בחלק הקודם למדנו, על פי ההגהה, על מי שנפשו ירדה לדרגה כזו שאין ביכולתו להגיע ליותר מ'תבונת תעלומות לבו'. זהו המקסימום שאליו הוא יכול להגיע, ומבחינתו תבונה זו היא שתהווה את החיות שבעבודתו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל]". החידוש שבדברים הוא דווקא במי שאין לו רגש חי ופעיל, שכן אילו היה רגשו פעיל וגלוי, לא היה צורך כלל בפרק זה - רגש כזה מתלבש במעשה מאליו. כאן מתחדש שגם מי שאינו מתרגש ואינו יוצא מגדרו, ובידו רק המסקנה השכלית והנטייה לכיוון זה, כבר פועל את העניין.
מה נעלה יותר - הרגש הגלוי או התבונה? מצד אחד נדמה שהדרגה הגבוהה היא דווקא הרגש הפעיל והחזק, ואף מסגנון הדברים בתניא משמע לכאורה שהתבונה היא דרגה נמוכה יותר, והפרק בא לנחם את מי שלא הגיע לרגש גמור ולהראות לו שגם דרך זו טובה. אך יש מקומות שבהם מבואר להיפך, שדווקא דרגה זו נעלית יותר: בפשטות המוח נעלה מן הלב, ורגש הנשאר בעולמו של המוח הוא רגש נעלה יותר. (התורה עצמה אינה רגש, אך קיומה צריך להיעשות מתוך רגש).
"לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו": פסוק זה, שאמרו שלמה המלך במשלי, מובא במאמרי חסידות רבים, ושני אופנים בביאורו:
על דרך הפשט (כאחד ממפרשי משלי) - הכסיל אינו חפץ לרכוש תבונה חדשה, אינו רוצה לשמוע שיעור נוסף ודברים חדשים, אלא מסתפק במה שכבר גלוי בלבו.
על דרך החסידות - 'תבונה' היא הדרגה שבה עוסק פרק זה, שאינה מגיעה לכלל רגש גלוי אלא נשארת ברמת השכל, עם נטייה שראוי ונכון לעשות כך וכך. הכסיל אומר: איני רוצה בתבונה, אלא ב'התגלות לבו' - ברגש פעיל וגלוי ממש.
ומדוע נקרא כסיל? מפני שאצל צדיק הרגש נשאר תמיד במקומו הנכון, ואהבתו לה' כראוי; אך מי שאינו במדרגת צדיק, רגשו הגלוי עלול לצאת ממקומו, על דרך שכתוב באברהם אבינו שיצא ממנו ישמעאל - אברהם הוא רגש האהבה, ויכול לצאת ממנו רגש של קליפה. כך לעיתים אדם נמצא ברוממות ובהתרגשות בתפילה, בשמחה ובריקודים, ובצאתו מבית הכנסת הוא ממשיך באותה התרוממות עצמה אל מחוזות של קליפה ואף אל דברים אסורים, מבלי לחוש כלל בהבדל. מן התבונה, לעומת זאת, אין יניקה לחיצונים, שכן ממנה נובעת מסקנה אחת בלבד - שראוי ונכון לעשות את אשר ציווה הקב"ה, ולא תצמח ממנה תקלה.
אדמו"ר הזקן מבאר שתבונה זו כשלעצמה מכניסה חיות במעשי המצוות: "הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם". שהרי מדוע הוא לומד תורה ומקיים מצוות עתה? משום שהתבונן בגדולת ה', הבין שהוא תכלית האמת והטוב ושיש לדבוק בו, ומסקנתו היא שעליו ללכת ללמוד ולקיים מצוות. מסקנה זו אינה גורם חיצוני בלבד, אלא היא מתלבשת במעשה: האדם פועל מתוך דחף פנימי וחיות מסוימת - אמנם לא חיות של רגש גמור, אך חיות כלשהיא יש כאן - ולפיכך היא נעשית למעשה ככנפיים המעלות אותו למעלה.
"ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו]" - האדם מצד עצמו, "עַיִר פרא אדם יִוָּלֵד", ענייני גופו הם המעניינים אותו, ואין הוא רץ מאליו ללמוד ולהתפלל. אף מי שלמדנו עליו בפרק ט"ו, שהוא מתמיד בטבעו מחמת מרה שחורה, אומר אדמו"ר הזקן שאוהב את גופו יותר בטבעו: אין הוא מחויב המציאות לנצל את טבעו דווקא ללימוד תורה. הוא יכול לבטא את אותו טבע עצמו בשינה ממושכת, או בלימוד חכמות ופילוסופיות המושכות את התעניינותו, ולאו דווקא בנטילת ספר ולימוד תורה. מה שמעורר בו את הדחיפה הנכונה להפנות את טבעו ללימוד התורה היא התבונה בגדולת ה' והמסקנה העולה ממנה, וממילא מוכנסת אנרגיה במעשה, והמעשה "פרחא לעילא" - עולה ומתרומם ופועל את פעולתו.
