אנחנו אוחזים בפרק י"ח, בחלקו הראשון של הפרק. הפרק נמצא בדף כ"ג עמוד ב' (עמוד 46).
בשיעור הקודם עצרנו ממש באמצע העניין, שש שורות מסוף העמוד, במילים "כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ". כדי ללמוד ברצף נפתח מתחילתו של הקטע - "והעניין כי האבות הן הן המרכבה" - אף שכבר קראנוהו.
בפרק זה פותח אדמו"ר הזקן סדר חדש: גם מי שאין לו דעת ויכולת להתבונן בגדולת השם, וגם מי שאין לו לב המתעורר ברגש לאהבת השם - אף אצלו "קרוב אליך הדבר מאוד", ובכוחו להגיע לאהבת השם וליראתו. התשובה לשאלה שלמדנו בפרק הקודם, כיצד באמת הדבר קרוב לכל אחד ואחד, מונחת בנקודה אחת: לכל יהודי יש אהבה מסותרת לבורא עולם, אהבה הקיימת בו כבר, בירושה מאבותינו.
על ירושה זו שאל אדמו"ר הזקן ארבע שאלות:
מה שורשה של אהבה זו בנפש - היכן בדיוק בנפש מונחת דרגה זו?
מה עניינה של אהבה זו - לאן היא שואפת ומהי מטרתה?
כיצד ניתן לרשת אהבה, כיצד שייך בה עניין הירושה?
היכן נכללת בה היראה? אם מדובר באהבה, מניין שיש בה גם יראה?
בפרק זה נקבל תשובה על השאלה הראשונה ועל השלישית, ואדמו"ר הזקן פותח דווקא בשלישית - כיצד שייכת כאן ירושה. לשם כך הוא מקדים שאבותינו הם בבחינת מרכבה.
כפי שהארכנו בשיעור הקודם, אברהם יצחק ויעקב נקראו מרכבה לשכינה "ועל כן זכו להמשיך נפש רוח ונשמה לבניהם אחריהם עד עולם". כל הבא מאברהם יצחק ויעקב, ולא משנה כמה דורות עברו, מקבל נפש רוח ונשמה שיש בהן ממהותו של אברהם אבינו ומאהבתו.
מהיכן נמשכות נשמות אלו? "מעשר ספירות קדושות שבארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה", ובאיזו מדרגה? "לכל אחד ואחד כפי מדרגתו וכפי מעשיו" - כל אדם מקבל את דרגת הנפש, הרוח או הנשמה התלויה בתפקיד האלוקי שהוטל עליו בעולם הזה ובמעשיו, וכפי שלמדנו, בכוח מעשיו יכול אדם לזכות בדרגה גבוהה מזו שקיבל מלכתחילה.
ואף שיש בכך אין ספור מדרגות שונות זו מזו, הצד השווה שבכולן, מן העליונה ועד התחתונה, שבכל אחת מונחת אותה נקודה פנימית שמקורה באברהם אבינו, ובה אהבה מסותרת לקדוש ברוך הוא.
ומכאן אל הקצה התחתון ביותר: "ועל כל פנים אפילו לקל שבקלים ופושעי ישראל נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשיה". מדובר ביהודי שהוא קל שבקלים - קל דעת שאין דבר מעניין אותו, ויותר מזה: פושע ורשע, האדם הנמוך ביותר לא רק מצד מעשיו אלא אף מצד מצבו הנפשי הירוד. ואפילו נשא אישה שאף היא במדרגה זו, ושניהם חיים ברמה כזו של קלות ופשיעה - הרי הם צאצאי אברהם יצחק ויעקב, ואף שנתוניו הבסיסיים של הנולד להם נמוכים לכאורה, נמשכת בזיווגם נשמה.
אמנם זו הדרגה הנמוכה ביותר שאפשר: 'נפש' היא התחתונה שבנפש רוח ונשמה, ו'נפש דנפש' היא התחתונה שבה; 'מלכות' היא האחרונה שבסדר הספירות, ו'עשייה' היא העולם התחתון שבארבעת העולמות. כלומר, נשמה שיכולתה להגיע לעניין אלוקי מצומצמת ביותר לכאורה.
ואף על פי כן: "ואף שהיא מדרגה התחתונה שבקדושת העשיה, מכל מקום מאחר שהיא מעשר ספירות קדושות היא כלולה מכולן" - וממילא גם מחכמה דעשייה, שבתוכה מלובשת חכמה דמלכות דאצילות, ובתוכה חכמה דאצילות, "שבה מאיר אור אין סוף ברוך הוא ממש". מכוח ההתכללות שבקדושה, אף שהדבר בא לאחר ריבוי קשרים והשתלשלות, מונחת גם בנשמה נמוכה זו אותה נקודה מקורית שמאברהם אבינו, ואף לאותו אדם יש אהבה עצומה ופנימית לבורא עולם.
