לפני שניגש לפרק ט"ז, נחזור על עיקרי הדברים שלמדנו בפרק ט"ו. שם עסקנו בשתי דרגות שבבינוני: בינוני הנקרא "לא עבדו", שאינו נקרא עובד אלוקים, ובינוני הנקרא "עובד אלוקים".
אין הכוונה ש"לא עבדו" פירושו שאינו מקיים תורה ומצוות: מי שעובר אפילו על העבירה הקלה ביותר נקרא רשע, וממילא עצם הגדרתו כבינוני מלמדת שהוא מקיים את כל התורה והמצוות ואינו עובר על דבר. מדוע, אם כן, נקרא "לא עבדו"? משום שאינו מתמודד: או שנולד בטבע של מתמיד, ולכן הוא יושב ולומד יום שלם מפני שזהו טבעו ואופיו, או שהרגיל את עצמו לכך שוב ושוב עד ש"הרגל נעשה טבע שני". ואין נפקא מינה מאיזו סיבה הגיע לכך: כל עוד הדבר זורם אצלו בפשטות - אף שטוב שהוא עושה זאת ואינו עושה עוון חלילה - אין זו "עבודה", שכן עבודה עניינה מאמץ והשקעה, והקב"ה דורש מהיהודי שתהיה אצלו עבודה.
ראוי להדגיש שהדבר נבחן נקודתית בכל עניין ועניין: ייתכן שבתחום אחד הדברים זורמים לאדם בטבעיות ואינם נחשבים אצלו לעבודה, ואילו בתחום אחר הוא נדרש למאמץ ולשבירת הרגלו. וכפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, זהו ה"מאה ואחד": ה"מאה" הוא הטבע וההרגל, ואילו העיקר הוא שבירת השגרה וההרגל - שבכל פעולה ופעולה יעשה האדם שינוי ממה שהורגל בו.
וכיצד מגיעים לכך? בפרק הקודם ביאר אדמו"ר הזקן שכדי שיהודי יהיה מסוגל לשנות את הרגליו, מוכרח שיהיה לו רגש של אהבה לה'. אם עבודתו "יבשה" וללא כל רגש, מניין יבוא התמריץ להשקיע ולעשות מעבר למורגל? אך כאשר יש בו חיות ורגש של אהבה, יכול הוא להתאמץ ולשנות מהרגליו.
בשיעור הקודם עמדנו על שתי רמות בעבודה זו: הרמה הגבוהה - "עבודה תמה", אהבה מורגשת בגלוי בליבו של האדם. והרמה שלמטה הימנה, האדם מעורר את האהבה המסותרת הקיימת בו, והדבר אינו בא באופן של אהבה גלויה.
פרק ט"ז: האהבה כאמצעי ולא כמטרה
בחלקו הראשון של הפרק בא אדמו"ר הזקן להדגיש: אמנם האהבה היא דבר גדול, ואהבת ה' היא דבר נפלא שצריך שיהיה אצל האדם - אך יש לזכור שהאהבה אינה אלא אמצעי, ואינה המטרה. המטרה היא השליטה על הטבע, דהיינו שבירת ההרגלים, ה"מאה ואחד"; ואילו אהבת ה' היא הדרך להגיע אל המטרה.
ומדוע אין האהבה עצמה יכולה להיות העיקר? שהרי אילו רצה הקב"ה שיהיה ליהודי רגש של אהבה בלבד, מוטב היה להותירנו כמלאכים, שהאהבה מצויה אצלם תמיד. אלא שהמלאכים אינם מקיימים מצוות ואינם משנים טבע והרגל; הם נבראו במצב מסוים, ולכן נקראים "עומדים", אף שיש להם עליות. היהודי בעולם הזה נקרא "מהלך", משום שהוא דינמי, ונדרש ממנו לשנות את טבעו, להתאמץ ולעבוד - דבר שרק יהודי בעולם הזה יכול לעשותו, ואילו מלאך למעלה אינו יכול לעשותו לעולם. אילו הייתה המטרה אהבה בלבד, היו המלאכים ממלאים אותה טוב מאיתנו; אלא שהמטרה היא השליטה על הטבע.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים, העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי, על ידי אור ה' המאיר לנפש האלקית שבמוחו לשלוט על הלב".
