בחלק הקודם עמדנו על לשונו של אדמו"ר הזקן בפרק ט"ו ועל הדרישה "להתבונן בגדולת השם". שורה זו נקראת בשתי שניות, אך למעשה טמון בה מאמץ נפשי עמוק. בחלק זה נעמוד על שתי הדרגות שבעבודה זו, ועל היסוד שהמאמץ עצמו הוא הוא העבודה.
"להתבונן בגדולת השם" - עבודה תמה:
ההתבוננות בגדולת השם היא מאמץ נפשי עמוק ביותר. לעיתים מוליד המאמץ אהבה, ולעיתים אין הוא מוליד אלא 'דגדוגים' בלבד, שכן אין האדם רגיל להתבונן כלל, אלא להעביר את הדברים במהירות המחשבה. להתבונן פירושו להעמיק זמן רב באותו עניין עצמו.
מי שהצליח להגיע להתבוננות, וההתבוננות הובילה אותו לאהבה, והאהבה הובילה אותו למאמץ - הוא הנקרא "עובד אלוקים". זוהי "עבודה תמה" של הבינוני, בינוני מושלם. זהו המצב אידיאלי, אך הוא קשה להשגה.
מי שהגיע לאהבה גלויה, הרי זו התחדשות אמיתית ממש: כמו ילד המניח תפילין בפעם הראשונה בחייו, שכל כולו אחוז התרגשות. אדם המתבונן בגדולת השם יכול להתחדש אף לאחר עשרים שנה כבפעם הראשונה, ולהניח תפילין לא כדרך שהניח אתמול ושלשום ולפני עשרים שנה, אלא מתוך התחדשות בכל יום ויום. מי שהגיע לכך, זוהי "עבודה תמה", לידה מחדש.
הדרגה השנייה: התעוררות האהבה המסותרת:
מי שלא הצליח להגיע לדרגה גבוהה זו, מוסיף אדמו"ר הזקן דרגה נמוכה יותר, שלכל הפחות אותה מוטל על האדם לעשות: "או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו, למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי". אין כאן התבוננות, שהרי ההתבוננות קשה, ולעיתים אף אין האדם יודע במה להתבונן; אלא די בכך שיעצור לרגע, יבחין שהכול נעשה אצלו בשגרה, ויאמר לעצמו: לא אעשה זאת כשגרה, אלא משום שהקב"ה ציווה ורוצה בכך.
אין כאן אהבה גלויה, אך יש כאן התעוררות של נקודת היהדות הקיימת בו, וממנה הוא נדחף לעשות למענו יתברך מעט יותר מן הרגילות. אין זו עבודה מרובה של התבוננות ועוררות, אלא עצירה קצרה בלבד - על דרך "ושבתם וראיתם" שהזכרנו: לעצור, ולומר שאינו רוצה להיכנס לשגרה אלא לחשוב מה הוא עושה.
דוגמה לדבר: אדם מתפלל שמונה עשרה שלוש פעמים ביום, אומר את הברכות, ולפתע שם לב שכבר סיים את התפילה, ואינו זוכר מה אמר והיכן החל. בפעם הבאה יעצור וישים לב לכל מילה שהוא מוציא מפיו. אין זה קל, שהרי עליו לחשוב על כל מילה ומילה - אך עצם הצורך לחשוב על כל מילה, זוהי העבודה.
עבודת השם אינה מוכרחת להיות כפי שרגילים לחשוב, שעובד אלוקים הוא מי שהפך עולמות והרעיש את כל סביבתו, עד שהכול יודעים כי נמצא כאן עובד אלוקים. ייתכן שהוא עושה דבר שאיש אינו יודע עליו.
ביאור אדמו"ר הזקן במשנה "איזהו מקומן":
בכל יום, לפני תפילת השחר, אומרים את הפרק "איזהו מקומן של זבחים" שבמסכת זבחים, ובו נאמר: "עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית". 'כבש' הוא המעלה שבה היו הכהנים עולים למזבח, ו'סובב' הוא אחד המקומות שבמזבח, הנקרא כך משום שהוא מקיף וסובב את המזבח כולו, וזהו תיאור סדר הזאת הדם על גבי המזבח. אדמו"ר הזקן ביאר משנה זו בדרך עבודת השם:
"עלה בכבש" - יתרומם האדם מעט מן המצב שבו היה קודם לכן. ודווקא כבש ולא מדרגות: במדרגות ניתן למדוד אם עלה מדרגה אחת או שתיים, ואילו הכבש הוא שיפוע, ואף עלייה של חצי פסיעה היא עלייה. די בהתרוממות מועטת שאיש אינו שם לב אליה.
"ופנה לסובב" - ישים לב ויראה מה מתרחש בו כאשר הוא עולה כמלוא הנימה.
"ובא לו לקרן דרומית" - דרום הוא הצד החם שבעולם. כשאדם מתרומם מעט, מיד הוא מתחמם.
"מזרחית" - לאחר החום מגיע האור: זורח ומאיר לו אור.