מסופר שכאשר יצא אדמו"ר הזקן ממאסרו והלך לבקר במעוזי המתנגדים, שאלוהו שם מניין המקור לכך שתורה ומצוות שנעשו בלא רגש אינן עולות למעלה, ואילו מתוך רגש הן עולות. מקורו של דבר מפורש בתיקוני זוהר - "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" - כפי שיביא אדמו"ר הזקן בהמשך התניא; אך מכיוון שאותם יהודים הכירו כמקור את דברי הגמרא בלבד, ולא זוהר וקבלה, הביא להם מקור מפורש מן הגמרא.
הגמרא במסכת פסחים מקשה על שני פסוקים בתהלים הסותרים זה את זה: פסוק אחד אומר "כי גדול עד שמים חסדך", ופסוק שני אומר "כי גדול מעל שמים חסדך". ומתרצת הגמרא שאין כאן סתירה: כאן במי שעוסק בתורה ובמצוות לשמה, וכאן במי שעוסק בהן שלא לשמה. הרי מפורש: העוסק שלא לשמה - "עד שמים", תורתו ומצוותיו נשארות למטה ואינן מתרוממות לעולמות העליונים; ואילו העוסק לשמה, מתוך כוונה להתחבר לקב"ה ולא לשם אינטרס אישי כזה או אחר - "מעל שמים".
אין בכך כדי לומר שמי שאין לו חיות לא יקיים, שהרי אומרת הגמרא: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". אך עליו לדעת שהיעד והמטרה הם להכניס חיות במעשה. וזהו עניינה של חסידות, שבמילה 'חסידות' אותיות 'חי': היא מכניסה חיות בכל העניינים, שיהיו מתוך הרגש המתאים והאמיתי.
נשאלת השאלה: כיצד ניתן לחבר בין התבונה שבמוח לבין המעשה בפועל? מה יחבר ביניהם? ועל כך אומר אדמו"ר הזקן: "וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".
בלשון הגמרא בשלמותה: בתחילת הקטע נאמר "מחשבה טובה מצרפה למעשה", ומביאים על כך את הפסוק "ולחושבי שמו"; ואילו בסיום נוקטת הגמרא לשון שונה: אמר רב אסי, "אפילו חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", היינו שתכנן לעשות מצווה ולבסוף לא יצאה לידי ביצוע. לשון זו מוכרת גם מלימוד הלכות קרבנות: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולשלמים" - כל העוסק בתורת עולה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה.
"והוה ליה למימר מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה" אך אם זו בלבד היתה הכוונה, מדוע לא נקטה הגמרא בלשון זו מלכתחילה, ואמרה "מחשבה טובה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"? מכך שפתחה דווקא בלשון "מצרפה למעשה" מוכח שמרומז כאן עניין נוסף.
שהרי מהו לשון צירוף? בגשמיות, מצרפים עשירי למניין: תשעה אנשים כבר קיימים, ומצרפים אליהם עשירי. לשון 'לצרף' פירושה שהדבר המצורף והדבר שאליו מצרפים - שניהם קיימים כבר, ורק יש לחברם יחד. ואם כן, באמירה "מחשבה טובה מצרפה למעשה" אין הכוונה רק למקרה של "נאנס ולא עשאה", שהרי שם אין מעשה כלל אלא מחשבה בלבד, ומה שייך בזה צירוף. מכאן שמרומז כאן עניין נוסף.
לסיכום: בחלק זה למדנו שגם מי שאין בכוחו להגיע לרגש גלוי, די בתבונת תעלומות לבו כדי להכניס חיות במעשה, וכאילו היה עוסק מתוך חשיקה ותשוקה מורגשת. עמדנו על שתי הגישות בשאלה מה נעלה יותר - הרגש הגלוי או התבונה - ועל ביאור הפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שמהרגש הגלוי עלולה להיות יניקה לחיצונים, ואילו מן התבונה אין יניקה. ראינו שלולא ההתבוננות לא היה האדם עוסק אלא בצרכי גופו, אף אם הוא מתמיד בטבעו, ושהתורה והמצוות "פרחא לעילא" דווקא מתוך דחילו ורחימו, כפי שהוכיח אדמו"ר הזקן מן הגמרא בפסחים על "עד שמים" ו"מעל שמים". לבסוף דייקנו בלשון "מחשבה טובה מצרפה למעשה", שאינה כלשון "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", שכן צירוף שייך רק בשני דברים הקיימים כבר.
בחלק הבא נבאר מהו אותו עניין נוסף המרומז בלשון "מצרפה למעשה", וכיצד המחשבה הטובה מצטרפת אל המעשה הקיים בפועל.