אין הכוונה דווקא לשליטה מוחלטת - זו דרגת הצדיק - אלא אף שליטה נקודתית וההתגברות בפסיעות קטנות: כל שינוי טבע, כל "מאה ואחד" של כל אחד לפי מצבו, הוא העיקר וזהו הנדרש. ו"הטבע שבחלל השמאלי" - "החלל השמאלי" שבלב הוא כינוי ליצר הרע, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, ו"טבע" כוונתו לטבעו ולאופיו של האדם, דהיינו להרגליו. וכיצד פועלים שליטה זו? על ידי התבוננות שכלית שמחלחלת מן המוח אל הלב.
נרחיב בנקודה זו, שכן היא נוגעת להבנת המשך הפרק. אדם עשוי לחיות מאה ועשרים שנה ולא תהיה לו מעולם אהבה או יראה באופן אמיתי, אף שיהיה סבור שיש לו. לא כל תחושת הנאה ומשיכה היא אהבה, ולא כל רתיעה או חשש הם יראה. רגש אמיתי הוא דבר מוחשי שניתן למדוד אותו: הלב פועם אחרת, יש בו אהבה פעילה - וזה הנקרא רגש. אדם יכול לחיות שנים רבות ולא לטעום זאת אף פעם.
הדרך להגיע לרגש מרומזת בפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". מלבד פשוטו של מקרא, מדברת התורה גם ברבדים עמוקים יותר, ופסוק זה מלמד כיצד יכול יהודי להגיע לאהבת ה'.
ידוע שארבעה שמות נקראו לאדם:
אנוש - הדרגה הנמוכה שבכולן.
גבר - המתגבר על עצמו, כדי לבוא לדרגת "איש" ו"אדם".
איש - כינוי לבעל רגש, לעבודת המידות שבלב.
אדם - כינוי לבעל מוחין, למי שמסוגל להתבונן.
"אביו ואמו" - כפי שלמדנו באריכות בפרק ג', חכמה ובינה נקראות אב ואם, והתולדות של האב והאם הן המידות. אדם עשוי להבין עניין מאה אחוז ולהסבירו היטב, ובכל זאת לא ייוולד מהבנה זו שום רגש. מדוע? משום שלא התנתק מן ההבנה ונשאר בעולם השכל [ההבנה כשלעצמה נעימה ומענגת, ובמאמרו של אדמו"ר הרש"ב "קונטרס המעיין מבית ה'" מבואר שאחת מדרגות ההנאה הגבוהות שבעולם היא הנאת השכל - ליהנות משכל יפה היא הנאה נפלאה] נמצא שאין זה מחויב המציאות שמכל הבנה יחלחל גם רגש.
מה, אם כן, על האדם לעשות כדי שמן ההתבוננות יבוא גם לידי רגש? דוגמה לכך מצויה בסידור. בשבת אנו אומרים את תפילת "נשמת כל חי", תפילה ארוכה ונפלאה שכולה שבח ופאר לקב"ה על נפלאותיו, וסיומה: "ישתבח שמך לעד מלכנו, האל המלך הגדול והקדוש". אלא שבשבת נוספת לפני המילה "ישתבח" מילה שאינה נאמרת בחול: "ובכן".
אצל חסידים נוהגים לומר שזוהי הדרך להגיע לרגש: עליך לעצור ולומר "ובכן" - הבנתי והפנמתי בשכל, ובכן, מה השורה התחתונה? מה יוצא מכל זה, ולאן הדבר צריך להוביל אותי? על האדם להתנתק מעולם השכל ולפנות אל הלב: ובכן, מה נדרש ממנו? להתחיל לשבח ולפאר את הקב"ה, להתחיל להתרגש. זהו "יעזוב איש את אביו ואת אמו" - עזיבת העונג השכלי וירידה אל עולם הרגש שבלב.
אין זה אוטומטי שמכל התבוננות תיוולד אהבה: אפשר להתבונן ולא לצאת מכך דבר, כאשר לא הגיע האדם לשלב של ה"יעזוב". בפרק ט"ו למדנו שהבינוני הצליח להגיע מן ההתבוננות אל המסקנה והתוצאה שבלב, ואז יש לו רגש. ומיד כשיש לו רגש בא פרק ט"ז ואומר לו: זהו "כלל גדול" - אל תתבלבל, ודע מה העיקר ומה האמצעי. אל תחשוב שהעיקר הוא הרגש; העיקר הוא השליטה על הלב, ה"מאה ואחד". הרגש חשוב מאוד, ובלעדיו אין העסק עובד - וכשאדם עושה את הדברים מתוך התרגשות מתקיים בו "כל עצמותי תאמרנה", ואינו עושה זאת ביובש - אך אין להתבלבל בין העיקר לאמצעי.
