בחלק הקודם למדנו בהגהה שבפרק ט"ז, כי שורש נשמתו של האדם הוא הקובע את מידת יכולתו לעורר רגש גלוי בלבו. בחלק זה נגיע לסיומו של הפרק, שבו מבאר אדמו"ר הזקן כיצד מתחברים המחשבה והמעשה על ידי התבונה.
יש מעשה ויש מחשבה, אלא שקשה להם להתחבר. אדם שיש לו תבונה - מסקנה שכלית שראוי ונכון לקיים - הולך ומקיים בפועל; אך מי יחבר בין תבונת מוחו לבין המעשה? הרגש אכן נכנס אל המעשה, אך כיצד תיכנס המחשבה אל המעשה? על כך אומרים חז"ל שהקב"ה "מצרפה": הוא העושה את הצירוף, והוא המחבר את המעשה הקיים עם המחשבה הקיימת. אותו יהודי הרי הוא כ'בעל מום' שאינו יכול לעשות מעבר לכך, שכן שורש נשמתו כזה הוא, כפי שלמדנו בהגהה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" - ומדייק אדמו"ר הזקן: "והוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה", לשון המופיעה אמנם בהמשך דברי הגמרא, אך היה ראוי לנקוט בה מלכתחילה. מדוע נקטו חז"ל בתחילה בסגנון אחר - "מצרפה למעשה"?
"אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא" אלא שבלשון זו מרמזים חז"ל נקודה מיוחדת, ולשם כך יש להבחין בין שני סוגי דחילו ורחימו (בארמית: דחילו - יראה, רחימו - אהבה):
דחילו ורחימו שבהתגלות הלב: כאשר לאדם יש רגש גלוי בלבו, אין חידוש בכך שהוא מתלבש במעשי המצוות להחיותם ולהעלותם 'לפרחא לעילא'. כפי שלמדנו במבנה הנפש - שכל, רגש ומעשה, שהם זעיר אנפין ומלכות - המלכות שייכת לעולם המעשה, וממילא הרגש והמעשה קשורים זה בזה. ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם".
"אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות להיות להם בחינת מוחין וחיות לעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה". הרגש השכלי נשאר ברמה גבוהה ומנותקת מן המעשה, ואי אפשר לו להתלבש בו מאליו.
מדוע הרגש הגלוי מתלבש במעשה בנקל? הלב הוא איבר חומרי ומורגש. אמנם גם המוח איבר גשמי הוא, אלא שהמוח מרומם ומנותק מכל המערכת - אי אפשר להניח יד על מצחו של אדם ולחוש אם הוא מתבונן כעת אם לאו. הלב, לעומתו, נגיש וקרוב ונמשך יותר, וגם מצד תוכנן של המידות כל עניינן להימשך למטה. כשאדם מתרגש, הרגש כמו מתגשם ומקבל ציור גשמי - אפשר לחוש אותו ממש בדופק הלב - ולפיכך הוא משפיע על כל האיברים ויכול להמשיך ולהתלבש בהם.
רגשות אלו, שאינם דחילו ורחימו ממש בהתגלות הלב כי אם בתבונות מוחו ותעלומות לבו, "והן נקראות בשם מחשבה טובה" - והקב"ה מצרפה למעשה.
[דיוק נאה דייק בלשון זו המשפיע רבי שמואל לויטין: יש מחשבה קרה ויש מחשבה טובה. מחשבה קרה היא חשיבה קרה לגמרי, היגיון ללא כל נטייה רגשית; ואילו "טובה" הוא כינוי ללבביות ולרגש. "מחשבה טובה" פירושה שהמחשבה מושכת את האדם לכיוון ומורידה את הדברים אל הלב - בבחינת "הלב מבין"].
ולכאורה יש לשאול: מה חסר כאן? הרי המעשה הוא העיקר - למד תורה והניח תפילין. מדוע נדרש כוח אלוקי מיוחד שיכניס חיות במעשה? אלא שבלעדי הצירוף אין המעשה 'פרחא לעילא', אינו מתרומם ונשאר מעשה יבש בעולם הזה. רצונו של הקב"ה שהעולם הזה יתרומם, יהיה חי יותר ויתחבר לעולמות עליונים, ולפיכך יש למצוא כל דרך אפשרית להכניס בו רוממות. ובלשון אדמו"ר הזקן "כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל".
עד היכן עולים התורה והמצוות: "אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים ע"י דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלו' לבו ממש".
מושג זה מובא כאן בקיצור נמרץ, בשתיים וחצי שורות, ואדמו"ר הזקן עצמו מציין שהדברים יתבארו לקמן באריכות רבה. לפיכך נסתפק בביאור קצר, ונשוב לקרוא את הלשון בפנים כשנגיע לכך בהרחבה בפרקים הבאים.
ידוע שיש ארבעה עולמות, כפי שהוזכר בתניא כבר בפרק ב': אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. אנו נמצאים בעולם העשייה הגשמית. עולם היצירה הוא עולם של מלאכים השייכים יותר לתחום הרגש, ואילו בעולם הבריאה, שהוא עולם גבוה יותר, נמצאים השרפים, השייכים יותר לעניין ההבנה.
