בחלק הקודם למדנו את עצתו של אדמו"ר הזקן להרגיל את הנפש למאוס ברע, על ידי שינון ההתבוננות שהובאה שם שוב ושוב. בחלק זה נשלים את העניין: מהו המיאוס הנדרש ומה בינו לבין סיגופים, ומדוע דווקא בצד החיובי - השמחה בה' - נוקט אדמו"ר הזקן לשון אחרת לגמרי.
מיאוס ברע - ומה בינו לבין סיגופים:
אין מדובר כאן בסיגופים כלל. עניינם של סיגופים הוא בדברים הנצרכים לאדם, ואילו כאן מדובר בשלילת תאוות האסורים או בדברים מיותרים שאין בהם צורך, ובזה אין סיגוף. האדם מרגיל את עצמו שמאכל טעים שאינו נצרך לו - עוגה עתירת קרם, צ'יפס וכיוצא באלה, כל אחד לפי עולמו - יהיה מאוס בעיניו לגמרי. ועל אחת כמה וכמה בדברים האסורים ממש, כגון מראות אסורים.
כיצד מרגילים? בכל פעם שרואה האדם דבר כזה, ירגיל את עצמו לירוק לצדו, כאדם הרואה דבר המעורר בו בחילה. אין הכוונה להפגנה כלפי חוץ או כלפי הזולת, ואף אין צורך שאיש ישים לב לכך, אלא הרגשה פנימית שלו כלפי עצמו בלבד. וכשהוא חוזר על כך שוב ושוב, נטבע הדבר בנפשו עד שהרע נעשה מאוס אצלו, ובלשון אדמו"ר הזקן - "יהא נמאס קצת באמת".
[ראוי להדגיש שאין המיאוס הזה עניין של מצב רוח ירוד או של דיכאון כלל ועיקר, אלא תחושת מיאוס בדבר עצמו. אדם אינו אוכל מאכל שהוא מתעב; ולאחר שהרגיל את עצמו שהדבר מאוס בעיניו, הוא שמח שלא נגע בו, ואף מרחם על האוכלו, כמי שרואה אדם המוציא מן האשפה ואוכל. אין הדבר בא ביום אחד, אלא בהרגל ובתרגול, עד שאף דבר מיותר נעשה מאוס בעיניו].
לאחר הצד השלילי עובר אדמו"ר הזקן אל הצד החיובי: "וכשירגיל לשמח נפשו בה'" לשמוח בענייני אלוקות, במצוות ובמועדים. כיצד? "על ידי התבוננות בגדולת ה'" כשיתבונן הרבה בגדולת ה', יבין שזהו עניין המשמח ומחיה את הנפש.
וכאן יש לדייק בלשון: בצד השלילי כתב אדמו"ר הזקן שכשירגיל את עצמו למאוס ברע "יהא נמאס קצת באמת"; ואילו בצד החיובי אינו כותב שיהא שמח קצת באמת, אלא "הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" - כשהאדם מעורר את נפשו מלמטה בריבוי התבוננות בעניינים המביאים לשמחה בה', מתעורר הדבר מלמעלה, והקב"ה פועל בו כדרך שהוא פועל בעצמו.
כפירוש הידוע של הבעל שם טוב על הפסוק "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך": ה' הוא צילו של האדם. כשם שההולך ביום שמש ועושה תנועה בידו, מיד עושה הצל את אותה תנועה עצמה, כך "ה' צלך". אם האדם רוצה שהקב"ה יפעל עמו דבר מה - הדבר תלוי בו: האדם עושה, וה' הוא כ"צל", עושה כמותו. אם יעורר האדם מלמטה מצדו רצון לשמוח באלוקות, יפעל הקב"ה שתהיה לו באמת שמחה זו באלוקות.
ומדוע בצד החיובי אין הדבר נעשה מאליו? משום שענייני העולם ותאוותיו מצויים בעולמנו ומוכרים לנו, והם חלק מן ההווי היומיומי; לפיכך, כשהאדם מרגיל את עצמו למאוס בהם ולהתרחק מהם, הדבר נתון בשליטתו והוא יכול לפעול על עצמו ולהגיע למצב זה. אך האלוקות מופשטת מתודעתנו, ואין זה תלוי בנו שמתוך ריבוי מחשבה עליה נתחיל לפתע לאהוב אותה. בלא סייעתא דשמיא לא יבוא הדבר מאליו, ולכן דווקא כאן נדרשת אתערותא דלעילא.