"צפונית" - צפון הוא היצר הרע, כלשון הכתוב "מצפון תיפתח הרעה". אף הצד הצפוני והקר שבאדם מתחיל להאיר.
"מערבית" - הצפון נעשה 'ערב': היצר הרע כבר אינו מפריע, ואדרבה, נעשה ערב וטוב.
נמצא שכל הנדרש מן האדם הוא "עלה בכבש": להתרומם מעט, להיות גבוה במשהו ממה שהיה - ה'מאה ואחד' שמעל רגילות האתמול. ומשהתרומם כמלוא הנימה, כבר יש בידו הכול: חום ואור, ואף היצר הרע נעשה "מערבית", ערב ונוח, עד שניתן לנצלו כ'חמור' - כדין 'חמרים שנשכרים', לשוכרו שיישא על גבו מטענים של קדושה.
בכך מסיים אדמו"ר הזקן את הפרק: אף זו נקראת עבודה - להילחם עם הטבע והיצר על ידי שמעורר את האהבה המסותרת שבלבו. כלומר: או שהצליח האדם להתבונן ולהגיע לאהבה ברגש חזק, וזו "עבודה תמה" של בעל דרגה; או לכל הפחות הצליח לתת לעצמו מעצור ולומר שאינו רוצה להיות בשגרה, אלא לעצור, לשנות ולהוסיף - וגם זה כבר משהו.
"מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל" אדם העובד בלא מלחמה כלל, בכל מה שבא לו בקלות ובנוחות, בלא שירגיש שום מאמץ ועבודה - "אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל". אמנם גם מי שאינו מתאמץ יש לו אהבה מסותרת, שהרי היא קיימת בכל יהודי, אך אין לו בה כל זכות ואין לו עליה 'זכות יוצרים': היא ניתנה לו במתנה. כדי שהדבר ייקרא על שמו, עליו ללבות אותה ולעשות בה מעשה.
מסקנת הפרק היא, אפוא, שעל היהודי לייקר את הקושי ואף לחפשו - לא קושי במובן של סבל, אלא המאמץ: היכן הן הנקודות הקשות לו
פעם בא חסיד אל הרבי הצמח צדק וביקש: "תן ברכה לנכדי שיהיה לו זיכרון". כוונתו הייתה שיחנכו בסביבה חסידית, ובכוח הברכה יזכור כל מה שיראה וישמע, כ'בור סוד שאינו מאבד טיפה'; וממילא, מכיוון שיקלוט הכול, יגדל ויהיה חסיד מאליו. בקשה גדולה ביקש.
הצמח צדק היה האדמו"ר השלישי בשושלת, וכבר עברו אז כחמישים שנה מאז החל אדמו"ר הזקן בהנהגתו, ואחריו אדמו"ר האמצעי. השיב לו הצמח צדק: כבר חמישים שנה שסבי (אדמו"ר הזקן), חמי (אדמו"ר האמצעי) ואני עובדים על החסידים ששום דבר לא יבוא ממילא, אלא בהשקעה ובמאמץ - ואילו אתה בא ומבקש ברכה שהדברים יבואו ממילא. אין דבר כזה 'ממילא': צריך לעבוד, צריך להתאמץ, צריך להשקיע.
וכל השקעה, אפילו הקטנה ביותר, יש בה מעלה ועוצמה פי כמה וכמה, ואף יותר מאותו אדם שעושה מאה פעמים בקלות. שכן ה'מאה פעמים' נמדדות אצל כל אדם בחייו שלו: אצל האחד מאה פעמים הן כפשוטן מאה, ואילו אצל חברו אף פעם אחת היא כבר בבחינת 'מאה ואחד'.
כל אדם מכיר בעצמו את אותה נקודה הקשה לו, ודווקא שם עליו ללחוץ. דווקא שם נמצאת התרופה לנפשו, ודווקא זה מה שמעביר את האדם ממצב של "לא עבדו" אל המצב הנפלא הנקרא "עבדו" - עובד אלוקים.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי ההתבוננות בגדולת השם היא מאמץ נפשי עמוק, וכשהיא מולידה אהבה ומאמץ - זוהי "עבודה תמה" של הבינוני והתחדשות ממש. ולכל הפחות מוטל על האדם לעורר את האהבה המסותרת שבלבו ולצאת מן השגרה, ואף זו עבודה. עמדנו על ביאור אדמו"ר הזקן במשנה "עלה בכבש", שדי בהתרוממות מועטת כדי להביא חום ואור ואף להפוך את היצר הרע ל'ערב' המשמש את האדם; ולעומת זאת, מי שאין לו מלחמה כלל, אין אהבתו נקראת עבודתו כלל. ומסיפור הצמח צדק למדנו שאין דבר הבא 'ממילא', וכל השקעה, אפילו הקטנה ביותר, יקרה מכל.
בחלק הבא נעבור לפרק ט"ז ונמשיך בבירור עבודתו של הבינוני.