מעשה מצווה של יהודי אינו נשאר למטה אף כשנעשה בצורה יבשה - בשונה ממעשהו של מי שאינו יהודי או של בעל חי. אף אם לא חש בה דבר, פועלת ה'אהבה המסותרת' (שעניינה יתבאר בפרק י"ח) שהמצווה תתרומם לפחות שלב אחד - עד עולם היצירה. וזהו שכותב אדמו"ר הזקן "אבל בלא"ה נמי עולים לעולם היציר' ע"י דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמ"ש לקמן באריכות". חידושה של ה'מחשבה טובה' הוא, שבכוח הצירוף שעושה הקב"ה מתעלים המעשה והלימוד עד עולם הבריאה - המקום שאליו עולים תורה ומצוות הנעשים בדחילו ורחימו שכליים שבהתגלות הלב ממש.
ההגהה: מדוע נקרא הדבר "תבונה"?
לאורך הפרק נקט אדמו"ר הזקן בלשון "תבונה" ולא "בינה". בינה היא שכל והבנה כשלעצמם, ללא כל נטייה, כעין הבנה אובייקטיבית; ואילו תבונה כבר יש בה נטייה רגשית מסוימת - היא אותה 'מחשבה טובה'. בהגהה מבאר אדמו"ר הזקן דבר מעניין: עצם המילה "תבונה" מרמזת שיש בה רגש.
ידוע שהרגש נקרא "תולדה", כפי שהובא כבר בפרק ג' שהמידות הן תולדות השכל, ותולדות אלו נקראות בן ובת, זכר ונקבה: האהבה נקראת זכר והיראה נקראת נקבה. רמז לדבר: באשת חיל נאמר "אשה יראת ה' היא תתהלל", הרי שהיראה קשורה לאישה ולבת; ואילו "זכר חסדו" - אף שפשוטו מלשון זיכרון, מבואר בחסידות שהזכר מרמז על החסד והאהבה (ואין כאן המקום להאריך).
ובלשון ההגהה: "וכמו שכתוב בזוהר ועץ חיים דתבונה אותיות ב"ן וב"ת שהן דחילו ורחימו" יראה ואהבה. בן ובת, בתוספת האות ה', הם אותיות "תבונה".
[אף שהמילים "בן ובת" מודפסות שם בסימן הנראה כראשי תיבות, אין הכוונה לראשי תיבות. בספרי הדורות הקודמים, כשרצו להבליט מילה, היו מכניסים סימן בתוך המילה - במקום המירכאות שאנו נותנים היום משני צדי המילה - וכוונת הדבר להדגשת המילים "בן ובת" עצמן].
לכן נקרא הדבר "תבונה" ולא "בינה": אין זה שכל בלבד, אלא שכל שנכנס לתוכו מעט רגש - לא רגש גלוי בלב, אלא רגש המצוי בעולם המחשבה והשכל.
"ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוקבא דזעיר אנפין שהן אותיות התורה והמצוות, והמשכיל יבין" - זעיר אנפין הוא כינוי לשש הספירות, ונוקבא דזעיר אנפין היא ספירת המלכות, הצד הביצועי. לפעמים יורדת התבונה ונעשית מוחין במלכות עצמה: מן המוח היא יורדת ישירות אל המעשה, בדילוג על שלב הלב. אילו היה הדבר בהתגלות הלב, היה יורד בסדר מסודר - הבנה, רגש, מעשה; וכאן יש דילוג על שלב, מן המוחין ישירות אל הנוקבא, אל הצד המעשי שלמטה. זוהי מסקנת הפרק ותוכנו של "מצרפה למעשה".
לסיום, הרבי מביא באחד המאמרים פסוק ממשלי: "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה". המפרשים מבארים זאת כמשל: בבור מלא מים, המים העליונים אינם טובים וצפים עליהם דברים שאינם ראויים, ואילו המים העמוקים טובים - ואיש התבונה יורד עד למטה ודולה את המים הטובים. והרבי מבאר שהכוונה למה שלמדנו בפרק זה: בלבו של יהודי יש "מים עמוקים" - רגש שנשאר בעומק ואינו בא לידי התגלות הלב. מי ידלה אותו? "ואיש תבונה ידלנה" - מי שיודע להשתמש לכל הפחות בתבונה, הוא הדולה מן המעמקים את הרגש האמיתי ומשתמש בו כראוי.
לסיכום: בחלק זה למדנו את סיום פרק ט"ז: דחילו ורחימו שבהתגלות הלב מתלבשים במעשי המצוות ונעשים להם 'גדפין' להעלותם, שכן הלב חומרי כשאר האיברים אלא שהוא פנימי וחיות להם; אך דחילו ורחימו שבתבונות המוח ותעלומות הלב גבהו מבחינת המעשה, ואינם מתלבשים בו אלא אם כן הקב"ה מצרפם ומחברם - וזהו "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". צירוף זה מעלה את התורה והמצוות עד עולם הבריאה, מקום עליית המצוות הנעשות בדחילו ורחימו שכליים שבהתגלות הלב, בעוד שבלאו הכי הן עולות בכוח האהבה והיראה הטבעיות המסותרות עד עולם היצירה. בהגהה ביאר אדמו"ר הזקן את שם "תבונה" - אותיות בן ובת, אהבה ויראה - ואת ירידתה לפעמים להיות מוחין בנוקבא דזעיר אנפין, דילוג מן המוח ישירות אל המעשה.
בחלק הבא נמשיך בלימודנו אל פרק י"ז, ואילו הביאור הרחב בעניין הדחילו ורחימו הטבעיים המסותרים בלב כל ישראל יתבאר באריכות בהמשך, ובמיוחד בפרק י"ח.