ואז עשוי להתרחש דבר מיוחד ונדיר. אדמו"ר הזקן נוקט בלשון "וכולי האי ואולי" - אולי, לאחר ריבוי מאמץ, עבודה, השקעה, תפילות והתבוננות, "יערה עליו רוח ממרום", שהקב"ה ישפוך עליו רוח אלוקית מלמעלה, "ויזכה לבחינת רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית".
מה פירוש הדבר? צדיק הוא הרי לא יהיה, שכן רק מי שנברא מלכתחילה בבחינת צדיק מגיע לדרגה זו, והוא הרי נברא להיות בינוני. אך הוא יכול לזכות לכך שמשורשו של צדיק אמיתי, שיש לו שורש של צדקות באופן מלא, תרד ותתלבש בו בחינת רוח - לא בחינת נשמה אלא בחינת רוח (מתוך הדרגות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה), שהיא דרגה גבוהה מדרגת נפש. רוח זו מתעברת בו ומרוממת את נפשו למצב עליון, עד שתהיה לו באמת אהבה לאלוקות ושמחה אמיתית בעבודת ה'.
ואין בכך חסרון כלשהו לצדיק. הנשמה רוחנית ואינסופית, ואפשר לקחת ממנה והיא נשארת שלמה - כדוגמת אש שמדליקים ממנה אש אחרת, שהאש המקורית אינה נחסרת במאומה כשמדליקים ממנה נר נוסף.
ויש להבחין כאן בין אופנים שונים של ירידת נשמה:
גלגול נשמה: הנשמה יורדת שוב לעולם, ולעיתים היא יורדת משום שלא השלימה בהיותה כאן את כל המוטל עליה.
ירידה לצורך הדור: לעיתים צדיק שכבר השלים את כל עבודתו נשלח שוב לעולם, לא בשבילו אלא כדי לסייע לאנשי הדור.
התעברות רוח בלבד: ולעיתים אין הנשמה יורדת כולה, אלא רק רוחו של הצדיק יורדת ומתלבשת בבינוני העמל ועובד קשה, המשתוקק שיהיה לו רגש אמיתי - והקב"ה מלביש בו רוח זו, והוא מקבלה כמתנה.
אלא שמתנה זו תלויה ועומדת: כשם שבאה באתערותא דלתתא, כך המשך קיומה תלוי בהמשך עבודתו של האדם. כשיפסיק לעמול - יפסיק לקבל; וכשימשיך בעבודתו, ימשיך ויחזיק בה, ותתקיים בו באמת השבועה.
אדמו"ר הזקן מביא על כך את הפסוק "כדכתיב שמחו צדיקים בה'", ויש לדייק בו: בפסוק הקודם נאמר "צדיק" בלשון יחיד, ומיד לאחר מכן נאמר "צדיקים" בלשון רבים. כיצד נעשו לפתע רבים? אלא ש"צדיקים" מכוון הן לצדיק המקורי והן לבינוני שזכה להשראה זו ונעשה כעין צדיק. ובכך "ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים תהי צדיק".
לסיכום: כל נשמה, בטרם ירידתה לעולם, משביעים אותה "תהי צדיק", ואף שלא כל אדם שייך להיות צדיק, ניתן לקיים שבועה זו בשלבים:
תרגול בתחושותיו של הצדיק: צדיק לא יהיה, אך על האדם להרגיל את עצמו בתחושותיו של הצדיק, המואס ברע באמת. בתרגול יומיומי, בכל פעם שיראה דבר אסור או מאכל של תאווה מיותרת, ירגיל את עצמו שיהיה מאוס בעיניו. ואף אם בשלב זה אין אלו אלא "דמיונות", ואין הדבר מאוס באמת, הרי בכך הוא מקיים את השבועה "תהי צדיק" במידה האפשרית מצדך.
הרגל נעשה טבע שני: לאט לאט ניתן להתקדם לשלב נוסף, שבו ההרגל נעשה טבע שני, ובאמת נעשה אצל האדם טבע חדש של מיאוס ברע.
אתערותא דלעילא: ולאחר כל העמל - "וכולי האי ואולי" - יערה עליו רוח ממרום, ותתעבר בו בחינת רוח משורש איזה צדיק, לעבוד את ה' בשמחה אמיתית.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק י"ד ובהמשך ביאור עבודתו של הבינוני.