בחלק הקודם למדנו על עבודתו של הבינוני במיאוס ברע. כעת נשלים את הפרק: ייתכן שאדם יגיע לדרגה שלישית, שבה הוא מקבל את הדבר כמתנה מלמעלה.
מסופר על האר"י הקדוש, שהיה לו תלמיד - רבי שמואל, מגורי האר"י, מחבר ספר "מדרש שמואל". יום אחד נכנס אותו תלמיד לשיעור שנתן האר"י, והאר"י קם לפניו, לפני תלמידו, ואמר לו: "נכנסה בך רוחו של רבי פנחס בן יאיר התנא". האר"י, שידע וראה את המתרחש, ראה בו שהוא נשאר רבי שמואל, אלא שנכנסה בו כרגע רוחו של רבי פנחס בן יאיר.
מכאן שייך שיהיו מצבים שבהם אדם מקבל מתנה זו מלמעלה, וזו דרגת בינוני ברמה גבוהה, שבה הוא נהיה קרוב עד מאוד לדרגת הצדיק.
מדוע מחברת הגמרא בין המיאוס ברע ובין העבודה שלמעלה מזה? משום שזהו "סור מרע ועשה טוב", ואצל הצדיק קיימים שני הדברים כאחד. כפי שלמדנו בפרק שלם, צדיק אמיתי - צדיק גמור - מואס ברע באמת, וכפי גודל אהבתו לה' כך גודל מיאוסו ברע. אלו שני כלים שלובים, ממש באותו מינון ובאותו אופן. וכשאדם מרגיל את עצמו למאוס את הרע - ימאס לו באמת.
פרק ט"ו:
בפרק י"ד סיימנו עניין שלם בתניא. פרק ט"ו ממשיך באותו נושא ממש, אך מוסיף בו דגש מעניין. נקדים שני אופנים בהגדרתו של אדם:
"מתנהג כמו יהודי": הנהגה טכנית - הוא עושה את מה שצריך.
"להיות יהודי": מצב נעלה יותר - לא רק שמבחינה טכנית הוא עושה את מה שצריך, אלא שגם באופן פנימי ונפשי הוא נמצא באמת במצב מרומם יותר.
בפרק זה נראה שאף בבינוני עצמו יש שלבים. אמנם כבר עמדנו על שלוש דרגות שיש בבינוני, אך כאן נראה שני שלבים, ויש בהם עידוד רב: רבים - ורובם ככולם - מכירים את עצמם, שכדי לעמוד ולהחזיק מעמד בתורה ומצוות נדרשת עבודה קשה, תמידית ויומיומית, על כל צעד ושעל, ואם אינו מחזיק מעמד ואינו נלחם - הוא עלול ליפול. בפרק זה יש עידוד רב בזה, ובהמשך עוד תבוא תוספת בעניין.
מי שמכיר את לשון הנביאים יודע, שלעיתים נראה לעינינו הגשמיות והבשריות כאילו הפסוקים חוזרים על עצמם - ואף בתוך אותו פסוק עצמו - על אותו רעיון בלשון אחרת, בלשון מליצית, כדרכה של שירה (כמו בשירת הים, שבה חוזר אותו עניין בלשון שונה במקצת). אך ידוע שבתורה כל מילה מדויקת, ואין בה חזרה סתם לשם היופי והמליצה. וכך גם בפסוק זה שבנביא מלאכי, שיש בו דבר מעניין.
אדמו"ר הזקן פותח: "ובזה יובן מה שכתוב" - ומביא את לשון הפסוק: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". כשמנסים להבין את הפסוק בפשוטו של מקרא, נראה כאילו הוא חוזר על אותו דבר: ההבדל בין צדיק לרשע הוא ההבדל בין "עובד אלוקים" ל"אשר לא עבדו" - הצדיק הוא עובד אלוקים, והרשע הוא "אשר לא עבדו". כך זה נראה, כאילו הנביא חוזר על אותו רעיון בשני ביטויים שונים. אך האמת שאין הדבר כן.
הגמרא במסכת חגיגה שואלת שאלה זו עצמה: "היינו צדיק היינו עובד אלוקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו" - הלוא זה אותו דבר. ומשיבה הגמרא, שאין זה כן: "עבדו" ו"לא עבדו" - שניהם צדיקים. (ובלשון התניא בהמשך הפרק: שניהם בינוניים. אדמו"ר הזקן יסביר לנו שצדיק ורשע הם שתי דרגות, ו"עבדו" ו"לא עבדו" הן שתי דרגות בבינוני, כפי שנראה בעזרת השם בהמשך).
ואם בשני צדיקים מדובר, מהו ההבדל בין "עובד אלוקים" ל"אשר לא עבדו"? על כך אומרת הגמרא: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת". כלומר, "לא עבדו" הוא מי ששנה מאה פעמים בלבד, ו"עבדו" הוא מי ששנה מאה ואחת - וצדיק. לפי פשטות דברי הגמרא מובן ההבדל שבין "לא עבדו" ובין רשע - שהרשע אינו בסדר, ו"לא עבדו" הוא בסדר, שלמד מאה פעמים; אך ההבדל בין "עבדו" ובין צדיק אינו ברור כל כך מלשון הגמרא. וכאן בא אדמו"ר הזקן ואומר בתניא דבר מעניין ביותר: "עבדו" ו"לא עבדו" - שניהם בדרגת הבינוני.
נדייק בלשון הפסוק - "עובד אלוקים" - שכל מילה בו מדויקת. הצדיק אינו נקרא "עובד" אלא "עבד". וההבדל הדקדוקי ביניהם: "עבד" הוא שם תואר, תיאור מצבו של האדם; "עובד" מתאר את הפעולה - כרגע הוא באמצע העבודה, במאמץ, בהשקעה ובמלחמה.