"כדכתיב" כאן מביא אדמו"ר הזקן ראיה לדבריו, שבכל יהודי - אף בנמוך שבנמוכים - מונחת אותה נקודה עליונה שמקורה בספירת החכמה. מצירוף הכתובים מתקבלת התמונה השלמה:
"ה' בחכמה יסד ארץ" (מקורו משלמה המלך בספר משלי) - בפשטותו מדבר הפסוק על כך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בחכמה, אך יש בו גם רמז, וניתן לחלקו לשניים: "ה' בחכמה" - שם הוי', אור אין סוף, מאיר תחילה בספירת החכמה, שהיא הכלי הראשון לקבלו. "בחכמה יסד ארץ" - אותה ספירת החכמה, הראשונה שבספירות, נמצאת אפילו ב'ארץ', המסמלת בחסידות את ספירת המלכות, האחרונה שבספירות. כל זה נאמר בעולם האצילות, העולם העליון: המקור בחכמה, והוא יורד עד לספירת המלכות.
"וכולם בחכמה עשית" (דוד המלך בתהילים) - החכמה, הספירה העליונה ביותר, נמשכת אפילו ל"עשית", אל עולם העשייה, העולם התחתון ביותר, המקבל מן החכמה שהיא העליונה שבכולן.
מצירוף שני הכתובים - דברי שלמה המלך ודברי דוד המלך - מתקבלת תמונה שלמה: תחילת ההארה בחכמה, משם היא מאירה בספירת המלכות שבעולם האצילות, ומשם יורדת עד לעולם העשייה. נמצא שאף בעולם התחתון ביותר מונחת הנקודה העליונה ביותר, שמקורה בחכמה.
ומכאן המסקנה: "ונמצא כי אין סוף ברוך הוא מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם". בשלב זה נאמרת העובדה כפי שהיא, ואילו הביאור מדוע דווקא כוח החכמה הוא הכלי לאור אין סוף יתבאר בחלקו השני של הפרק. בנפשו של כל אדם קיימים כל כוחות הנפש, ובכללם אותו כוח הנקרא חכמה, "יהיה מי שיהיה מישראל" - אפילו הנמוך, הרחוק והתחתון שבישראל, בחכמה שבנפשו מאיר אור אין סוף ברוך הוא.
אך עדיין יש לשאול: שמא חכמה זו חבויה בתא נסתר בעומק הנפש, תחת שכבות רבות - מניין שבכוחה לפרוץ החוצה ולהשפיע בפועל? הרי על יסוד זה נבנה כל העניין ש"קרוב אליך הדבר מאוד".
על כך באות מילות הסיום: "ובחינת החכמה שבה עם אור אין סוף ב"ה המלובש בה, מתפשטת בכל בחינות הנפש כולה". ספירת החכמה שבנפש אינה נשארת סגורה בתא חבוי, אלא יש בכוחה להשפיע על כל המערכת. אמנם לא תמיד הדבר פורץ החוצה בפועל, אך אצל כל אחד ואחד, ואפילו אצל קל שבקלים, יש בכוחה להשפיע על כל כוחות הנפש.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי האבות הן הן המרכבה, ומשום כך המשיכו נפש רוח ונשמה לבניהם אחריהם עד עולם, מעשר ספירות שבארבעת העולמות, לכל אחד כפי מדרגתו ומעשיו. אף בדרגה התחתונה ביותר - 'נפש דנפש דמלכות דעשייה' הנמשכת אפילו לקל שבקלים ולפושעי ישראל - כלולות כל עשר הספירות, ובכללן החכמה, ועד לחכמה דאצילות שבה מאיר אור אין סוף ממש. כך הוכח מן הכתובים "ה' בחכמה יסד ארץ" ו"וכולם בחכמה עשית", שההארה מתחילה בחכמה ויורדת עד לעולם העשייה. נמצא שאין סוף ברוך הוא מלובש בבחינת החכמה שבנפש כל יהודי, ומשם מתפשט בכל בחינות הנפש כולה.
בחלק הבא נעמוד על הביאור מדוע דווקא כוח החכמה הוא הכלי לאור אין סוף, ובאילו הזדמנויות פורצת נקודה זו ומתגלה מיד, ובאילו הזדמנויות נתקלת דרכה בקשיים.