בשיעור הקודם התחלנו את פרק ט"ו, ובו ארבע החלוקות העולות מן הפסוק: צדיק ורשע, עובד אלוקים ואשר לא עבדו. הארכנו בכך שאף על פי שבהשקפה ראשונה נראה כאילו 'עובד אלוקים' הוא שם נרדף לצדיק ו'לא עבדו' שם נרדף לרשע, אין אלו פני הדברים. אדמו"ר הזקן מבאר שהחלוקה הראשונה - צדיק ורשע - היא אכן כפי המוכר לנו, אך 'עבדו' ו'לא עבדו' אינם שמות נרדפים להם, אלא שתי מדרגות בבינוני: יש בינוני המכונה 'עבדו', ויש בינוני המכונה 'לא עבדו'.
כבר עמדנו על ההבדל ביניהם: כשנקרא הבינוני 'לא עבדו', אין הכוונה חלילה שאינו מקיים מצוות. אדרבה, הוא מקיים הכול, שהרי אילו היה נכשל במשהו לא היה יכול להיקרא בינוני אלא רשע, ובוודאי שהוא זהיר בכול. ומדוע אפוא נקרא 'לא עבדו'? משום שכל מה שהוא עושה נעשה מצד ההרגל, מצד הטבע הראשון או הטבע השני, כפי שנראה מבפנים.
נקרא מתוך לשון אדמו"ר הזקן (עמוד 40, שבע שורות מסוף העמוד):
"ובבינוני יש ג"כ ב' מדרגות: עובד אלקים, ואשר לא עבדו" - אותו בינוני הנקרא 'לא עבדו' אינו רשע חלילה. "ואעפ"כ אינו רשע כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה" - אילו היה עובר אפילו על עבירה קלה, כבר לא היה יכול להיקרא בינוני. "וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן" - נמצא שהוא שלם ב'סור מרע' ושלם ב'עשה טוב'. "ותלמוד תורה כנגד כולם" - אף את המצווה השקולה כנגד כל המצוות הוא מקיים, "ולא פסיק פומיה מגירסא" - פיו אינו פוסק מלימוד התורה אפילו רגע אחד. מכאן שכשקוראים לו 'לא עבדו' אין הכוונה שהוא מבזבז את זמנו: הוא לומד, מקיים מצוות ואינו מאבד אפילו רגע - ואף על פי כן נקרא 'לא עבדו'.
"אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו על ידי אור ה' המאיר על נפש האלקית שבמוח השליט על הלב, כנ"ל" - למדנו באריכות בפרק י"ג את הדרגות שבבינוני, ובכללן הבינוני הזקוק בכל עת לסייעתא דשמיא הנותנת בו כוח להתגבר על התאוות והפיתויים. יהודי זה אינו נכשל באף פיתוי, ואף על פי כן אי אפשר לקוראו 'עובד ה'', שכן אין הוא נלחם ביצרו בסייעתא דשמיא - אלא אינו נלחם כלל.
ומדוע אינו נלחם? לא מפני שהוא צדיק, שהרי הצדיק אינו נלחם משום שכבר אין לו יצר הרע, אלא "מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל". במה דברים אמורים? באדם שהדברים באים לו מצד טבעו:
התמדה בלימוד: "כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו, על ידי תגבורת המרה השחורה" - טבע המרה השחורה הוא טבע של כיווץ; אדם כזה אוהב לשבת תמיד עם הספר וללמוד, ואין בו יצר לרוץ, ליהנות, לטייל, לצחוק ולבזבז את זמנו. וכי מגיע לו שבח על התמדתו? אין כאן שום התגברות - כך הוא אופיו וכך נולד.
תאוות נשים: "וכן אין לו מלחמה מתאות נשים, מפני שהוא מצונן בטבעו" - אופיו אדיש, אינו מתרגש ואינו מתפעל מדבר, וממילא אין זה הנושא שעליו הוא נדרש להתמודד. אי אפשר לומר עליו שהוא צדיק גמור: הדבר אינו מדבר אליו, לא משום שעמל על עצמו בהתבוננות המביאה להכרה שהדבר לא יפתה אותו (כפי שלמדנו בפרק הקודם), אלא משום שהוא אדם אדיש מטבעו.