ומה מרומז בהבדל זה? אחת העבודות והמקצועות הקשים הוא לקחת עור של בהמה, לעבדו ולהופכו לקלף לתפילין ולספר תורה. עיבוד עורות הוא עבודת הבורסקי, עבודה קשה מאוד: לפניו עור של בהמה, שריחו אינו טוב והוא נמצא במצב מאוס, ועליו לעמול עליו בעבודה קשה, להוריד ממנו את החלק המאוס ולהלביש עליו לאט לאט את הקדושה, עד שייהפך לקלף לספר תורה, לתפילין או למזוזה.
הבינוני - "עובד": הוא נלחם כל הזמן. בתוך תוכו נמצאת הבהמה שבו, הנפש הבהמית, ועליו להפשיט ממנה את העור, להוריד את הבהמה שבו ולהופכה לקלף של תפילין - למשהו קדוש. הוא עובד, ועובד קשה.
הצדיק - "עבד": אינו "עובד", שהרי אין לו את הבהמה המפריעה לו. כפי שלמדנו באריכות גדולה, הצדיק נמצא במצב נפשי אלוקי נדיר. הוא "עבד", עבד ה', שכבר נמצא לאחר העבודה - הוא כבר "ספר תורה מהלך", ולא קלף שנמצא אצל הבורסקי באמצע העיבוד.
[האם אף הצדיק היה מתחילה באותה נקודה שבה נמצא הבינוני? לכאורה כן, אלא שהוא נברא עם הפוטנציאל להגיע לדרגת צדיק, וזהו שנאמר "בראת צדיקים". הבינוני, לעומתו, אינו בגדר זה, וכמה שיעבוד לא יגיע לשלב זה, משום שלא נברא להיות כזה - כפי שדיברנו בהרחבה בפרקים הקודמים].
הבדל נוסף מעניין: בדרך כלל, כשאומרים "עבד" מצמידים לכך את שם הוי' - "משה עבד ה'". ואילו כאן נוקט הנביא דווקא בלשון "עובד אלוקים". מדוע?
ההבדל בין שם הוי' לשם אלוקים: "אלוקים" הוא בגימטריה "הטבע", והוא מידת הדין והגבורה, ומורה בדרך כלל על העלם והסתר. כלשון הפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים" - השמש מאירה והמגן מצמצם את האור: שם הוי' הוא כשמש, ושם אלוקים הוא המסתיר. ושם הוי', כידוע, מרמז על מה שלמעלה מן הטבע - "היה הווה ויהיה כאחד".
הבינוני - "עובד אלוקים": הוא נמצא במצב של העלם והסתר, ועליו להילחם ולהוריד את ההעלם וההסתר שבו. ועוד, ש"אלוקים" בגימטריה "הטבע": כל עבודתו היא להילחם בטבעו - יש לו טבע ואופי בהמי, והוא נלחם באופי הבהמי שלו יום יום. הוא "עובד אלוקים", עובד עם הטבע שלו.
הצדיק - "עבד ה'": הוא כבר נמצא במצב של "עבד" - שם תואר - "ספר תורה מהלך", כולו מושלם ומלא. לפיכך אין להצמיד לו "עבד אלוקים" אלא "עבד ה'", שם הוי' שלמעלה מן הטבע: הצדיק אינו נלחם בטבע, וכל עבודתו והתעסקותו באלוקות ובקדושה שמעל הטבע.
אלו, אם כן, שני דברים שונים לגמרי: "עבד ה'" ו"עובד אלוקים".
נקדים את העניין בכללותו, ואת הדברים בלשון הפנים נראה בהמשך הפרק. הבינוני נקרא "עובד", ובבינוני עצמו יש שני סוגים: יש בינוני הנקרא "עובד אלוקים", ויש בינוני הנקרא "אשר לא עבדו" - שאינו עובד. מהו ההבדל? כל אחד יכול למצוא זאת ביום-יום שלו ובחייו:
"עובד אלוקים": יש דברים שמבחינתנו קשים, קשה מאוד לעמוד בהם ולא להיכשל, ואם עמדנו ולא נכשלנו - היה זה במאמץ אדיר וקשה מאוד. דבר שאנו צריכים להתאמץ בשבילו - המצב הנפשי הזה של המאמץ נקרא "עובד".
"אשר לא עבדו": יש דברים שמבחינתנו קלים ופשוטים, שכבר אין צורך להתאמץ בשבילם. דבר שאינו דורש מאמץ נקרא מבחינתנו "לא עבדו" - לא משום שאנו צדיקים גמורים, אלא שמבחינתנו אין מגיע על כך קרדיט של מאמץ, שכן זו כבר שגרה, וזה ברור וקבוע.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את פרק י"ד - הדרגה השלישית שבבינוני, שבה המיאוס ברע בא כמתנה מלמעלה (כסיפור האר"י ותלמידו רבי שמואל), וההבדל בין המיאוס ברע ובין "עשה טוב", שאצל הצדיק הם כלים שלובים. כמו כן פתחנו את פרק ט"ו: דיוק הפסוק "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", דברי הגמרא בחגיגה ש"עבדו" ו"לא עבדו" שניהם בדרגת בינוני, ההבדל שבין "עבד" ל"עובד" (משל עיבוד העורות), ההבדל שבין "עבד ה'" ל"עובד אלוקים" (למעלה מן הטבע לעומת מלחמה בטבע ובהעלם והסתר), ושני הסוגים שבבינוני.
בחלק הבא נעסוק בדברים בלשון הפנים של הפרק, ונעמיק בשני הסוגים שבבינוני - "עובד אלוקים" ו"אשר לא עבדו".