בחלק הקודם עמדנו על ההבדל שבין 'עובד אלוקים' ל'אשר לא עבדו'. כעת נעמיק ביסוד העניין: היוקר האמיתי בעבודת השם אינו נמצא במה שכבר נעשה בקלות ובהרגל, אלא דווקא במקום שבו נדרשים מאמץ והשקעה, ובמה שהולך בקושי.
לעיתים המאמץ הנדרש קטן מאוד, וכדוגמה המקובלת: אדם הרגיל ללמוד שעה בכל יום, וכך זה כבר עשר שנים - שישים דקות רצופות של לימוד בלא הפסק. ברגע שנאמר לו ללמוד שישים ואחת דקות, והדקה הנוספת, החורגת מגדר הרגלו, תהיה קשה עליו יותר מכל השעה כולה, שהרי השעה כבר רגילה אצלו. ומה יקר יותר? אותה דקה יקרה יותר מכל השעה, שכן שעה הנעשית מתוך הרגל אינה נקראת עבודה כלל, אלא דבר קבוע ורגיל; ואילו הדקה הנוספת שהוא משקיע - שווה יותר מן הכול.
אצל הצדיקים העבודה היא באופן אחר וברמה אחרת, ואין היא מתמצה במלחמה - עבודתם היא בקדושה עצמה, ולא מול הרע, מול היצר ומול הטומאה. אמרו חז"ל שצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא - אין להם מנוחה בקדושה, בהתעלות עוד ועוד. אין זה סוג העבודה שאנו עוסקים בו, שעניינו מלחמה מול היצר, ואנו באים לברר מה נדרש מאיתנו כבינוניים.
ראוי להדגיש כי כל אדם מוצא את נקודת המאמץ בתחומו שלו: מי שאינו שומר מצוות ורק עתה בא להתקרב, התלבטותו היא בעצם קיום המצווה; ואילו מי ששומר מצוות, התלבטותו היא אם לברך בכוונה או שלא בכוונה. על דרך זה כל אחד ואחד יכול למצוא את מקום עבודתו.
[יש שהעירו כי יש בעבודה זו מעין כריתת ברית: עבודתו של האדם, כדי להגיע לדרגת בינוני, היא הסרת ה'עורלה' מעצמו, והוא מתקדם בברית זו כל העת].
ניגש ללשון הפרק: "ובזה יובן מה שכתוב 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו', שההפרש בין עובד אלקים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הווה, שהוא באמצע העבודה" - ומהי אותה עבודה? "שהיא המלחמה עם היצר הרע, להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה, שלא יתלבש באברי הגוף". 'עיר קטנה', כפי שלמדנו, היא הגוף. זו מלחמה בכל רגע ובכל שנייה - שלא תהיה ראייה אסורה, שמיעה אסורה או דיבור אסור. "שהוא באמת עבודה ועמל גדול להילחם בו תמיד" - וכל אחד מכיר בעצמו כמה עמל והשקעה יש בכך, שלעיתים נדמה כי הזזת הר קלה יותר מהתאפקות בדבר קטן.
"והיינו הבינוני" הבינוני נמצא באמצע העבודה - הוא "עובד". "אבל הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר כמו שם חכם או מלך": כשאומרים על אדם שהוא חכם, אין הכוונה שברגע זה הוא יושב וממציא חכמות - ייתכן שהוא ישן, ואף על פי כן הוא חכם. וכן מלך: אין הוא חייב להוציא באותה שעה פקודות וגזרות, והוא מלך בשם התואר. זוהי מהותו, "שכבר נעשה חכם או מלך".
"כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו, וליבו חלל בקרבו" - כדברי דוד המלך על עצמו "וליבי חלל בקרבי", שאין לו יצר הרע כלל. מלכתחילה היה לו יעד אחר בחיים, והוא שייך להגיע אליו, שכן לכך נברא.
