אנו מגיעים לסופו של פרק י"ד, הנמצא בתניא בדף כ' עמוד א' (עמוד 39), שלוש שורות מסוף העמוד. נקדים חזרה קצרה על הנקודות שנלמדו בחלקים האחרונים בשיעור הקודם, ונמשיך מן הנקודה שבה עצרנו.
בחלקו השני של פרק י"ד - שאף בצורת ההדפסה בתניא ניכר בבירור שהוא קטע חדש בפרק - מתייחס אדמו"ר הזקן ללשון שהביא בפתיחת ספר התניא: כל נשמה, קודם ירידתה לעולם הזה, משביעים אותה "תהי צדיק ואל תהי רשע".
לכאורה, באמירה "תהי צדיק" נכלל הכול, ומה מוסיפות המילים "ואל תהי רשע"? הרי אם יקיים את החלק הראשון ויהיה צדיק, ודאי שלא יהיה רשע, ואם כן לכאורה מיותר לומר לו "ואל תהי רשע".
אלא שביאר אדמו"ר הזקן, שיש בשבועה זו שני חלקים שאינם קשורים זה לזה כלל:
"ואל תהי רשע" - הכוונה שיהיה בינוני. שהרי מיהו הבינוני? אין הוא צדיק, אך אף אינו רשע: הוא זהיר בכל דבר - במחשבה, בדיבור ובמעשה - ואינו נכשל בכלום. נמצא שהאמירה "אל תהי רשע" פירושה "תהיה בינוני".
"תהי צדיק" - זו נקודה אחרת לגמרי, ובה עצרנו בשיעור הקודם.
שהרי כבר הגדרנו בפרק זה על הלשון "בראת צדיקים": הצדיק הוא מי שנולד עם הפוטנציאל להיות צדיק, ומי שלא נולד עם פוטנציאל זה - לא יוכל להגיע לדרגת צדיק. אם כן, מהו פירוש הציווי לאדם "תהי צדיק", כשאין הוא מסוגל כלל להגיע לדרגה זו? כיצד דוחפים אותו לדבר שאינו שייך אליו?
אלא אמר אדמו"ר הזקן שעל האדם לקבוע עיתים בנפשו, ובעיתים אלו ירגיל את עצמו בתחושות השייכות במהותן לצדיק, וירכוש אותן - הן בצד של 'סור מרע' והן בצד של 'עשה טוב'.
בצד 'סור מרע':
כפי שאמר בעניין תאוות המאכלים - מיני מטעמים ומעדנים, וכן בעניין תאוות נשים: שכיצד ימנע האדם את עצמו מהן? על ידי שיכניס לעצמו בראש שוב ושוב את ההתבוננות בסופו של דבר. לגבי האוכל, למשל: מה יהיה עם מאכל זה בעוד שעה? המאכל הנראה כה יפה, סופו לרקב ולהיות רימה ואשפה - ואם כן, מדוע להימשך אחריו? "החכם עיניו בראשו", "איזהו חכם - הרואה את הנולד".
כאשר אדם מתבונן בכך פעם אחר פעם, ומרגיל את עצמו בעניין זה במשך הזמן, לאט לאט מקנה לו ההתבוננות תחושה כזו - וממילא זוהי תחושה השייכת בעצם לעולמם של הצדיקים. שכן לצדיק ישנה תחושה זו בקביעות: הוא מסתכל על כל דבר ורואה את פנימיותו, ומאחר שהוא רואה מה ערכם האמיתי של ענייני העולם, אין לו תאווה אליהם. הבינוני אינו צדיק, אך אומרים לו "תהי צדיק" - למצער ימשוך את עצמו לכיוון זה.
בצד 'עשה טוב':
בלשון אדמו"ר הזקן: "וההפך להתענג ולשמוח בה' על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא, כפי יכולתו" - שירגיל את עצמו להיות בשמחה באלוקות באופן מתמיד, ולהתרגש מעניין של קדושה, פעם אחר פעם.
אמנם בכל פעם עליו להפעיל זאת מחדש, והדבר דומה לאדם העומד בגובה מחוץ לבניין: אין זה משום שיש לו כנפיים והוא עף למעלה, אלא שהעמידו פיגום על גבי פיגום עד שהגיע לגובה. כך גם האדם מעמיד לעצמו "פיגומים" - תמיכות שונות שירוממו אותו למעלה - ובלבד שיעשה את העניין ויחפש את כל הדרכים להתרומם, כל אחד כפי יכולתו. וההתרוממות הזו, כפי מידת הצלחתו, היא מצדו קיום השבועה "תהי צדיק", שהרי הוא עושה מצדו את הדברים הדומים בדרך כלל לצדיק.
