשות יותר, והכול לפי מידת האהבה. השאלה היא אפוא: האהבה שיהודי אוהב את הקב"ה - עד היכן היא מגיעה, ולאיזו נקודה מסוגל האדם להגיע מכוחה.
אדמו"ר הזקן פותח: "ולתוספת ביאור" - שהרי עדיין לא נתבארו כל השאלות, ויש להוסיף ביאור כדי להתייחס גם לאלו שטרם נגענו בהן. ולשם כך "צריך לבאר היטב" את מה שאמר שלמה המלך במשלי: "מ"ש נר ה' נשמת אדם" (והמשך הפסוק: "חופש כל חדרי בטן").
הפירוש הפשוט של הפסוק, כדברי המפרשים: כשם שאדם המבקש למצוא דבר בחושך נעזר בנר כדי לחפש אחריו, כך הקב"ה בודק כל מה שמתרחש בתוך תוכו של האדם ובמחשבותיו - "חופש כל חדרי בטן". ומי מעיד על הנעשה בפנימיותו? הנשמה שליוותה את האדם בכל מאה ועשרים שנות חייו, שכל מחשבותיו נקלטו בה ונמצאות בה, והיא מעידה עליו ביום הדין. נמצא שכל הדברים שנעשו בחושך מתגלים על ידי הנשמה, וזוהי משמעות "נר ה' נשמת אדם".
אדמו"ר הזקן מוסיף לפסוק משמעות נוספת: הנשמה אינה נעשית נר רק לאחר מאה ועשרים, שאז משתמש בה הקב"ה כביכול כנר לבדוק את הנעשה בחושך; אלא גם בעת חיי האדם בעולם הזה נשמתו היא כנר.
בלשונו: "פירוש שישראל הקרוים אדם" - השם 'אדם' הוא כינוי ייחודי לעם ישראל, כמו שנאמר ביחזקאל: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם". מכאן למדה הגמרא במסכת יבמות מדוע קברי גויים אינם מטמאים באוהל ורק קברי ישראל מטמאים: שכן בכל דיני הטומאה נאמר "אדם כי ימות באוהל", ו'אדם' נאמר על ישראל בלבד - "אדם אתם".
ממשיך אדמו"ר הזקן: "נשמתם" של ישראל "היא למשל כאור הנר". הפסוק בא אפוא לדמות את הנשמה לאור הנר.
[דימוי זה חוזר בתניא פעמים נוספות. בפרק ל"ה מובא הדימוי בהקשר אחר, על פי הזוהר הידוע בלשון הינוקא: כשם שבנר יש כמה מרכיבים - הפתילה, האש, והשמן המשמש חומר בעירה המחבר באופן תמידי בין האש לפתילה - כך גופו של האדם הוא הפתילה, השכינה השורה על ראשו היא האש, והתורה והמצוות הם חומר הבעירה. כאן נוקט אדמו"ר הזקן הקשר אחר של אותו דימוי].
אדמו"ר הזקן מתבונן בנר הגשמי ובתהליך שעובר עליו בעת דליקתו, ומכאן מקיש על הנשמה. אור הנר "שמתנענע תמיד למעלה בטבעו" - טבעה של הלהבה הדולקת שהיא מתנענעת כלפי מעלה. לאיזה כיוון שיוטה הנר, לעולם לא תעמוד הלהבה באופן סטטי, אלא כאילו מנסה היא להשתחרר מן הפתילה ולעלות למעלה, אף שאינה מסוגלת להשתחרר בפועל.
ומהי הסיבה לכך? "מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה". כל דבר שואף לשוב אל שורשו, וכך הטביע הקב"ה בבריאה. על דרך זה הלשון הידועה: "זרוק חוטרא לאווירא, אעיקריה קאי" - זרוק מקל לאוויר, והוא נופל תמיד על צד שורשו.
בעולם ארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה כותב שיש ארבעה גופים מחולקים, וכל אחד ואחד מקיף את שלמטה ממנו מכל רוחותיו כמו גלגל: הגוף הראשון, הסמוך לגלגל הירח, הוא גוף האש; למטה ממנו גוף הרוח; למטה ממנו גוף המים; ולמטה ממנו גוף הארץ. [אף שלמדע כיום הסברים אחרים, אותנו מעניינת אמיתת הדברים כפי שהתורה אומרת].
לפי סדר זה היה ראוי שהמים יהיו מעל הארץ, ולא היה מקום לבריות להסתובב על פני האדמה. על כך אנו משבחים את הקב"ה בכל בוקר בברכות השחר: "לרוקע הארץ על המים" - שהפך את הסדר הטבעי וריקע את הארץ על גבי המים, כדי שנוכל להתקיים ולהסתובב בעולם.
זהו גם עניינו של המושג המוכר בשפתנו 'כוח המשיכה': האבן נופלת תמיד כלפי מטה, מפני שהיא שבה אל שורשה - העפר, שממנו הכול והכול שב אליו. ואילו מקור האש נמצא למעלה, ולכן האש שואפת כלפי מעלה: "ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח, כמו שכתוב בעץ חיים". שם נמצא יסוד האש הכללי, הפוטנציאל של כל אש, ולפיכך אפילו גפרור קטן שמדליקים אותו חש מיד שנותק משורשו ומנסה לשוב אליו.
שאיפה זו טבעית היא, ולא הגיונית. שהרי אילו יכולנו לנהל דו שיח עם הלהבה ולשאול אותה מדוע היא מבקשת לעלות למעלה, לא היה בידה טעם הגיוני: לפי כל כללי ההיגיון היה עליה לרצות להישאר למטה. וכלשון אדמו"ר הזקן: "ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה" - כל עוד היא מחוברת לפתילה יש לה מציאות, הכול חשים בה ונהנים ממנה וחולקים לה כבוד והערכה; אך ברגע שייגמר חומר הבעירה ותצליח להשתחרר, תכבה, ולא יהיה עוד אור כאן למטה בעולם הזה.
ושמא יעלה על הדעת שלפחות בהגיעה למקורה תתקיים שם מציאותה? על כך ממשיך: "וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו". כשתגיע האש אל מקורה לא תישאר בצורת להבה כלל, שהרי שם אין אלא מקור ופוטנציאל של אש, והיא תהיה אין ואפס.
כפי שכבר דיברנו באחד השיעורים, בלשון הגמרא: "שרגא בטיהרא" - נר הדולק בצהרי היום אין לו שום משמעות, והוא בטל לחלוטין עד שאין מבחינים כלל אם הוא דולק, שכן אור השמש חזק ממנו. כך גם האש בהגיעה למקורה הראשון - בטלה לגמרי, וכאילו אינה קיימת.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על ארבע השאלות שבפתיחת העניין, ועל שתי התשובות שנתבארו בפרק י"ח - שורש האהבה בחכמה שבנפש, וירושתה מן האבות שהיו מרכבה. פרק י"ט בא לבאר את עניינה של האהבה: עד היכן היא מגיעה. לשם כך פתח אדמו"ר הזקן בפסוק "נר ה' נשמת אדם", ולמדנו כי נשמת ישראל נמשלה לאור הנר, שטבעו להתנענע כלפי מעלה ולשאוף להיפרד מן הפתילה ולהידבק בשורשו ביסוד האש הכללי - אף שבכך יכבה ולא יאיר למטה, ואף שאורו יתבטל במציאות בשורשו למעלה.
בחלק הבא נראה כיצד נלמד מטבע זה של אור הנר עניינה של האהבה המסותרת שבנפש היהודי.