ידוע שכל מילה בתניא מדויקת עד למאוד. אדמו"ר הזקן ביקש להביא דוגמה לשם התואר, והיה יכול לנקוט דוגמאות אחרות - 'שם גיבור', 'שם עשיר' וכיוצא באלה. ואף היה די בדוגמה אחת, ומדוע הביא דווקא שתי דוגמאות אלו?
רבי לוי יצחק, אביו של הרבי, כתב ביאורים על התניא על פי קבלה, ובעניין זה מביא ביאור ארוך על דרך הקבלה. בסיומו הוא מוסיף כי בפשטות ניתן לומר דבר מעניין, על יסוד לשון הפסוק "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל", שהנמשל בו הוא מעלת היצר הטוב על היצר הרע:
"ילד מסכן וחכם" - זהו היצר הטוב.
"מלך זקן וכסיל" - זהו היצר הרע. "כסיל" - כמאמר חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"; "זקן" - שהרי הוא הנכנס באדם ראשון; "מלך" - שכן הוא מחזיק את עצמו למלך.
האדם המצליח מגיע לדרגת צדיק כאשר הוא הופך את היצר הרע לטוב, "וליבי חלל בקרבי" - ובכך הוא שלט על אותו 'מלך'.
ידוע דיוקו של הבעל שם טוב במשנה באבות: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" - ולא נאמר 'המגרש את יצרו'. ומה ההבדל בין מגרש לכובש? המגרש מוציא את היצר וזורקו; ואילו הכובש נוטלו, מוציא ממנו את כל הכוחות הטובים שבו, כובש אותם והופכם לשלו. הצדיק אינו מגרש את היצר, אלא נוטל את הכוחות הקיימים בו. שהרי ידוע כי ביצר הרע טמונים כוחות אדירים, כשם ששור כוחו רב מכוחו של אדם, וכלשון הפסוק "ורב תבואות בכוח שור" - המבקש להוביל משאות ממקום למקום מעמיסם על השור ולא על האדם. כך ליצר הרע כוחות עצומים, כוח של שור, והאדם יכול לנצלם ולהפנותם אל צד הקדושה.
נמצא שהצדיק כבש תחילה את ה'מלך זקן', ובכך נעשה הוא עצמו מלך; ומי שולט בו עתה? ה'חכם', 'ילד מסכן וחכם'. משום כך, כשביקש אדמו"ר הזקן דוגמה לעבד ה' בשם התואר, נקט דווקא "כמו שם חכם או מלך" - שתי דוגמאות המאפיינות את הצדיק עצמו: הוא חכם, שכן שולט בו היצר הטוב, והוא מלך, שכן כבש את היצר הרע הנקרא מלך. הרי שאף דוגמאות הנראות שוליות מדויקות הן, והן משלימות את העניין.
הצדיק אפוא גירש את יצרו, ואילו הבינוני לא גירשו: או שהוא נלחם, או שאינו נלחם. ואין הכוונה שאינו נלחם משום שנכנע חלילה - שאז היה נעשה רשע; אלא שיש דברים שכבר קלים ופשוטים אצלו, ובמה שהולך לו בקלות באותו רגע אין הוא נקרא 'עובד'.
נמצינו למדים שאין לנו מנוחה ונחלה, ואין יום שבו הכול יילך מאליו. יש לעבוד כל העת: אם כבר קל לנו לבוא לשיעור תורה בכל יום - יש לבוא לשני שיעורים בכל יום; ואם כבר קל ללמוד שעה ביום - יש ללמוד שעה ושתי דקות. תמיד יש לחפש את התוספת ולייקר אותה, את ה'מאה ואחת' - שהאחד שמעבר למאה שווה יותר מכל המאה כולה.
ממשיך אדמו"ר הזקן: "ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות: עובד אלקים, ואשר לא עבדו. ואף על פי כן" גם אותו בינוני הנקרא "לא עבדו" "אינו רשע". בכך מתיישבת השאלה שפתחנו בה: מדוע נוקט הפסוק במלאכי 'צדיק ורשע' ולאחר מכן 'עובד אלוקים ואשר לא עבדו' - שכן זהו סוג שלישי, הבינוני, הנחלק לשניים.