ומיד ממשיך אדמו"ר הזקן: "אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו, כי אם בדמיונות" - האדם מכיר את עצמו ויודע שלא יהיה כזה באמת; יסירו את הפיגומים - וייפול למטה, יסירו את התמיכות - ויתברר שאין הוא שייך לזה כלל, אלא שכל העת הוא מרגיל את עצמו במחשבה שדבר זה מאוס וזה קדוש וטהור. ראוי לדייק שאין הוא נוקט חלילה בלשון "דמיונות שווא", אלא "בדמיונות" בלבד: כרגע נדמה לו שהוא מואס ברע ואוהב את הטוב, נדמה לו שכבר הגיע לכך - אך אין זה באמת, אלא שהעמיד סביבו את האווירה המובילה אותו לשם.
"אף על פי כן" אומר אדמו"ר הזקן, "הוא יעשה את שלו" יקיים את המוטל עליו "לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק", אף שמצדו יהיה הדבר בדמיונות בלבד, "והשם יעשה הטוב בעיניו". אם יחליט הקב"ה להעניק לו מתנה - כפי שנראה בשורות הבאות שקיים מצב כזה - בין לזמן מסוים ובין לגמרי, זכה, ואכן עבר לדרגה אחרת. ואם לא יעבור להיות כזה, על כל פנים עשה את שלו: השביעו אותו להידחף לכיוון, וזה מה שמוטל עליו לעשות.
זוהי תועלת אחת שבהרגל זה, ומוסיף אדמו"ר הזקן תועלת נוספת: אף שעד כה דובר שהכול בדמיונות בלבד, דע לך שמרוב הדמיונות סופו שיידבק בו מעט מן האמת. שכן "ועוד שההרגל על כל דבר שלטון" - להרגל יש כוח השולט על האדם אף בעל כורחו, "ונעשה טבע שני".
כך אנו רואים גם בהנהגת העולם: שגרירי מדינות השוהים ביעד שאליו נשלחו, נדרשים מפעם לפעם לעזוב אותו ולשוב למדינת האם, או שמחזירים אותם ואינם שולחים אותם בחזרה, או שנותנים להם תקופה של שהות בבית ואחר כך חוזרים. ומה התועלת בכך? כי אדם השוהה זמן רב מדי במקום מרוחק, עלול לאט לאט לשכוח מהיכן בא, שהרי הרגיל את עצמו: יש שם נימוסים אחרים והרגלים אחרים, וההרגל נעשה שלטון. כזה הוא טבע האדם, אף שהוא יודע שאין זה מקומו.
דוגמה נוספת: אדם המבקש להגיע בזמן לכל מקום מקדים לעיתים את השעון בכמה דקות, והדבר מסייע בידו. ולכאורה, מה התועלת? הרי הוא עצמו יודע שכשהשעון מראה שמונה, השעה בפועל היא חמישה לשמונה - ואף על פי כן הדבר משפיע עליו, אף שמדובר בעניין טכני שהוא עצמו יצר. רואים בפועל שההרגל משפיע על ההנהגה.
אמנם הטבע השני אינו חזק כטבע המקורי. בעניין זה ידוע הוויכוח - שאינו דומה לגמרי לענייננו - בשאלה האם ניתן להקנות לבעלי חיים טבע שני, ובו הוכיח המהר"ל מפראג (כמדומני) שאף כשמאלפים בעל חיים בטבע חדש, ניתן ברגע אחד להחזירו לנקודת המקור שלו, והוא ישכח את כל מה שאילפוהו - שכן הטבע המקורי חזק תמיד מן הטבע השני. ואף על פי כן, גם לטבע השני יש עוצמה.
וממילא, כאשר ירגיל האדם את עצמו זמן רב למאוס בתענוגות העולם, ובכל פעם שיראה דבר של תאווה ירגיל את עצמו שהדבר מאוס ואינו טוב - "וכשירגיל למאוס את הרע, יהיה נמאס קצת באמת". אם קודם אמר שהכול בדמיונות, כאן הוא מוסיף: כשירבה בדמיונות, תהיה לדבר אחיזה אמיתית מסוימת, והוא אכן יפעל עליו. בכל פעם שיראה זאת ירגיש שאינו מסוגל להביט בכך, ובעוד אדם אחר מתלהב מן הדבר ומאבד את ראשו - הוא פשוט ירגיש בחילה לידו.
ובשורות הבאות נראה את האפשרות הנוספת שמעלה אדמו"ר הזקן - מתנה מלמעלה, שהקב"ה נותן לאדם מה שאינו יכול להשיג בכוחות עצמו.