וכיצד מגיע האדם אל אותו רגש, שהוא חשוב מאוד אך אמצעי? בכמה מילים מסכם כאן אדמו"ר הזקן את שנתבאר: "כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ברוך הוא" - והמטרה אינה להיתקע בהתבוננות עצמה, שהרי מעניין לשמוע דברים יפים ולהתבונן בהם, אלא "להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו". מן ההבנה צריכה להיוולד תולדה: חכמה ובינה הן אב ואם, והתולדה שצריכה להיוולד מהן היא הרגש שבלב. "רוח" הוא כינוי לרגש, כידוע בשמות הנשמה: נפש - הקשורה לחלק המעשי, רוח - לחלק הרגשי, ונשמה - לחלק השכלי. "להוליד רוח דעת" פירושו שיהיה לאדם רגש הנולד מתוך ההבנה.
ומה תפעל אותה יראה? "להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם חס ושלום" - שיהא זהיר לסור מכל הדברים הרעים שאסרה התורה ומן הדברים שמנעו מאיתנו חכמים, ואפילו לא ייכשל באיסור קל של דבריהם. ולעומתה האהבה: "ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצוות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן".
וכפי שלמדנו כבר בתחילת התניא: האהבה היא המנוע של מצוות עשה, והיראה היא המנוע של מצוות לא תעשה. על כן צריך האדם לעורר בקרבו יראת ה' ואהבת ה', ואז יהיה זהיר שלא להיכשל בלא תעשה, ויקיים את כל מצוות עשה.
ביראה נקט אדמו"ר הזקן "יראת ה' במוחו", ובאהבה "ואהבת ה' בליבו" - ולכאורה שתיהן רגשות. (ואמנם לעיתים מבואר ההבדל בין יראה לפחד, שהפחד הוא בלב ואילו היראה עודנה מרחוק). מה, אם כן, הטעם שהיראה נקשרת למוח והאהבה ללב? התשובה נעוצה בהבדל התנועה שביניהן:
יראה - תנועה של כיווץ: הירא מתכווץ, נסגר ומתעלם.
אהבה - תנועה הפוכה, של פתיחות, השתחררות ונתינה.
וזהו גם אחד ההבדלים שבין שכל לרגש: טבעו של השכל סגירות - כדי להתבונן ולהבין צריך האדם להיות עם עצמו ושלא יפריעוהו; ואילו כל מהותו של הרגש היא אל הזולת: אי אפשר להתרגש עם עצמך, ואדרבה, כשהאדם שמח ומצטרף אליו אחר - השמחה מתרבה, והאהבה לעולם מכוונת אל מישהו. לפיכך היראה, שהיא תנועת כיווץ, קשורה יותר למוח ולשכל שאף הוא תנועת כיווץ; והאהבה, שהיא תנועה של נתינה והתפשטות, קשורה יותר ללב שתנועתו התפשטות. ומדויקת אפוא לשונו: "יראת ה' במוחו" ו"אהבת ה' בליבו".
לסיכום: חזרנו על שתי הדרגות בבינוני שלמדנו בפרק ט"ו - "לא עבדו" ו"עובד אלוקים" - ועל כך ש"עבודה" עניינה מאמץ ושבירת ההרגל, ה"מאה ואחד", ושהדרך אליה היא רגש של אהבת ה' בשתי רמותיה. בפרק ט"ז מלמדנו אדמו"ר הזקן "כלל גדול בעבודת ה' לבינונים": האהבה והיראה נחוצות, אך אינן אלא אמצעי, והעיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי - דבר שרק יהודי בעולם הזה, הנקרא "מהלך", מסוגל לו. עמדנו על הדרך להולדת הרגש מתוך ההתבוננות - "יעזוב איש את אביו ואת אמו", עזיבת העונג השכלי וירידה אל הלב, כרמז ה"ובכן" שבסידור - ועל הדיוק שביראה נאמר "במוחו" (תנועת כיווץ, כטבע השכל) ובאהבה "בליבו" (תנועת התפשטות ונתינה).
בחלק הבא נמשיך בלימוד פרק ט"ז ובביאור המשך דבריו של אדמו"ר הזקן.