"כי לא עבר עבירה מימיו שום עבירה קלה" - הבינוני, כפי שסיכמנו, נמצא במצב נפשי שבו העבירות מופרכות אצלו לחלוטין, "וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן, ותלמוד תורה כנגד כולם, ולא פסיק פומיה מגירסא". והנה אדם כזה, שאינו פוסק מלימוד תורה ומקיים את כל המצוות - מכנה אותו הנביא מלאכי "לא עבדו", שאינו עובד אלוקים כלל. כיצד ייתכן? משום שאינו מתאמץ. אין זה שהוא קרוב יותר לצדיק, אלא שהוא בינוני שאינו מתאמץ.
"אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו על ידי אור ה' המאיר על נפש האלקית שבמוח השליט על הלב, כנזכר לעיל" - אין זה שהצליח משום שהאיר לו הקב"ה הארה אלוקית שנתנה בו כוחות. ומדוע הוא מצליח? "מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל" - היצר הרע פשוט אינו מפריע לו.
משל לאדם הרגיל בשמירת שבת: אין לו בכל שבת מלחמה אם לעשן או שלא לעשן. הדבר מושלם אצלו ואינו מלחמה כלל; הוא יכול לראות את הסיגריות ואת הגפרורים מונחים על השולחן, ואין הדבר מדבר אליו כלל. האם מגיע לו על כך קרדיט? הדבר ברור ופשוט אצלו, והיצר הרע אינו מעלה כלל על דעתו לשכנעו.
אדמו"ר הזקן מביא שתי דוגמאות, אחת מצד 'עשה טוב' ואחת מצד 'סור מרע':
"כגון שהוא מתמיד בלימודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה השחורה" - יש שנולדו באופי של 'מרה שחורה': אינם נוטים לבדיחות, להסתובב, ליהנות ולטייל, ואופיים סגור יותר. לאדם כזה קל לשבת וללמוד בהתמדה, שכן זהו טבעו, ולישב כל היום ליד הספר אין זו עבודה עבורו כלל.
"וכן אין לו מלחמה מתאוות נשים, מפני שהוא מצונן בטבעו" - לא מצונן במובן של נזלת, אלא קר ואדיש באופיו. משום שהוא קר, אין היצר בוער בו ואין עליו להילחם בתאוות הללו.
לעומתו, אדם שאופיו 'מרה לבנה' - לטייל כל היום, להתבדח ולהיות שמח - הושבתו ליד הספר חמש דקות היא עבורו מאמץ נפשי. חמש הדקות שלו הן 'עובד אלוקים', ואילו עשר שעותיו של הראשון הן 'אשר לא עבדו'.
אין בכך יתרון כלל: הוא קיבל מתנה שנולד באופי כזה, ואין הדבר נזקף לזכותו. הקב"ה רוצה עבודה, הוא רוצה עבדים ועובדי אלוקים - הוא רוצה השקעה, וזה מה שהוא מייקר. כפי שאמרנו, יש להתנהג כיהודי ויש להיות יהודי: מי שאינו נלחם מתנהג כיהודי, הוא מושלם, לא תמצא אצלו שום בעיה ואין לנו אליו טענות - אך אין הוא "עובד".
ומה יעשה אדם כזה? יתאמץ בנקודות הקשות לו, ויחפש היכן אין לו נוח. בצד ה'עשה טוב': ללמוד יותר בעיון ובהשקעה שכלית ולא בשטחיות, ולהוסיף מעבר לרגילותו. ועד אין סוף יש נקודות להדר בהן במצוות מעבר להרגלו, לתת צדקה ולשפוך מעט מעבר לרצונו, וכן הלאה. דבר שכבר בא בקלות - בסדר, בא בקלות; העיקר הוא העבודה.