שאר תענוגי עולם הזה: "וכן בשאר תענוגי עולם הזה הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו" - אינו נמשך אחר מאכלי תאווה. וכן יש המרושלים בהתנהגותם ובלבושם - לא מחמת סיגוף או מעלת דרגה, אלא משום שכך טבעם.
יראת שמיים: "ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה' להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו, להשמר שלא לעבור על מצות לא תעשה" - אין הוא נדרש להתבוננות בגדולת ה' כדי שלא להיכשל בלא תעשה (בעוד שאצל אחרים זו עבודה ממושכת, כלשון רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "הלוואי").
[אצל הצדיק אין הדבר כן: הוא לא נולד צדיק, אלא נולד עם הפוטנציאל להיות צדיק, ועמל ועמל עד שמיצה את הפוטנציאל שלו והגיע לדרגתו - הכול היה תלוי בעבודתו. וכן ראוי להדגיש: מי שנולד בטבע של מרה שחורה אינו מושלם בכול; רק באותו תחום שבו הדבר בא לו בטבע, כגון ההתמדה בלימוד, נקרא 'לא עבדו'].
אדמו"ר הריי"צ, הרבי הקודם, מכנה זאת בשיחותיו 'פרומקייט טבעית' - אדיקות טבעית. יש מי שנולד עם אופי הנמשך מאליו לכיוון זה, ואין לו שבח על כך. וכן להיפך: יש הנולד באופי של מרה לבנה, אדם שמח מטבעו; תראנו בשמחת תורה רוקד עם ספר התורה בשמחה ובששון - אך זו שמחה טבעית, כך הוא נולד.
אם כן, כיצד ייעשה יהודי כזה 'עובד ה''? כל אחד צריך לחפש דווקא את המקום הקשה לו, ושם לעבוד. מי שמתמיד בלימודו בטבעו - יוסיף במקום שבו נגמר הטבע, וילמד יותר מכפי הרגלו. וכן אין להמתין לשמחת תורה כדי לעבוד את ה', אלא לעבוד אותו גם בלימוד ובסדר היום הרגיל. ועוד נראה זאת בהמשך, ואין להקדים את המאוחר.
"ואהבת ה' בלבו" - אף להתבוננות המעוררת את אהבת ה' בלבו "לדבקה בו בקיום המצות ותלמוד תורה כנגד כולן" אין הוא זקוק. כפי שלמדנו בתחילת התניא, יראת שמיים מעוררת את קיום מצוות לא תעשה, והאהבה מעוררת את קיום מצוות עשה; ואילו יהודי זה אינו צריך לעורר בהתבוננות לא יראה ולא אהבה, "אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל שנקראו 'אוהבי שמו'".
לכל יהודי יש אהבה לה', אהבה מסותרת. ולמילה 'מסותרת' שתי משמעויות: משמעות שלילית - שהאהבה מוסתרת ואין מרגישים אותה; ומשמעות חיובית - שהיא עמוקה כל כך ונמצאת במעמקי הנפש, בחלק הנסתר ביותר, ולפיכך שום דבר אינו יכול לפגום בה והיא שלמה תמיד. בעזרת השם נגיע לפרק י"ח ונאריך בעניין זה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי 'לא עבדו' הוא בינוני גמור שאינו רשע כלל - לא עבר מימיו שום עבירה קלה, קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן, ולא פסיק פומיה מגירסא. ואף על פי כן אינו נקרא 'עובד', משום שאינו עושה שום מלחמה עם יצרו: ההתמדה בלימוד, הריחוק מן התאוות והאדישות לתענוגי העולם הזה באים לו מצד טבעו - מרה שחורה, טבע מצונן או חוסר הרגש תענוג - ולא מצד עבודה והתגברות. אף להתבוננות המולידה יראה ואהבה אין הוא נזקק, אלא די לו באהבה המסותרת שבלב כללות ישראל שנקראו 'אוהבי שמו'.
בחלק הבא נמשיך ונבאר מיהו הנקרא 'עובד אלוקים', ובמה נבדלת עבודתו מזו של הבינוני שלא עבדו.