[ואם נדמה לאדם שיש מצבים שאינו יכול להתגבר בהם - אין דבר כזה. הקב"ה אינו מביא לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו; רק נדמה לו שאינו יכול. יש מצבים שקשה להתגבר בהם, וקושי אינו בגדר 'לא יכול'. ומה יעשה? יתגבר. נכשל - יחזור בתשובה ויתגבר שוב, וילמד עוד כמה פרקי תניא וזה יסייע בידו].
אחד מחסידיו של אדמו"ר הזקן, רבי שמואל מונקעס, היה בעל 'מרה לבנה' - חסיד עליז ושמח מאוד, וכולם החזיקוהו כליצן החצר, שכן היה עושה כל מיני תעלולים מעוררים. איש לא ידע איזו עבודת השם הוא עובד. לדוגמה: בתשעה באב היה בוחן אם אבלותם של האומרים קינות בבכייה באה מן האמת, שהרי הכתוב בשולחן ערוך צריך לבוא מן האמת, והיה זורק לעברם קיסמי עץ ומתבונן בתגובתם.
מסופר שפעם בא צדיק אחד לבקר אצל אדמו"ר הזקן בבית המדרש, וראה את אותו חסיד זורק. התבטא ואמר: "הלוואי שלא ירבו חסידים כאלה". אדמו"ר הזקן שתק ולא אמר לו דבר. לאחר מכן אמר לו אדמו"ר הזקן: בוא וניסע מחוץ לעיירה. נטלו על העגלה ונסעו, ולפתע ראה האורח אדם יושב ליד עץ, ונמלים עוקצניות רבות יוצאות מן החורים ועולות עליו ועוקצות אותו - ייסורים קשים ממש - והוא יושב, בוכה ומתפלל ואומר תהילים. ראה בו האורח יהודי העומד בעבודת השם, והתבטא: "הלוואי שירבו חסידים כאלה". אמר לו אדמו"ר הזקן: "זה אותו אחד".
כלפי חוץ נראה אותו חסיד עליז, אך הוא ידע בדיוק היכן הנקודות שבהן עליו להשקיע, ושם סחט מעצמו את המקסימום האפשרי. כל אחד יודע היכן נקודת העבודה שלו, ובה יעשה את עבודתו - וזהו הדבר שהקב"ה דורש מן הבינוני.
לפיכך אין לאדם להתייאש ולומר "הלוואי שכבר יהיה לי קל", אלא אדרבה - עליו לייקר את הזמן שבו קשה לו. ידוע הפתגם שכאשר יבוא משיח, נקום בבוקר ונרוץ להניח תפילין ולהתפלל, והכול יהיה בשמחה ובנחת - ואז "נתגעגע לימי הגלות". ולמה נתגעגע? לימים היקרים ההם, שבהם היה קשה להניח תפילין וקשה ללמוד, והתאמצנו. אז כבר לא נוכל למצוא זאת, שכן הכול יילך בקלות.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי יוקרה של העבודה הוא דווקא במאמץ החורג מן ההרגל - הדקה הנוספת יקרה מכל השעה. עמדנו על לשון הפרק: 'עובד' הוא לשון הווה, שהוא באמצע המלחמה עם היצר הרע לגרשו מן ה'עיר קטנה'; ואילו הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר, "כמו שם חכם או מלך" - ודייקנו ששתי דוגמאות אלו מכוונות לצדיק עצמו, שכבש את ה'מלך זקן וכסיל' ושולט בו ה'ילד מסכן וחכם'. עוד למדנו כי בבינוני שתי מדרגות, 'עובד אלוקים' ו'אשר לא עבדו', ושמי שאין יצרו עומד לנגדו מפני טבעו - בין ב'עשה טוב' ובין ב'סור מרע' - אין זה יתרון אלא מתנה, ועליו לחפש את נקודת המאמץ שלו, כמסופר על רבי שמואל מונקעס.
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם בלימוד הפרק ובהבנת דרגותיו של הבינוני בעבודת השם.